תפילה ישראלית

מה זאת תפילה? אם הכוונה היא למצב שבו האדם מתייחד עם עצמו בשביל לגעת במשהו שגדול ממנו, שמוביל אותו להתרוממות רוח וזיכוך הנפש, אז אני יכול לומר שבשבילי, ואני מניח שעבור רובנו, להאזין למוזיקה מעביר בדיוק את אותה חוויה. וההנחה שבשיר סטנדרטי של 3-4 דקות אפשר לחוות את מה שאנו מזהים עם חוויה דתית, היא מה שאני רוצה להעביר באוסף הזה. אז הרכבתי שעה של שירים ישראליים, שמשתמשים במוזיקה – בלחן, במילים, בעיבוד, בהגשה ובשילוב שביניהם – בשביל ליצור חוויה דתית חילונית לחלוטין, שלא נזקקת לדת או לישות טרנצנדנטית כלשהי. בניגוד לטרנד העכשווי של המוזיקה הישראלית שחוזרת למקורות אמוניים ויהודיים, אלו שירים חילוניים לחלוטין. חלקם שירי אהבה, חלקם תפילות לחמלה ולגאולה, חלקם תיאור של מצב מתמשך אך נשגב ופלאי שצריך לחגוג אותו. חלקם מכילים התפתחות מוזיקלית שמסתיימת בקתרזיס, חלקם מונוטוניים יותר ומעבירים חוויה מתמשכת של התעלות. אך כולם מעבירים אותי למצב נפשי אחר כל פעם שאני מאזין להם, כולם הופכים אותים לרך יותר, או גורמים לי להתבונן על העולם כמקום יפה יותר, וכולם מעוררים בי התעלות נפש, שלא פחותה מזאת שאני מוצא גם במוזיקה לועזית, אך בדיוק כמותה יש רק במוזיקה ישראלית. כולי תקווה שמשהו מהרגשות שעולים בי כשאני מאזין לשירים האלה יתעורר גם בכם, והם יספקו לכם קורטוב של נחמה או השראה כשתזדקקו לה.

להורדה כמיקסטייפ לחצו כאן, לשמיעה ברצף לחצו על פליי.

אריק לביא – בבוסתנים (אריה לביא שר, 1980)

כמה אהבה יש בשירה של אריק לביא. אהבה למאזין. לביא עוטף אותך בדרך שבה הוא מלטף ומותח את ההברות, כאילו הוא שר שיר ערש למבוגרים. הלחן של יגאל חרד והויברפון החלומי שברקע עושים בדיוק אותו דבר כלביא (שכתב את המילים), והתוצאה היא אחד השירים היפים ביותר שלו, שיר אהבה ענוג ועצל, עם סוג הרומנטיקה הנונשלנטית אך תיאטרלית שלביא כה היטיב ליצור.

אסתר עופרים – התרגעות (הופעה בהיכל התרבות, 1973)

יש כמה וכמה גירסאות לשיר הזה, שהוא לחן עממי יהודי-ספרדי במקור – ראשונה היתה ברכה צפירה, שפנתה ליהודה קרני שיכתוב לו מילים, ומאוחר יותר של סוזן ופרן, הפרברים וחוה אלברשטיין. אבל זוהי בעיני היפה ביותר, ולא בגלל שיש לי איזושהי חיבה מיוחדת לאסתר עופרים. הגירסה שלה, מתוך הופעה בהיכל התרבות, תופסת בצורה היפה ביותר את הליריות והדרמה שבשיר הזה, בעוד שאחרות לעתים מבליטות דווקא יותר את הפסטורליה והשלווה שבו. שלמה גרוניך עיבד את שירי ההופעה הזאת, והשילוב של כלי המיתר והחליל עושה גם הוא חסד עם הלחן הפשוט, אך הכל כך יפה הזה.

החלונות הגבוהים – כמה נעים (החלונות הגבוהים, 1967)

הפתיחה של השיר הזה תמיד מזכירה לי ישר את לי הייזלווד, וג'וזי כץ את ננסי סינטרה, אבל אולי זה רק אני. את השיר הלחין שמוליק קראוס עבור החלונות הגבוהים כשהם ניסו לפרוץ בבריטניה, שם גם הוקלט הפלייבק, במקור למילים באנגלית. לאחר שהתייאשו וחזרו לארץ, אריק איינשטיין כתב מילים בעברית שהושרו על אותו פלייבק בדיוק, והתוצאה היא אחת הפנינים היפות ביותר של התקופה, שכיום ניתן למצוא ברצועות הבונוס לאלבומם פורץ הדרך. איינשטיין תפס במילים שלו בדיוק את מה שהמלודיה מעבירה והעיבוד התזמורתי מחזק – את אותה התעלות נפש של שלווה, את אותו זיכוך שאפשר למצוא דווקא בשירי פופ של שלוש דקות, כשהם מולחנים ומתוזמרים נכון. יותר מהכל, עבורי זהו שיר הלל למלודיוּת.

יוסי בנאי – פרצוף של צועני (פרצוף של צועני, 1972)

כמו רוב שיריו של יוסי בנאי מאותה תקופה, גם זה תרגום (במקרה הזה של ניסים אלוני) למילים ולחן של שאנסונר צרפתי, הפעם זהו היהודי ז'ורז' מוסטקי (שהלחין בין היתר גם את גרסאות המקור ל"את חירותי" ו"הגבירה בחום"), מתוך אלבום של גירסאות לא פחות יפות לשנסונים אחרים שנושא את שם השיר. זה עוד מקרה שבו התרגום תופס את רוח הלחן, שגם אם לא היו בו המילים "ונעשה מכל יום חול/שבת של אהבה בלי גבול" היה ניתן לחוש בהן. בנאי, כמו לביא, יודע להשתמש בתיאטרליות שלו בשביל להציף את המאזין בדבש שניגר משפתיו ועוטף אותו באהבה – לאישה שהוא שר לה, לשיר שהוא שר ולחיים בכלל.

שלמה ארצי – את אינך יודעת (גבר הולך לאיבוד, 1978)

ב-1978 שלמה ארצי היה כבר אחרי כמעט עשור של קריירת סולו וכמה אלבומים כושלים ברצף, והחליט שזה יהיה אלבומו האחרון. קשה לדעת מה היה קורה אילו כך היה המצב – אני מניח שהיינו זוכים בשקט מכמה להיטי רדיו מעיקים ונוכחות מעיקה לא פחות של ארצי כסמל הבורגנות הארצישראלית, וגם מפספסים כמה אלבומים לא רעים בכלל שבאו מיד אחריו – אבל את ההצלחה שלו (שבעקבותיה ארצי חזר בו מפרישתו) האלבום הזה הרוויח ביושר. כמעט כל אחד משמונת שיריו הוא נהדר, וזהו הלירי היותר מביניהם. אמנם הוא נשמע כמו בלדה ארצישראלית סטנדרטית מבחינת מעברי האקורדים וגם מעובד בהתאם, אך ההגשה השקטה והיפה של ארצי התמים עדיין, והלחן הנפלא שמלווה את מילות האהבה של טשרניחובסקי, הופכים אותו לשיר שמצטרף למה שהיום ניתן לכנות (לעתים בנוסטלגיה מוגזמת) שירי ארצישראל הישנה והטובה.

חוה אלברשטיין – השכם השכם בבוקר (כמו צמח בר, 1975)

קל להבין איך הפך "כמו צמח בר" לאחד מאלבומיה האהובים של אלברשטיין ובמוזיקה הישראלית בכלל. הוא עמוס בקלאסיקות יפהפיות כמו "אדבר אתך", "ימי בנימינה", ושיר הנושא, שמאזנות בין מבט נוסטלגי על ישראל של פעם ובין הסתכלות כנה ואישית יותר כפי שמודגם בשיר הנושא. אך הוא גם כולל את מה שבעיני הוא אחד מלחניו היפים ביותר של סשה ארגוב, והוא השיר הזה. יש בו את המורכבות הארגובית, שלעולם לא מסתפקת במבנה סטנדרטי או מהלכי אקורדים צפויים, ומאייר בצורה מושלמת את המילים של רחל שפירא שמדברות על חמלה ופיוס בין בני אדם אבודים. הוא מתחיל במלנכוליה ארצישראלית של הבית, ואז עובר לזיכוך האופטימי של מה שקשה להגדיר אפילו כפזמון, שנשמע כמו שמים אפורים שמתבהרים לפתע עם שמש חמה ומנחמת. העיבוד של מתי כספי גם הוא חיוני לחוויה הכוללת, לכן קצת חבל שביוטיוב מצאתי רק גירסה מהופעה חיה, במיקסטייפ הכללתי את גירסת האלבום המוצלחת יותר.

נורית גלרון – כשצלצלת רעד קולך (שירים באמצע הלילה, 1981)

זהו עוד שיר שמשלב בין ארצישראליות (במבנה האקורדים הפותחים) ופיכחון, באלבום שמורכב כולו משירי נתן זך (גלרון תקליט עוד כמה כאלה בשנים שלאחר מכן). זה אלבום נפלא, ויכולתי לבחור מתוכו עוד כמה שירים שהיו מתאימים לכאן, כמו "ועוד לא אמרתי הכל", "שיר באמצע הלילה" או "כולנו זקוקים לחסד". מי שרוצה לעמוד על חשיבותו של המבצע, ועל כיצד הוא יכול להתעלות גם על הזמר/מלחין המקורי, מוזמן לשמוע את הגירסה שחנן יובל, מלחין השיר, הקליט לו. יובל מבצע אותו בדיוק ופאתוס ייצוגיים, גלרון שרה אותו כמו תפילה פרטית. אולי זו אחת הסיבות ששיתוף הפעולה בינה לבין זך עבד כל כך טוב.

יעל לוי – גשם הקשב לנשים (יעל לוי, 1982)

אני מרגיש שאני עושה קצת עוול ליצחק קלפטר, שאחראי לכמה מהלחנים היפים ביותר באלבום הבכורה הנפלא של יעל לוי. אבל מכיוון שמדובר בקטעים מוכרים למדי – "תמונה", "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים", העדפתי את השיר הזה, שהוא אולי הלחן היפה ביותר של נפתלי אלטר, שגם הפליא בעיבוד. אלטר משרת בנאמנות את המילים המדויקות של תרצה אתר, ומקדם את השיר בין פתיחה מלנכולית ושגרתית כמעט, אל עבר התפתחות קצבית ושיא רגשי עוצמתי בסיומו. כמו כל דבר מהאייטיז, הוא קצת התיישן, אבל יש גם חן מסוים בהפקה שנושאת את רוח התקופה שלו.

אריק סיני – רכה כמו משי (עכשיו, 1987)

גם השיר הזה סובל קצת מרוח התקופה ולקוח מאלבום חלש יותר של סיני, אבל הוא מצליח להתעלות מעליהם, ולראיה – מאיר בנאי, שכתב והלחין אותו, ביצע אותו בעצמו שנים לאחר מכן. ובאמת היה לי קשה להחליט בין הביצוע היפה, האינטימי והמדויק יותר של בנאי לבין זה המופק והרגשני יותר של סיני, אך לבסוף הרגשתי שמשהו בעיבוד הרומנטי הזה מתאים יותר לכאן. לכאורה, מדובר בשיר פשוט לחלוטין – ארבעה אקורדים במהלך סטנדרטי למדי, ומילים ישירות ונטולות תיחכום. השם של השיר כבר אומר הכל, והשיר פשוט מקיים את ההבטחה, לא יותר ולא פחות. אבל כמה דיוק ורגש יש בפשטות הזאת, וכמה נדיר למצוא שיר שמצליח לתפוס רומנטיקה כזאת בלי לסלף או להגחיך אותה.

מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר – זה היה סיפור של חורף (סיפור של חורף, 1990)

השיר של יהונתן גפן כבר זכה ללחן בסוף שנות השבעים של דוד קריבושי, אבל איזה הבדל בין השמאלציות של רותי נבון לבין הדואט היפה של וימזר וגבריאלוב, שאולי נשמע היום גם מעט קיטשי (לא מעט בגלל שנשחק בהשמעות רבות ברדיו), אבל אותי הוא עדיין מרגש. איכשהו גבריאלוב מצליח לתפוס הכל במילים של גפן – "כיוון שהלילה במילא קפא/עננים עטפו כוכבים קרים/והייתי יפה, כן, הייתי יפה", "כיוון שבמילא האור דעך/ולחשת – אני אוהב אותך" או "הנחתי ראשי על שדך הרך/נכנס חלום מסיפור אחר/העניין נגמר מהר", הכל נשמע בדיוק כך. החלק שאני הכי אוהב בשיר אגב, הוא המעברים של ה"דו-דו-דו-דו אההה". כשהמילים נגמרות הלחן ממריא בזכות עצמו.

מאיר אריאל – שיר גנוב (ירוקות, 1987)

טוב, אז צריך טקסט אחד מן המקורות באוסף כזה, והבחירה שלי הלכה לגירסה של מאיר אריאל לטקסט מתוך שיר השירים, שלוקח את הארוטיות התנ"כית המרומזת ומלביש אותה על מקצב רגאיי שמערסל את המילים בתוך לחן ממכר והגשה של שיר אהבה אישי. יש מעין סברה שהתרומה העיקרית של מאיר אריאל למוזיקה הישראלית היא הטקסטים שלו, ואני חושב שאין כמו השיר הזה להמחיש כמה היא מוטעית. אריאל היה מלחין ענק, שחיבר בפשטות אך בגאונות בין מנגינות ארצישראליות שורשיות ברוחן ובין מלודיות מתוקות וקליטות ששייכות לעולם הפופ והרוק. גם כאן הוא מבריק בלחן נהדר, ותורם לו לא פחות העיבוד של אלונה טוראל. באמת שאני יכול לשמוע את השיר הזה שעות.

אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה (קרוב, 1989)

שיר מופלא. כל ההוויה של האלבום השקט והאינטימי "קרוב", שבא לאחר האלבום השונה בתכלית עם הפליטים, מנוקזת לתוך השיר הזה. הוא אמנם פחות מוכר מ"רחוב האגס 1", "כולם יודעים" או "החזיון לפרנצ'סקו גויה", אבל הוא יפה לא פחות מהם. הנוסטלגיה המתוקה והעצלה למשהו שהוא לא בהכרח תקופה או אירועים חשובים, אלא אווירה, ריחות ומקומות, מועבר בצורה מושלמת גם בטקסט וגם בלחן ובעיבוד. מאוחר יותר בנאי ילך עמוק יותר לתוך הכיוון הרוחני והיהודי, אבל לגעת בתחושה נפשית על סף הרוחנית בצורה כזאת הוא לא יצליח, לפחות לתחושתי.

דידי ארז – כל מבט (כל מבט, 2007)

טוב, זה גילטי פלז'ר, אני יודע. השיר הזה היה להיט גלגל"צ בזמנו ונטחן עד דק, אבל אני גם היום לא יכול להפסיק לשמוע אותו. כל חלק בשיר הזה מולחן בול, ומצליח לרכב על הגל המלודי שתופס את האוזן מהשניה הראשונה של השיר. הדואט עם סיון שביט וכלי המיתר שברקע רק מוסיפים עוד יותר, ומוכיחים שלפעמים אפשר למצוא חוויות רוחניות גם בין תזמוני פקקים בצומת מסובים.

שלום גד – הכריש + בא להציל (אהבה, 2005)

יש לשלום גד לא מעט דברים שיכלו להיכנס לאוסף עם תמה כזאת – אלבום שלם של שירי אמונה חילוניים בשם "העבד", אלבום נוסף שהוא הוציא תחת הכינוי הזה, ושירים כמו "יבנה המקדש", "נס קטן" או "אני אשתחרר". למעשה, גם סגנון השירה המאנפף ומלא הפאתוס של גד, שיכול להרתיע מאזינים חדשים, נראה הרבה יותר הגיוני בקונטקסט של תפילה. ואכן, גד יוצר ממקום אישי ופרטי לחלוטין, ונותן למאזין לבחור האם ללכת איתו או לא. מכיוון שגד הוא דמות קאלט (ודאי עבורי, שאיכשהו אני מוצא את עצמי לא מחמיץ אף הופעה שלו, אפילו בלי להתכוון), נראה שיש היגיון בבחירה שלו. בסוף בחרתי בשני הקטעים האלה, שבאים בסוף אלבומו השלם ביותר בעיני, "אהבה" מ-2005 (שלאחריו באה שתיקה של 5 שנים). לא ממש יכולתי להפריד ביניהם, כי יש בהם משהו שמרגיש כמו מקשה אחת – הראשון הוא פיוט מדיטטיבי על רקע של גיטרה חשמלית וכינור, שהופך למעין שיר רוק קצבי בסופו. הוא מכין את הקרקע לקטע היציב יותר שבא אחריו, שיר אהבה מפוכח שעושה את מה שגד מצטיין בו – לשלב בין נאמנות חסרת פשרות למבט כנה וכמעט אכזרי על הארעיות והכשלונות שמלווים את חיינו, במעין רומנטיקה נטולת סנטימנטליות, וכל זה במסגרת של שיר רוק מלודי וקליט, שמגובה בגיטרה של אלי שאולי המופלא. כאמור, מי שלא מתחבר לגד כנראה לא יבין כל כך על מה המהומה, אבל עבור אלה שכן, אלה לא פחות מהמנונים דתיים.

סוזן ופרן – אבן טובה (סוזן ופרן, 1973)

רציתי לסיים את האוסף בצורה כרונולוגית פחות או יותר, אבל הייתי חייב את הקפיצה האחרונה הזאת בחזרה לשנות השבעים, כיוון שהשיר הזה (שמסיים גם את אלבומן היחיד והנהדר של סוזן ופרן) מסתיים בקתרזיס שלאחריו לא צריך לבוא שום דבר נוסף. סוזן ופרן היו המייצגות הכמעט יחידות של פולק בישראל של שנות השבעים, וביצעו בין השאר שירים של ג'וני מיטשל ומתי כספי, והלחינו בעצמן את מרבית שיריהם. הפולק הענוג והפסטורלי שלהן כמעט אוטומטית מעלה תמונה של נופים כפריים ודרכים רחבות ידיים, ולמרות שהן עלו מקנדה (והמבטא קצת מורגש בשירה), עדיין יש למוזיקה שלהן ניחוח ישראלי מובהק. יש המון שירים נפלאים באלבום הזה, ואני לא בטוח שזה הכי טוב מביניהם, אך יש משהו בהדר של העיבוד התזמורתי שחותם את השיר בתרועה ומהווה מעין שיא רגשי, שנראה לי הולם לסיום האוסף הזה.

שירים שגורמים לי לנסוק

המילה המקורית שעלתה לי בראש היא soar, ואמנם לנסוק זו המקבילה המדויקת ביותר שיכולתי למצוא לה בעברית, אבל זו לא מילה אלגנטית באותה מידה. למה אני מתכוון בשירים שגורמים לי לנסוק? שירים שגורמים לך להינשא מעל לרגע, להסתכל על העולם מבחוץ, בצורה אסתטית, לראות אותו כיצירת אמנות שהשיר הוא הפסקול שלה. שירים שלא רק מרגשים או מניעים משהו אצלך, אלא נותנים השראה לתפיסה אחרת לגמרי של העולם בזמן שאתה שומע אותם. כשאני בוחן את השירים שבחרתי אני רואה הרבה כלי מיתר, חלילים וסולואים של גיטרות. וגם עיבודים תזמורתיים עשירים. אני מניח שיש משהו בשירים האלה שבהם הכלים מדברים יותר מהזמר ומעבירים את אותה תחושה של התעלות. ניסיתי לגוון בז'אנרים ובתקופות ולהתמקד ביוצרים פחות מוכרים בשביל לתת טעימה מהרבה דברים שונים, אבל אני מניח שיש בכל זאת חזרתיות מסוימת בבחירות, שנובעות מזה שהם מוכתבות מטעם מאוד ספציפי של אדם אחד. גם בדיעבד שמתי לב שלא שמתי שירים ישראליים, למרות שיש המון כאלה שמעבירים לי את התחושה הזאת, אבל לא רציתי לערבב אותם כאן משום מה.

מכיוון שסוג ההאזנה שהשירים האלה דורשים הוא לא בדיוק של רפרוף בבלוגים וביוטיוב, ריכזתי את הכל במיקסטייפ אחד כאן, שאותו אני ממליץ לקחת איתכם ולשמוע בחוץ, בנסיעה, בהליכה, בטיול, ברחוב – בכל מקום שבו צריך לצבוע את מה שהעיניים רואות עם משהו יפה באוזניים. עבור אלה שרק רוצים טעימה משיר אחד או כמה הוספתי גם לינקים ליוטיוב, יש משהו בלשמוע אותם בנפרד ולא ברצף שגם עושה איתם צדק יותר. מקווה שלפחות שיר אחד כאן יעשה עבורכם את מה שהם עשו בשבילי.

Gal Costa – Divino Maravilhoso / 1969

במוזיקה של גל קוסטה – אחת מהנציגות הנודעות ביותר של ז'אנר הטרופיקליה שעירבב סמבה, בוסה נובה ופסיכדליה – תמיד יש תחושה של מעין חופש מאושר וחגיגה שהיא כאוטית, משולהבת וענוגה בו בעת. המשמעות של שם השיר הזה היא "פלאי, נשגב" וזו גם האווירה שהוא מעביר באוזניי. המילים מפצירות בשומע לא לפחד מהמוות ולשים לב לכל מה שפלאי אך גם מסוכן בעולם. "שים לב להתרוממות הרוח של הסמבה" נאמר באחת השורות, וזה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני שומע אותו, רצוי בווליום גבוה ומחוץ לבית.

Carpe Diem – Laure / 1976

קרפה דיאם, זוכר כל מי שראה את Dead Poets Society (או סתם נתקל בביטוי השגור לעייפה כבר הזה) משמעו לתפוס את היום, ולהקת הפרוג הצרפתית הזאת אולי לא התכוונה שיקחו אותו מילולית, אבל הקטע האינסטרומנטלי מרומם הנפש הזה (במיוחד בקטע של החלילים) נותן תחושה כזאת.

Zingale – 7 Flowers Street / 1977

עוד פרוג, הפעם מלהקת זינגלה הישראלית, שהקליטה אלבום אחד בשנות השבעים ונעלמה עד שצפה מחדש בשנות האלפיים עם הוצאה מחודשת שלו (והקלטת אלבום חדש שהוא לא משהו). הקטע היפהפה הזה הולחן ע"י הכנר המאוד מוכשר של ההרכב, טוני בראוור, ששיתף פעולה עם כמה מגדולי המוזיקה הישראלית באותם שנים (הוא אחראי לצליל הכינור האייקוני באלבום הראשון של מאיר אריאל ובלהקת ברוש שליוותה את אריאל זילבר). הפסטורליה של הקטע הזה, שקרוי על שם הרחוב בו הוא גר, נשברת אחר כך לקטע טייפ לופס פסיכדלי ולעוד קטע אינסטרומנטלי שבו הכינור של בראוור מככב, אבל שתיים וחצי הדקות הראשונות הן הסיבה שהוא כאן (במיקסטייפ רק הן מופיעות).

Fairport Convention – Autopsy / 1969

איכשהו נראה לי שלא צריך יותר מדי להסביר כאן. הקול המלאכי של סנדי דני, הלחן המלודי היפהפה (גם כן שלה) והעיבוד הנינוח והלירי באותה מידה. אחד השירים היפים ביותר מתוך אלבומם הקלאסי Unhalfbricking שגדוש בכאלה.

The Feelies – The High Road / 1986

להקה אמריקאית משנות השמונים שמאוד מושפעת מהוולווט אנדרגראונד וממשיכי דרכה כמו טלוויז'ן והdB's, אך בעלת צליל ייחודי, זרוק, מדיטטיבי ואנרגטי באותה מידה. זה לא השיר הכי מייצג שלה אבל הוא האהוב עלי שלהם. משהו במלודיות של הלחן הזה מאפשר לי לשמוע אותו שוב ושוב בריפיט, וכשהגיטרה תופסת עליו גל בשביל הסולו שלה לא אכפת לי שהוא לא יגמר לעולם.

The Bats – Block of Wood / 1987

עוד שיר שהמלודיות שלו משתלבת בקצב רפטטיבי וסולו גיטרה שמרים את השיר לשמיים. השיר הזה הוא כמו חלום בהקיץ עבורי, כשהבית הוא היום והפזמון והסולו הם החלום. על האלבום המופלא שממנו הוא לקוח כתבתי כבר כאן.

Blueboy – Fondette / 1992

אלבומם המופלא If Wishes Were Horses של Blueboy, להקת הTwee מבית שרה רקורדס, מלווה אותי שנים (וכך גם זה שבא אחריו, Unisex). השיר האקוסטי הזה מעלה עבורי בצורה פיזית ממש הליכה על חוף הים, כשאתה שקוע בהרהוריך, מסתכל ביומיום השגרתי שמסביבך, ולא רואה דבר מלבד יופי.

Kevin Ayers – Everybody's Sometime and Some People All the Time Blues / 1974

קווין איירס, יוצא להקת סופט מאשין, הוא זמר ומלחין נפלא שלא זכה מספיק להערכה הראויה לו, בין היתר בגלל המוניטין שלו כאחד מהאנדראצ'יברים הגדולים בתולדות הרוק, או במילים אחרות, הוא לא לוקח דברים ברצינות מדי. אולי השילוב של התכונות האלה זה מה שגרם לו להתחבב על כל כך הרבה מוזיקאים גדולים שהוא היה בקשר איתם, מרוברט וויאט ועד סיד בארט. הקטע הזה לקוח מהופעה שלו יחד עם ג'ון קייל, ניקו ובראיין אינו מ1974. ומה שמרומם את הקטע הזה מבלוז מינורי, בריטי, שקט ויפה היא הופעת האורח של מייק אולדפילד, שסולו הגיטרה שלו הופך את השיר להרבה יותר מרומם נפש ממה שהוא באלבום, וכשהאורגן נכנס פנימה גם, אתה כבר בספירה אחרת. (במיקסטייפ הוא מופיע יחד גם עם הקטע הקצר Two Goes Into Four שגם הוא מתאים מאוד לאווירה הכללית).

Slapp Happy – A Little Something / 1974

עוד קטע בריטי מ74 (וגם עם קשר לרוברט וויאט, הוא ביצע אותו איתם פעם). הלהקה הזאת התפרסמה בשל שיתופי הפעולה השלה עם להקת האוונט-פרוג הנרי קאו, וקריירת הסולו של הזמרת המכשפת שלהם דאגמר קראוזה. אבל לפני שנהיו אוונגרדיים הם עשו שני אלבומים של רוק אמנותי מלודי, מורכב, עשיר אך גם נדיב מאוד. האלבום שממנו השיר הזה לקוח, Casablanca Moon, הוקלט פעמיים – פעם בגירסה נסיונית יותר עם להקת הקראוט-רוק פאוסט (שנגנז ויצא רק שנים לאחר מכן) ופעם אחת בגירסה סטנדרטית יותר, שהיא דווקא המוצלחת יותר בעיני. הקטע הזה הוא בוסה נובה נינוחה אבל עם כינורות שבאים משום מקום ונותנים גוון סינמטי משהו לאווירה הרגועה וללחן היפהפה.  האמת שהשיר שבאמת רציתי לשים מהאלבום הזה הוא Me and Parvati שבו הכינורות אפילו יותר דומיננטיים, אבל ביוטיוב היה רק את הגירסה שאני פחות אוהב (במיקסטייפ הוספתי אותו גם).

Bobbie Gentry – Peaceful / 1968

גם מהאלבום הזה יכולתי לשים כמה וכמה קטעים, אבל איכשהו זה נראה לי המתאים ביותר מביניהם. הזמרת היא בובי ג'נטרי, שהתפרסמה בזכות להיט הקאנטרי Ode to Billie Joe והאלבום הוא Local Gentry, שמשלב בצורה מדהימה בין קאנטרי, סול, רוק, ועיבודים תזמורתיים עשירים שבכלל הוקלטו בלונדון ונושאים את רוח התקופה (בנוסף גם לקאברים לביטלס ולדונובן). כמעט כל מי שהשמעתי לו אותה נשבה ישר בקסמיה, וקשה באמת שלא.

Townes Van Zandt – She Came and She Touched Me / 1969

עוד אמן שהצליח להמריא מעל למוסכמות הז'אנר של מוזיקת הקאנטרי לעבר ביטוי עצמי אישי, מרגש ולירי מאוד הוא טאונס ואן זאנדט, באלבום הידוע Our Mother the Mountain. יש שירים יותר זכירים ומטלטלים באלבום הזה, אבל משהו בטון של הלחן והשירה שלו פה, שמעלים תחושה של כמיהה והרהור ביום קיץ חם ומתוק, שוקע אצלי יותר עמוק מהשאר בכל פעם שאני שומע אותו.

Bjork – New World / 2000

מתוך הפסקול של רוקדת בחשיכה מגיע השיר הזה של ביורק, שמנצל בצורה מושלמת את הנטיה שתמיד היתה למוזיקה שלה להיות גדולה מהחיים, בתוך סרט שהוא בחלקו מיוזיקל, בחלקו דרמה ריאליסטית, ובחלקו מלודרמה סוחטת דמעות ומניפולטיבית. ניתן להתווכח האם זה סרט טוב או לא (אני חושב שכן, למרות הרבה הסתייגויות), אבל הדרמה שבשיר המופלא הזה מתמצתת חוויה רגשית של סרט שלם לתוך 4 דקות שניתן לדמיין בתוכן אינספור תנועות מצלמה גרנדיוזיות.

Renaissance – Opening Out / 1978

יש פה הרבה להקות בריטיות משנות השבעים וזמרות, אני יודע, אבל אני מניח שזה מה שהכי מרגש אותי בהרבה מקרים. אני לא יודע אם זה הוגן לשים את השיר הזה מחוץ לקונטקסט שלו, כפתיחה המג'סטית לאלבומם הגדול האחרון של רנסאנס A Song for All Seasons, אבל אני חושב שהוא גם עומד בפני עצמו, והעוצמה הכמו-סימפונית שלו מותירה רושם עז רגש שכבר אי אפשר למצוא מאז שהפרוג יצא מהאופנה. לשים בווליום גבוה.

Isaac Hayes – Walk On By / 1969

ואם כבר עוצמה תזמורתית, אז אי אפשר בלי השיר הזה. אייזק הייז הגדול לקח שיר מתקתק של ברט בכרך והפך אותו למפגן של עוצמה מוזיקלית ורגשית שמרסקת אותך לחתיכות. שמתי פה את הגירסה הקצרה בשביל לא לייגע, אבל הארוכה עדיפה בהרבה (אותה שמתי במיקסטייפ). היום חוששני שהפתיחה זכורה יותר בגלל הסימפול שלה ע"י הוברפוניק.

Big Star – Take Care / 1978

אין הרבה שירים שכבר מהתו הראשון מעיפים אותך לשמים, אבל זה אחד מהם (לא מעט בגלל עיבוד הכינורות של קארל מארש). על ההיסטוריה והמיתולוגיה של האלבום הזה ניתן לקרוא בשלל מקומות, כמו למשל כאן (באדיבות סטיבי).  ביג סטאר היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם, ועל האלבום של חבר הלהקה המנוח כריס בל כתבתי לפני שנתיים כאן. מאז גם הבסיסט אנדי האמל נפטר, ומעט לפניו, לשברון לבי, אלכס צ'ילטון, שהאלבום הזה הוא למעשה יותר אלבום סולו שלו משל הלהקה שכללה בשלב הזה רק אותו ואת המתופף ג'ודי סטיבנס, שכיום הוא היחיד שנותר מהלהקה (וכמו שניתן לראות בכתבה ביצע לא מזמן יחד עם קבוצה של מוזיקאים חשובים שמעריצים את הלהקה את האלבום בשלמותו בפעם הראשונה על במה). השיר היפהפה הזה בוצע על ידי להקות מצוינות כיו לה טנגו וביץ' האוס, והוא אחד העזים ביותר ברגש הגולמי שבו שאני מכיר. תשמור על עצמך אלכס, היכן שלא תהיה, ותודה על כל המוזיקה היפה כל כך הזאת.

התנעה מחדש

כמו שוודאי שמתם לב, הבלוג פחות או יותר שבק חיים לפני חודשיים. מכתיבה כל יום, הממוצע צנח ליומיים-שלושה, אחרי זה שבוע-שבועיים, עד לדימום מנוע מוחלט כשהמצבר כבה. אם להמשיך את המטאפורה המטופשת, אני מנסה עכשיו לעשות ג'אמפסטארט לבלוג (מי שמבין במכוניות, זה בכלל הגיוני מה שאני אומר?) ולהתחיל דף חדש, בתקווה שמעט הקוראים הנאמנים ממקודם יסלחו לי על ההזנחה. חבל, עד שהבלוג קצת צבר תאוצה זה קצת כמו להתחיל מאפס שוב.


אז תנו לי להציג את עצמי בצורה מסודרת הפעם. אני איתי עמוס (אתם יכולים לחפש בפייסבוק תחת Itay Amos ולשלוח מיילים ל a-mos@inter.net.il או archaicinema@gmail.com ), סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בשלבי סיום התואר הראשון (טוב, לא עד כדי כך בטוח),
מוזיקאי-בקושי מתוסכל (אם בא לכם לנגן ואתם מתחברים לטעם שמוצג כאן, תזרקו מילה), מתעסק בכתיבה ויצירה ארעיים, חולם הרבה ועושה מעט. הבלוג הזה הוא ניסיון לפרוק שנים של האזנה לכדי משהו פרודוקטיבי שיצליח להעביר הלאה את מה שגיליתי ונהנתי ממנו לאורך השנים, ולנסות גם להרחיב את האופק של מאזינים ארעיים שאין להם זמן או חשק לנבור בתתי ז'אנרים ולהקות אזוטריות.

אני מודה שהשם של הבלוג קצת יומרני, הפעם אני מוכן להתחייב על פעמיים-שלוש בשבוע, לא יותר (אבל השם ישאר, הוא קליט). נורא שמחתי לקרוא את התגובות החיוביות בצורה מפתיעה לבלוג, ומאיץ בכם להמשיך ולומר את אשר על לבכם בתגובות. אל תרגישו רע אם עברו כמה חודשים מפרסום הפוסט, העדכונים על התגובות מגיעים בכל מקרה ברגע שהתגובה נכתבת, כל תגובה נקלטת במלוא תשומת הלב, ההכרה והאגו. אני עדיין מסוקרן מאוד לגלות מה חשבתם על אלבומים שנותרו מיותמים מתגובות, כמו הצמד ששמתי של  The Innocence Mission, או הגילוי הטרי של R. Stevie Moore למשל.

שימו לב שגם הוספתי לנוחיותכם אינדקס אלבומים שמאגד בצורה אלפבתית את כל האלבומים שכתבתי עליהם.

בקיצור, אל תישארו בצד, אם משהו נפל אצלכם גם שבועות רבים לאחר ההאזנה אנא שתפו הארות, המלצות על דברים דומים, הצעות עבודה או קטילות מכל וכל. אתם מוזמנים גם להציע לכתוב פוסטים אורחים ולהוריד ממני קצת את הנטל. 

מקווה שיהיה בסדר הפעם, הפיצו את הבשורה.

Giant Sand – The Love Songs / 1988

שניה לפני שקלקסיקו מופיעים בארץ, הנה הזדמנות להיזכר בלהקה הראשונה שהצמד היה חבר בה.

בGiant Sand הם לא היו הצלע המרכזית, אלא הזמר Howe Gelb, שאחראי גם לרוב הלחנים ובאופן כללי לסאונד הייחודי של הלהקה.

לא בדיוק אלט קאנטרי קלאסי אבל בהחלט לא רוקנ'רול בלוזי סטנדרטי, הסאונד של ג'ייאנט סאנד משלב הוקים ומקצבים בלוזיים ורוקיים עם קלידים ליליים מכשפים שזורקים את המוזיקה לכיוון שונה, יחד עם הלחנים המלודיים ברובם והשירה הלו-רידית והנוהמת של גלב, שהופכים את כל העיסה הזאת למשהו די ייחודי, למרות ההשפעות הבולטות של אייקונים כטום ווייטס ודילן.

One Man's Woman/No Man Land בעל השם המבריק למשל הוא שיר שמתחיל כמו נאמבר רוק בסיסי למדי אבל עד הפזמון הופך למשהו מדבק ומעניין הרבה יותר, Fingernail, Barracuda and Me מציע מנוחה מהגיטרות הקצביות לטובת אורגנים צ'יזיים ואייטיזים כמעט במכוון, אך בתוך לחן אפלולי ומסויט שנשמע כמו בלדת בארים שיצאה משליטה, ואילו Almost the Politician's Wife הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, פנינת רוק קליטה שמאזנת בין ריף קאנטרי, נהימת בארים בשירה של הבית, ומנגינה עליזה שמנוגנת ע"י הקלידים בתור פזמון. בכלל, רוב השירים החזקים באלבום הם בדיוק אלה שמאזנים בין הנטיות הרוקיות הקשוחות והמחוספסות לבין הרגישות והמלודיות של הלחנים של גלב, שנותנים להם את מה שחסר לכל כך הרבה להקות אלט-קאנטרי או סתם קאנטרי או רוקנ'רול. האלבום המקורי מסתיים, כמה הולם, עם קאבר לIs That All There Is? וגירסת הדיסק מוסיפה עוד ארבעה שירים (כולל קאבר לא מוצלח במיוחד לGet Ready המופלא של Rare Earth).

זהו אלבום אווירתי, אישי מאוד ברוחו, שמבטא להקה ויוצר עם סגנון מובחן שהם הצליחו להביא לכדי מימוש אידיאלי (באלבומם הרביעי), ודוגמה לכיצד ניתן לאזן את הנטיות המצ'ואיסטיות של הרוקנ'רול והקאנטרי בלי לאבד את האימפקט שלהם.

Giant Sand – The Love Songs / 1988 / Label: Homestead

Weekend – La Varieté / 1982

כמו במקרה של Marine Girls שצמחו מלהקה מינימליסטית, אקוסטית ולילית ברוחה להרכב רוקי-ג'אזי-בוסה-נובי של ממש (Everything But the Girl), כך גם Young Marble Giants (שהשפיעו רבות על המארינס) צמחו מהרכב אינדי-פוסט פאנק-ניו וויב אפלולי וסגפני להרכב עשיר, מלא חיות וכלים שלוקח את השפעות הבוסה נובה והג'אז שרק נרמזו בלהקה הקודמת ומביא אותם אל קידמת הבמה. בשני המקרים הדמות המרכזית היתה הסולנית של הלהקה, שעזבה את ההרכב הקודם בשביל לחבור לבן זוג חדש שאיתו היא תיצור את ההרכב השאפתני יותר – שם זו היתה טרייסי ת'ורן, כאן דמות קצת פחות ידועה אבל לא פחות מוכשרת בשם אליסון סטאטון. בשני המקרים דווקא ההרכב הפחות ידוע הוא זה שאהוב עלי, אבל מבחינה כרונולוגית הסדר כאן הפוך – Young Marble Giants נחשבים בזכות אלבומם הבודד והמשפיע Colossal Youth מ-1979 לאבות האינדי פופ המינימליסטי והלו-פיי, בעוד ההרכב שסטאטון הקימה אחריו, Weekend, די נשכח, וחבל. כי למרות החידוש הסגנוני הרב של הג'איינטס, משהו באסתטיקה שלהם הוא עדיין אפל מדי, ניו-וויבי מדי, וגם הלחנים לא ממש מצליחים להחזיק, ועדיף כבר לשמוע את המארין גירלס, שיקחו את הכיוון הסגנוני ההוא וילטשו אותו לכדי שלמות. אך וויקנד זה כבר סיפור אחר.

בשנות השמונים בבריטניה קם מעין גל לא מוצהר במיוחד של להקות אינדי-ניו וייב טרופיות, שהושפעו במידה חזקה מבוסה נובה, סמבה וג'אז. הסאונד שלהם כלל מקצבים ברזילאיים ברוחם, שימוש מרכזי בכלי נשיפה כמו חצוצרות וסקסופונים, ואווירה שמשלבת בין החיות והקרנבליות של ההשפעות הברזילאיות עם הקדרות הבריטית האופיינית. ביניהם ניתן למנות להקות מוצלחות כמו Haircut 100, Friends Again, וכמובן גם את  EBTG המוקדמים. והאלבום הזה הוא במידה רבה אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של הז'אנר הלא מוצהר הזה.

שימו לב למשל ל-Carnival Headache, חגיגה של כלי הקשה ומקצבים קרנבליים שמאוזנים ע"י הקול הבריטי הנונשלנטי והמריר-מתוק של סטאטון, יחד עם ריפים מדבקים של חצוצרות וגיטרות, שהופכים אותו לשיר שלא ניתן לעמוד בפניו. או לשני חלקי A Life in the Day Of… האינסטרומנטליים, שנושאים את אותה אווירה עם סולואי גיטרה אקוסטית ג'אזיים. למרות החשיבות של יחידת הקצב והנשיפה, שימו לב גם לגיטרות באלבום הזה, כמו למשל בבלדה הפותחת הנפלאה The End of the Affair שהיא השיר היפה ביותר באלבום, אך גם השונה ביותר ברוחה, כשעל מקצב בוסה נובה שקט מולבשים ליינים מפותלים, ג'אזיים ונפלאים של גיטרה אקוסטית, וביניהם הבית והפזמון הליריים שמושרים בקולה הנונשלנטי והרך של סטאטון. בעיני שירים מהסוג הזה היוו השפעה רבה על ההרכבים מובלי הגיטרות האקוסטיות של Sarah Records עשור לאחר מכן, כמו Blueboy ו The Harvest Ministers (עליהם אכתוב בקרוב, אני מקווה). גם מי שמתגעגע ל Young Marble Giants ימצא כאן את מבוקשו בכמה שירים שעדיין נושאים את רוחה של הלהקה (ובמיוחד בארבעת קטעי הבונוס, שלא במפתיע, כיוון שהם דמואים שהוקלטו שנה לפני כן, בתחילת הדרך של הלהקה).

זהו אלבום מושלם לצהרי יום שישי, באווירה קייצית ועצלה אך עם בריזה של קול בריטי נשי ענוג ורגישות מלודית שמאזנת את המקצבים השמחים עם מעט מרירות בריטית מענגת. יש בו גם מאוד סאונד של תחילת האייטיז, עם ההפקה הנקייה אך השאפתנית במידה שלו, והוא אחד מהאלבומים הקלאסיים של התקופה (שהתאפיינה בהרבה דברים בלתי נסבלים), לדעתי.


Weekend – La Varieté / 1982 / Label: Rough Trade

Momus – Circus Maximus / 1986

מומוס. אל הלעג היווני, או לחילופין Nick Currie, מוסיקאי סקוטי מוכשר במיוחד שעולם הדימויים שלו שאוב מסיפורים תנ"כיים, רומא העתיקה ובעיקר לגלוג עיקש וארסי על עולם הנצרות בו הוא גדל.

קודם כל, אל תאזינו לאלבום הזה ביום, זהו אלבום לילי אם אי פעם נוצר אחד. מומוס הוא טרובדור פולקי-ימי ביניימי, מעין לאונרד כהן בלבוש פוסט פאנק בריטי של שנות השמונים. הרקע הוא תמיד גיטרה אקוסטית שמפרקת את האקורדים ברקע, אך עליה מולבשים כלים כמו בסון, צ'מבלו, כלי הקשה ואפילו מקהלה פה ושם. הכל ביחד יוצר מעין אווירה שנעה בין קרקס ימי ביניימי עליז ומסויט ובין וידוי בכנסיה בידי האינקוויזיציה. הכל מאוזן ע"י קולו הרך, הנערי והנעים, אך בו בעת הממזרי ורב ההבעה של קארי, שיורה את שורותיו באקספרסיביות של נביא זעם אך גם במתיקות ושעשוע של ליצן חצר.

לא כל השירים פוגעים, אך אלה שעושים זאת ראויים לשבח – Lucky Like St. Sebastian פותח את האלבום באווירה המכשפת המתאימה ועם לחן קליט מספיק בשביל לשאוב אותך אל תוך האלבום ולרצות לשמוע עוד; King Solomon's Song and Mine מתובל בכלי נשיפה יוצאי דופן באלבום; Little Lord Obedience הוא בלדה פשוטה אך זוויתית שבנויה בצורה כל כך מדויקת שצריך ללמד אותה בקורסים על בניית שירים; The Day the Circus Came to Town כצפוי משתמש במנגינה קרקסית ועליזה ונותן לה טוויסט לילי מיוחד; The Rape of Lucretia הוא בלדה ימי-ביניימית מעולה ומסויטת; ו Paper Wraps Rock הוא המנגינה המלודית ביותר באלבום, שנותנת קצת מנוחה מהכבדות של קודמיו. יודעים מה, במחשבה שניה רוב השירים כאן דווקא כן פוגעים, ועוד בדיוק בין העיניים. ברצועות הבונוס שנוספו להוצאת הדיסק ניתן למצוא שלושה קאברים לז'אק ברל, כשהמוצלח ביניהם הוא Nicky, חידוש לLa Chanson de Jacky שיותר ידוע בזכות ביצועו של סקוט ווקר Jackie.

זהו אלבום הבכורה של מומוס, שיפתח קריירה ארוכה ומפותלת שבה הוא יעבור בין הלייבלים החשובים ביותר של האינדי הבריטי (El, Cherry Red, Creation), בהם הוא תמיד נשמע מעט זר בין כל הרכבי האינדי פופ המתוקים והחשמליים, וישנה את סגנונו, שינוע בהדרגה לכיוון סינת'-פופ. אך כאן ניתן למצוא אותו כשהוא עוד טרי, חד ומלא השראה. כדאי להמשיך עם אלבומיו הבאים אם נשבים בקסמיו (במיוחד מומלצים הסינגלים שהוא הקליט בCreation), אך קודם כל להתוודע לפנינה המיוחדת הזאת, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שעשו באותה תקופה.

Momus – Circus Maximus / 1986 / Label: él

McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971

ב-1970, לאחר הקלטת האלבום הראשון והמיתולוגי של קינג קרימזון ומסע הופעות ממושך שבו החלו לעבוד על חומרי האלבום השני, עזבו אותה שניים מחברי הלהקה המשמעותיים ביותר (אחרי רוברט פריפ, כמובן) – איאן מקדונלד, המולטי-אינסטרומנטליסט של הלהקה (גיטרות, חלילים, פסנתר, מלוטרון) והמלחין העיקרי בה אחרי פריפ, ומייקל גיילס, המתופף הנהדר וחסר הרסן של הלהקה (שעוד היה חלק מגלגולה הקודם, יחד עם אחיו, בהרכב שנקרא Giles, Giles & Fripp) בשביל להקים הרכב נפרד משלהם, שיקליט אלבום אחד ויתפרק. קרימזון תמשיך לעבור גלגולים רבים ומשונים לאורך שנות השבעים, ומלבד האלבום השני (ובמידה חלקית גם השלישי) לא תחזור יותר אל אותו סאונד ייחודי של תחילת דרכם. לכן זוהי הזדמנות מעניינת עבור כל מעריץ של אותו אלבום לשמוע עוד אלבום באותה הרוח ועם חלק מאותם אנשים.

אך מי שיצפה לעוד In the Court of the Crimson King עשוי להתאכזב קשות, כי בניגוד לאותו אלבום מורכב, עשיר ואפי, כאן מדובר ביצירה נינוחה, משוחררת והרבה פחות יומרנית. הכיוון הוא פרוג יותר ג'אזי, אפילו מעט פולקי לעתים, עם לחנים פשוטים יותר, שנשענים על המסורת הבריטית ומשלבים אותה באסתטיקה המורכבת ורבת-החלקים של הפרוג.

האלבום מתחיל ונסגר עם שתי יצירות ארוכות ושאפתניות יחסית. הראשון, Suite in C, הוא פסיפס של קטעי רוק שנעים בין הבלוזי לתזמורתי, לאינטרלודים אינסטרומנטליים מורכבים וחוזר חלילה. השני, Birdman, הוא כבר יצירה מורכבת יותר, בת 20 דקות, שמתחילה עם אוברטורה מקהלתית מג'סטית, עוברת לשיר שנשמע כמעט כמו שיר ילדים, עוברת להתפרעות אינסטרומנטלית שיותר ממזכירה פיוז'ן או ג'אז רוק קליל של תחילת שנות השבעים, ומתקדמת לעבר תתי-פרקים נוספים שנעים בין הבלוזי והג'אזי למינורי והמהורהר יותר, ומסתיימת כנהוג בז'אנר בפאתוס תזמורתי מרומם.

באמצע ישנם שלושה שירים פשוטים יותר, שמזכירים שלא במקרה כמה מהקטעים מאותו אלבום של קינג קרימזון, ומדגימים את יכולת ההלחנה של מקדונלד. Flight of the Ibis הוא המוצלח ביניהם, שיר פרוג פופי-פולקי עם אווירת ימי ביניים (בעיקר בזכות הצ'מבלו) ולחן מלודי (שימו לב לסולו הנהדר לקראת סוף השיר). Is She Waiting הוא בלדה אקוסטית לא רעה, ו Tomorrow's People מזכיר את היצירות הארוכות יותר, עם שילוב בין לחן בלוזי פשוט ואילתורים ג'אזיים שנותנים לו עומק, והוא גם מתברך בפזמון מלודי במיוחד.

אמנם מקדונלד הוא הצלע העיקרית בצמד, מכיוון שהוא אחראי על מרבית הכלים והלחנים, אך תרומתו של גיילס כמתופף היא הגבוהה ביותר שמתופף מסוגל להעניק. כבר בימיו בקינג קרימזון הוא התבלט כמתופף יצירתי, חסר שליטה ומלהיב במיוחד. הוא לא מסתפק בלהישאר ברקע ולתת בסיס לשאר הכלים, אלא מאלתר וכמעט מלחין כשלעצמו את התפקידים שלו, ככה שהם לעתים תופסים את תשומת הלב כמעט כמו הכלים המלודיים. בעיני חלק זה עלול להיתפס כחוסר מקצועיות או התלהבות-יתר, מה גם שהתפקידים שלו הם מאוד אינטואיטיביים, ולא סופר-מורכבים מבחינה משקלית כמו מתופפי פרוג אחרים, אך בעיני (כמתופף) זה תמיד היה מעורר השראה מאוד. הוא פשוט עושה חשק לקום ולנגן כמוהו, והוא נותן הרגשה שזה לא בלתי אפשרי.

זהו אלבום אווירתי בחלקו, מלודי בחלקו, שמוצלח גם כהאזנת רקע נעימה לנסיעות מלאות נופים פסטורליים (שזו הדרך שתמיד חשבתי שהכי טוב לצרוך את הז'אנר הזה), וגם לחקירה מרוכזת של המוטיבים ותתי-החלקים הרבים שבו. במידה מסוימת הוא פחות מעורר השתאות ממרבית אלבומי הפרוג, אך הוא גם צנוע יותר, ויתכן שיקסום גם לאלו שבד"כ היומרנות הזאת מרתיעה אותם.

McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971 / Label: Island