Arti E Mestieri – Tilt / 1974

לפני כמה שנים, כשעוד הייתי בעיצומה של קדחת הפרוג שתוקפת כל בן נוער בעל סקרנות טבעית למוזיקה, משום מה נתפסתי חזק על פרוג איטלקי. מתישהו אני אצטרך לעשות איזה ספיישל מסודר כאן שיציג כמה אלבומים מוצלחים מן העשרות שמשום מה חשבתי שיהיה מעניין לשמוע באותה תקופה. אבל כרגע ארצה להתמקד דווקא בבן חורג של הפרוג האיטלקי, והוא הפיוז'ן\פרוג האיטלקי.

הפרוג האיטלקי של שנות השבעים מתחלק בעיקרו לשלושה תתי ז'אנרים: הסימפוני, קרי, הפרוג הסטנדרטי, שמושפע מענקי הז'אנר ומיוצג ע"י להקות כמו PFM, Banco del Mutuo Soccorso ו Le Orme הוא העיקרי; הזרם האוונגרדי יותר, שמושפע מתנועת ה Rock In Opposition ומלחינים מודרניים ומיוצג ע"י להקות כמו Stormy Six (שהופיעו בערב המיתולוגי שחנך את אותו זרם שכיום מוכר פשוט כRIO); והז'אנר שבו עסקינן היום – הפיוז'ן\פרוג האיטלקי, שהלהקה המוכרת ביותר שמייצגת אותו היא Area, אך האלבום הנידון כאן הוא לדעתי שיאו של הז'אנר.

המאפיינים העיקריים של הז'אנר, שמבדילים אותו מפיוז'ן סטנדרטי נוסח Mahavishnu Orchestra או Weather Report (למרות שגם אצלם ניתן לזהות מאפיינים פרוגים בקלות), הם השילוב המובהק לפרוג של השפעות קלאסיות והלחנה רב-נושאית מורכבת לעומת הנטיה הפיוז'נית למוטיבים רוקיים שזוכים לוריאציות ג'אזיות; והשימוש הרב בכלי נשיפה קלאסיים, כינורות ומלוטרון, שנותנים הרגשה פרוגית למהדרין, בשילוב עם הריפים הרוקיים-קלאסיים ברוחם. אך יש כאן גם מספיק ג'אז-רוק משוחרר, שיכול לקסום גם למי שמוטרד מאנאליות היתר של הפרוג, מה שמתבטא יותר מכל בתיפוף המופרע והנוירוטי של Furio Chirico. בדומה למייקל גיילס (המתופף של הגלגול הראשון של קינג קרימזון) או מתופפי פיוז'ן אנרגטיים במיוחד, הוא לא ממש מסתפק בלשרת את שאר הכלים ולתת להם בסיס, אלא הולך קדימה ועובר להתפרעויות ספונטניות ומעברים-בתוך-מקצבים שיכולים אולי להישמע כחוסר ריסון חובבני אצל מתופפים מתחילים ונלהבים, אך אצלו הופכים למשהו מסעיר ומעורר השראה.

באופן כללי מה שמבדיל את האלבום הזה יותר מכל מפיוז'ן רגיל הוא חוזקם המלודי של הלחנים. אמנם רוב הקטעים הם אינסטורמנטליים, אך ישנו יותר מקום להלחנה מאשר לאלתור, והם מרגישים יותר כמו חלק מיצירה שלמה וכתובה היטב מאשר משהו חופשי וממוקד פחות. גולת הכותרת של האלבום הם חמשת הקטעים הראשונים (או פשוט צד א' של תקליט הויניל), שמתמזגים אחד לשני ומהווים מעין יצירה רב-נושאית נהדרת של 20 דקות. דווקא הקטע השמיני, שהוא באמת באורך ובמבנה של יצירה פרוגית בת 14 דקות, הוא חלש יותר, ולא מצליח להתרומם לגבהים של הקטעים הקודמים, שנתפסים יותר באוזן.

זהו אלבום אנרגטי, מלהיב, אך גם מולחן לעילא ומיועד בעיקר לאלו שמחפשים בפיוז'ן או בפרוג את הצדדים התוכניים יותר מאשר את האווירה והfeel, אך גם מבלי לוותר על אלה.

 
Arti E Mestieri – Tilt / 1974 / Label: Cramps

Shalom – שלום חנוך / 1971

אני לא מרגיש בנוח לפרסם כאן אלבומים ישראליים, אבל אני מניח שלכבוד יום העצמאות צריך לשים איזה משהו עברי, אז זו נראתה לי כמו פשרה הולמת. גם מכיוון שהאלבום אף פעם לא יצא בדיסק.

באמצע 1970, לאחר אלבום נפלא עם השלושרים, הלחנה לכמה מהזמרים המרכזיים ביותר בישראל ושלושה אלבומי מופת עם אריק איינשטיין וחבורת לול, שלום חנוך הרגיש שישראל קטנה עליו והחליט לעשות את זה בגדול בבריטניה.

אבל אולי אפשר להוציא את הנער מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהנער. ויותר מכל דבר אחר היה זה המבטא הישראלי הכבד, החצצי, הקיבוצי כל כך של חנוך שכנראה הכריע את הקריירה הבינלאומית שלו והפך את האלבום הזה לכישלון חרוץ, החזיר אותו הביתה לתמיד, ואפילו לא יצא על דיסק עד עצם היום הזה (כמו שכותב בועז כהן כאן).

עבור המאזין הישראלי מדובר באכזבה כפולה, כיוון שיותר ממחצית השירים הם עיבודים לועזיים לשירים שכבר הוקלטו בעברית (או יוקלטו בעתיד), והם מאבדים הרבה במעבר לאנגלית. מלבד Maya, שכנרמז משמו לא שונה הרבה, וגם הלחן הפשוט והמינורי שלו לא יכול להיהרס יותר מדי, מרבית החידושים מעוררים געגועים למקור. Here and Now הוא גירסה פושרת מאוד ל"אבשלום" (שתמיד חשבתי שהולחן ע"י שמוליק קראוס, כי הוא מופיע תחת השם "יום אחד" באלבומו "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל"), ובלי העיבוד התזמורתי הסוחף של נועם שריף והקול עז ההבעה של איינשטיין זה פשוט לא אותו השיר. גם End of the Road שפותח את האלבום הוא גירסה רוקנרולית מושרת לנעימת הנושא האינסטרומנטלית של "פלסטלינה" שאינה מוסיפה שום דבר מעניין.

ואכן, השירים המקוריים הם הצד החזק יותר של האלבום, ובמיוחד אלה שבהם הוא נוטש את הרוקנ'רול לטובת הצד הלירי והפסיכדלי\פולקי יותר שלו. Never Kissed the Sun הוא בלדה קטנה ויפה שזוכה לליווי של מיתרים חלומיים ומפוחית מערבונית שמוסיפים לה אווירה מיוחדת. Lihi's Song מזכיר את אלבומו המאוחר יותר מ-1977, שיר אקוסטי מהורהר ורומנטי ששוב מזכיר שחנוך נמצא בשיא כוחו ככותב ומבצע רגיש ומינורי מאשר כרוקר צועק ונוהם. וגולת הכותרת היא Under Tropical Moonlight, השיר המוכר ביותר מן האלבום (שנדמה לי שגם הוקלט אחר כך בעברית), סוויטת רוק פסיכדלית סוחפת, מורכבת ומלודית מאוד (נראה לי שאת הריף שמנגן האורגן גנב מתי כספי אחר כך ב"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ) שמזווגת בצורה המוצלחת ביותר בין ההפקה הבריטית העשירה ברוח התקופה ובין הקול והלחן של חנוך, טוב, אם מצליחים להתעלם מהמבטא.

בסופו של דבר מדובר באלבום לא רע, גם אם לכל מי שמכיר את חנוך הוא ישמע פושר לחלוטין לעומת כל מה שהוא עשה באותה תקופה. עדיין קשה שלא לנסות לדמיין מה היה קורה אם הוא אכן היה נשאר באנגליה, והאם היינו מאבדים אייקון רוק ישראלי, אך מרוויחים יוצר בקנה מידה בינלאומי. ניתן רק לתהות, ולייחל שמתישהו לפחות יוציאו את האלבום על גבי דיסק (לפני שגם הפורמט הזה מת), כי הוא ראוי לפחות לזה.

Shalom Hanoch – Shalom / 1971 / Label: DJM

חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970

טוב, אני מניח שצריך לציין את יום הזכרון איכשהו, ואין דרך יותר הגיונית לדעתי מהקברט הסאטירי המבריק של חנוך לוין, ששוחט כל פרה קדושה שקשורה במיתוס הנופלים, ורלוונטי היום בדיוק כפי שהיה לפני 40 שנה.

באפריל 1970 הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי "מלכת אמבטיה", רביו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים, כהגדרת לוין בכותרת המשנה. הבמאי היה אחיו, דוד לוין, וכמו שני הקברטים הקודמים של לוין – "את, אני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" – הוא הורכב מפזמונים ומערכונים סאטיריים שגיחכו והקצינו את הקונפורמיזם הישראלי השמרני, האמונה בארץ ישראל השלמה, שיכרון הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים וקדושת הלוחמים (ובעיקר הנופלים). בניגוד לשני הקברטים הקודמים, שהועלו במועדונים קטנים יותר, ההצגה הזאת כבר הועלתה במקום מכובד יותר, ולכן כנראה עוררה תגובה חריפה יותר. בתום סערה ציבורית עזה (והתפרעויות במהלך ההופעות), ההצגה הורדה לאחר 19 הופעות בלבד.

לא קשה להבין למה היא עוררה תגובה כזאת, כיוון שלמרבה הצער, הפרות הקדושות של אז לא השתנו כל כך היום, וגם אם כבר יש התפכחות מסוימת משיכרון הכוח הצבאי, ומרעיון האמונה בארץ השלמה, אזי מיתוס הנופלים עדיין נשאר איתן כתמיד.

כבר בשיר הראשון לוין יוצא נגד "אנשי הבסדר", אותו סוג של אנשים שיצקצקו בלשונם למול ההצגה ויגרמו בסופו של דבר להורדתה. כמו הטוקבקיסטים של ימינו, שמסמלים את שיא הקונפורמיזם והצדקנות, השיר הזה מבטא בצורה הברורה ביותר את הסלידה מאותם שמרנים שמנסים לקבוע את גבולות הנורמליות תוך כדי הפצת "נודות כחלחלים של סיפוק עצמי", ואין מדויקות יותר בתיאור החברותא הישראלית שמנסה להוכיח לעצמה שהיא בסדר יותר מכולם כמו השורות "אצבע בתחת ושיר בגרון\כי טוב מסריח וחם".

בכל שיר הוא מפרק מיתוס אחר באותה דרך מדויקת ומקאברית שכה מזוהה עימו, אך טרם התיישנה, עם שורות כמו "לרוב הדודים יש רגל אחת\אבל המלכות היא שלמה\וכל הדודות מסביב לבור\מחכות לך, ילד גיבור\אבל המלכות היא שלמה" או "יש עוד תקווה ויש אמונה\כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום\הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום".

אך אנחנו כאן גם בשביל המוזיקה, וזה כבר סיפור מעט אחר.

את כל השירים הלחין זהר לוי, ששנתיים אחר כך ילחין כמה שירים של לוין בלהקתו המופלאה "אחרית הימים", שאת כל שיריה הוא הלחין גם כן. אך לוי לא מתקרב לתעוזה ולברק של אותו תקליט מופלא כאן. ההכרח של שירים שצריכים להיות מבוצעים על הבמה משפיע בצורה ניכרת על הלחנים, שאמנם מצליחים לשמור על גיוון רב, מג'אז ובלוז ועד רוקנרול ובלדות נוגות. אך השירה המיושנת ישר מעלה אסוציאציות לשירי ארצישראל ישנים ולהקות צבאיות, והמנגינות גם לפעמים נשמעות פונקציונליות יותר מאשר מלהיבות, כאלה שנועדו לשרת את המילים, ולא להפך. אך עדיין צריך לציין לטובה את לוי, גם משום שכמו שמוכיח אלבום האוסף שיצא לאחרונה שמאגד שירים ממחזותיו של לוין, כמעט אף אחד אחר לא הצליח להלחין עבורו שירים שיכולים לעמוד גם בזכות עצמם במנותק מההצגה, וכאן ישנם כמה וכמה כאלה. "אחים צ'מבלולו" הג'אז-רוקי והקליל הוא דוגמה טובה לשילוב בין רוח התקופה לבין הסטנדרט התיאטרוני של ההלחנה, וגם "היה זה בגיל שלוש" רומז על מגע הקסם של לוי כמלחין שיבוא לכדי בשלות ב"אחרית הימים".

אך השיר הזכור ביותר כנראה, ובצדק, הוא "אבי היקר, כשתעמוד על קברי", בלדה מצמררת בביצועו הרך והלירי של ישראל גוריון, שבו חנוך לוין מגיע הכי קרוב שהוא יכול ללומר את הדברים כפשוטם, בלי מעטה של גרוטסקה או הקצנה מוגזמת. זהו השיר שצריך להשמיע כל יום זיכרון, במקום "אהוב יקר", או כל שיר אחר שמנסה להעביר את געגועינו ותודתנו לאלה שהקריבו את עצמם עבורנו. זהו השיר שלאחריו לא ניתן להסתכל יותר על המיתוס הזה בלי לגחך בעצב ולתהות מתי כבר נתפכח ממנו. הנה המילים שלו:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעליי אבי.
 
אל תעמוד אז גאה כל כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
 
אז תן לעינייך לבכות על עיניי,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי.
 
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
 
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –  
 
בקש אז ממני סליחה, אבי.
 
 
.
 
 

צריך לשמוע את האלבום הזה (או עדיף, לקרוא את הקברט כולו) לפני כל מלחמה נוספת הבאה עלינו לטובה, ובמהלכה, ולאחריה, ולתהות מתי הוא כבר יראה פחות רלוונטי, ויותר ארכאי, ואולי יום אחד גם מטופש נורא. אשרי המאמין.


חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970 / לייבל: האוזן השלישית

אגב, אני מצטער מראש, אבל חסרה הרצועה הרביעית באלבום, ובאופן כללי האיכות לא משהו. אבל תראו את זה כעידוד נוסף לקנות את האלבום אם אהבתם אותו.

The Tiger Lillies – Births, Marriages and Deaths / 1994

קברט-רוק. מסתבר שיש דבר כזה. עוד לפני שאמני אינדי כמו המגנטיק פילדס ורופוס ווינרייט הכניסו אלמנטים של תיאטרליות ואופראיות למוזיקה שלהם, קמה בתחילת שנות התשעים בבריטניה להקה שכל כולה מוקדשת לז'אנר הייחודי הזה, אם אפשר לקרוא לו ז'אנר.

אקורדיון, קונטרה-בס, גיטרה ותופים (בסיסיים מאוד) הם הכלים המרכזיים של הלהקה, ובסדר הזה. אך מה שנותן יותר מהכל את הטון הם קול הפלצט הצרוד והצורמני של מנהיג הלהקה Martyn Jacques שלעיתים עולה עד כדי צרימה צווחנית שמזכירה את מיס פיגי, ולמרות שהתגובה הראשונית לשמיעתו היא "וואט דה פאק?", כשמתרגלים אליו זה נשמע הגיוני לחלוטין. המילים שהוא כותב הן מקאבריות, גרוטסקיות וליריות, ועוסקות בעיקר בדמויות כמו זונות, סרסורים, ג'אנקיים ופושעים, כשהאווירה היא של הומור בית מטבחיים ודקדאנס נוסח גרמניה של שנות העשרים. 

 האלבום הנ"ל הוא הראשון שלהם, ולאחריו יבואו רבים ומוצלחים (עד עצם היום הזה), שבעיקר יפתחו את הנוסחה הבסיסית שבוססה כאן. הרבה שירים קצרים (25 במספר במקרה הזה), פשוטים כמו שירי עם או מנגינות שיכורים, אך מלודיים ומדבקים כמו שירי רוק\פופ בני ימינו. בשמיעות ראשונות אולי יווצר הרושם שכל השירים נשמעים אותו דבר, אך שווה להתעמק בהם מעט ולגלות את הפנינים הרבות שמסתתרות כאן, מקברט שמח ומבדח על הרואין וקוקאין, שאנסונים בניחוח צרפתי או לטיני, ועד לשירים מינוריים ומדכאים שהולכים טוב עם אווירת ההומור השחור והשוכרה שהאלבום ספוג בו.

זהו אלבום ספוג באווירה מלנכולית ועולצת גם יחד, אך מעבר לאווירה הוא גם מולחן לעילא ולעילא, ויכול להוות פתח להכרות עם להקה באמת מצוינת, או רק דרך טובה להעביר לילה מהנה של שתייה ורחמים עצמיים.

The Tiger Lillies – Births, Marriages and Deaths / 1994 / Label: Tiger

 

Great Lakes Myth Society – Great Lakes Myth Society / 2005

אמנם אני לא כזה מתעניין או מתמצא במוזיקה מהעת האחרונה, אבל נדמה לי שזה היה האלבום שהכי אהבתי ב-2005.

כבר מהשם ניתן לשים לב שהלהקה, שבאה ממישיגן, שייכת לסצנת האלטרנטיב קאנטרי הפורחת של המידווסט האמריקאי. הדמיון ל Midlake, Great Lake Swimmers או אלבומו של סופיאן סטיבנס Greetings from Michigan, The Great Lakes State אינו רק בשם, אלא גם בסגנון שמשלב אמריקנה שורשית עם רוק אלטרנטיבי מתוזמר לעילא ועשיר בכלי נשיפה ומיתר, אך עם לב פועם של גיטרה-בס-תופים. אמנם הלהקה לא הגיעה אף פעם לממדי ההצלחה של הנזכרים לעיל, אך לדעתי היא מוצלחת אף יותר מהם.

 לאחר שהאחים טימות'י וג'יימס מונגר פירקו את הרכב האלטרנטיב קאנטרי הקודם (והמוצלח גם כן) שלהם The Original Brothers and Sisters of Love הם לקחו איתם את יחידת הקצב והקימו ב-2004 את ההרכב הנ"ל, ששמו מתייחס למדינת מוצאם, שמכונה כאמור The Great Lakes State. 

לאחר שנה יצא אלבום הבכורה הנושא את שמם, וכבר בו הלהקה הגיעה לכדי גיבוש שלם ומלהיב של הסגנון המוזיקלי שהם החלו בפיתוחו בלהקתם הקודמת. הם לוקחים את האלטרנטיב קאנטרי, שניחן בfeel מאוד משוחרר וחופשי, כיאה לקאנטרי והפולק שהסגנון שואב מהם, והפכו אותו למשהו אפי ומלוטש יותר. לעתים הליטוש הזה, שניכר מסגנון ההלחנה ועד ההפקה, פוגע מעט וגורם לשירים קצת להישמע כמו מתוך מחזמר, אך לרוב זה עוזר למוזיקה הזאת להישמע אחרת לגמרי. הסאונד הדרומי והמחוספס עוטף שירים מלודיים, מורכבים ורבי תפניות לעיתים, מינוריים ופשוטים במקרים אחרים, מגוונים מספיק בשביל לשמור על עניין ומולחנים ברמה שמצליחה לגרום לכמה מהם לא לעזוב את האוזן למשך כמה זמן.

חובה לחובבי אלטרנטיב קאנטרי, וגם מי שלא מתחבר לאמריקנה יכול להיות שימצא כאן משהו קצת אחר ממה שהז'אנר בד"כ מציע.

Great Lakes Myth Society – Great Lakes Myth Society / 2005 / Label: Stop, Pop & Roll

Jonathan Richman – Jonathan Goes Country / 1990

טוב, בשביל שלא יצא הרושם שאני הולך לכתוב רק על אינדי פופ, הנה שינוי כיוון קל.

ג'ונתן ריצ'מן הוא אחת הדמויות המלבבות ביותר בעולם היוצרים\מבצעים האמריקאי. לאחר שנכנס להיסטוריה עם The Modern Lovers שבישרו על הפאנק באמצע שנות השבעים, הוא הפך את הלהקה להרכב הליווי שלו ופצח בקריירת סולו משגשגת וארוכה, שנשענת על האישיות רבת הקסם שמשתקפת מהמילים שלו, ומסגנון ההלחנה הפשוט והמלודי שלו, שמושפע במידה שווה מרוקנ'רול ישן, פולק וסינגר\סונגרייטר אמריקאי. הבעיה עם האלבומים שלו היא שקשה להבדיל ביניהם, גם מכיוון שריצ'מן עושה את מה שהוא טוב בו כבר לא מעט זמן, ולא מנסה להמציא את עצמו מחדש, וגם מכיוון שהוא נוהג להשאיל שירים מוצלחים במיוחד מאלבום לאלבום, כנראה כי באמת חבל לוותר עליהם.

אבל פעם בכמה זמן הוא אוהב גם לגוון באיזו יציאה מהטריטוריה המוכרת שלו, כמו אלבום שלם בספרדית, או הלחנת הפסקול ל"משתגעים על מרי" (כולל הופעות אורח בסרט עצמו, בו כזכור יורים בו בסוף). אחד מהפרויקטים האלה הוא האלבום הזה, שבו כמשתמע משמו, ריצ'מן לוקח את הנטיות הטרובדריות שלו למקום הטבעי ביותר שלהם, מוזיקת הקאנטרי. 

אך אל חשש, גם מי שלא אוהב מוזיקת קאנטרי לא צריך להירתע מהאלבום, כיוון שקודם כל זה אלבום של ג'ונתן ריצ'מן. בדומה לאמני האלטרנטיב קאנטרי, גם ריצ'מן לוקח את האסתטיקה של הז'אנר, יחד עם המקצבים המהירים והגיטרות המערבוניות, ומלביש אותם על לחנים מלודיים שבנויים יותר כמו שירי רוק\פופ מאשר קטעי קאנטרי קלאסיים. השילוב הזה רק מעשיר את המוזיקה הנפלאה של ריצ'מן, מה שבולט במיוחד בביצועים הקאנטריים שלו לשירים מאלבומים קודמים שלו. גם הקאברים שהוא בוחר לבצע (בעיקר 3 השירים החותמים את האלבום) מרגישים במקום וניתן לחשוב שריצ'מן עצמו הוא זה שהלחין אותם.

אמנם לא מדובר באלבום אחיד לחלוטין ברמתו, וכל הקטעים השורשיים יותר, שנשמעים ממש כמו רוקנ'רול\קאנטרי ישן וטוב הם מיותרים לחלוטין מבחינתי (וכאלה אפשר למצוא בכל אלבום של ריצ'מן), אבל שווה לדלג עליהם בשביל להגיע לפנינים האמיתיות.

אל תוותרו אם יש לכם שמץ הכי קטן של חיבה ליוצר המיוחד הזה.

Jonathan Richman – Jonathan Goes Country / 1990 / Label: Rounder

BMX Bandits – C-86 Plus / 1992

בהמשך לאתמול, אם עסקינן בלהקות C-86 שלהקות יותר מפורסמות צמחו מהן, אזי BMX Bandits הם הדוגמה המושלמת.

למרות שהלהקה לא הצליחה להתקבל לאותו אוסף מיתולוגי (ומכאן השם האירוני של האלבום, למרות שהפלוס הוא רק משום שמדובר בהוצאה מחודשת ומורחבת של אלבומם הראשון מ-1990), הם מהמייצגים הבולטים והמוצלחים של הז'אנר, גם אם מהצד הנאיבי יותר והבועט פחות שלו. שירי אהבה נאיבים וחולמניים על נערות מתחנת האוטובוס או מהכיתה המקבילה, בליווי רוק בסיסי של כמה אקורדים ומנגינות שנשמעות כמעט כמו שירי ילדים, כשמעל הכל השירה הכמעט ילדותית אך מקסימה לחלוטין של מנהיג הלהקה והחבר הקבוע בה, דאגלס ט. סטוארט. סטוארט הסקוטי הוא מעין שילוב בין ג'ונתן ריצ'מן לדניאל ג'ונסטון, אך עם תמימות סקוטית טיפוסית.

למרות שקשה לי לקבוע אם מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה, הוא וודאי האקלקטי ביותר; יש כאן פאוור פופ באדיבות נורמן בלייק (שלאחר מכן יהווה את אחד מהעוגנים של טינאייג' פנקלאב, ששורשיהם בלהקה הזאת), אינדי פופ עם הרמוניות מהסיקסטיז, קטע בוסה נובה קצר, שיר הנושא כהתרסה נשמע בכלל כמו ריקוד עם סקוטי/אירי ואפילו הקטע שפותח את האלבום הוא ביצוע של מישהו מחוץ ללהקה של שיר שמופיע אחר כך בגירסה מהוקצעת יותר.

באלבומיהם הבאים הפאוור פופ יתפוס נפח רב יותר ויותר, ככל שגם הסגנון יתפוס מרכזיות הולכת וגוברת בסקוטלנד, בזכות להקות שהקימו יוצאי הלהקה (Superstar, Eugenius ובעיקר טינאייג' פנקלאב, שיהפכו ובצדק להצלחה גם מחוץ לארצם). עדיין צריך לזכור שכאן במידה רבה הכל התחיל. הלהקה אגב, עדיין פעילה, בעיקר בזכות סטוארט, שנשאר החבר המקורי היחיד בהרכב, ועדיין עושה שירי אהבה חולמניים ונהדרים, גם אם בהפקה מלוטשת יותר ובלי רוח הנעורים שמנשבת באלבום המצוין גם אם מעט מקושקש הזה.

חובה לכל מי שמתעניין באינדי הסקוטי ורוצה להכיר עוד מהרוח המיוחדת, המתקתקה-מרירה של המוזיקה הנפלאה שיוצאת מהמדינה הזאת.

BMX Bandits – C-86 Plus / 1992 / Label: Vinyl Japan

ומי שרוצה לראות משהו שלהם מהעת האחרונה מוזמן לסור לכאן ולראות שיר נהדר מ-2006 שהם ביצעו יחד עם הזמרת הקוריאנית החמודה YeonGene.