Beat Happening – You Turn Me On / 1992

בהמשך לפוסטים על קלווין ג'ונסון וHoneybunch, בהם הזכרתי את הלהקה הזאת, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב עליהם בצורה מסודרת.

Beat Happening היו אחת מלהקות האינדי-פופ המינימליסטיות, החשובות והמשפיעות ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים באמריקה. גם כחלק מהסצנה המתפתחת של אולימפיה, וושינגטון (שהולידה בעיקר להקות בנות חשובות כמו ביקיני קיל, לויס, Sleater-Keaney וגם את קורטני לאב), וגם בזכות ההשפעה הסגנונית של הסאונד שלהם, והפרקטית של הלייבל K Records שהקים מנהיג הלהקה, קלווין ג'ונסון. אך למרות כל זאת, אני חייב להודות שלמרבית אלבומיהם אני לא מתחבר לחלוטין. ברובם יש משהו גולמי מדי, מחוספס מדי, אנטי-מלודי לפעמים. אך ככל שהם התפתחו הסאונד שלהם התעדן יותר, נהיה מתוק יותר, והתקרב יותר אל הTwee הבריטי ברובו. אבל דווקא באלבומם האחרון, You Turn Me On, הם הצליחו סוף סוף להגיע לשיאם ההלחנתי והאסתטי, בדמות אלבומם הנגיש ביותר, עם הכמות הגדולה ביותר של שירים מעולים, וכיום גם המוערך ביותר.

הסאונד הייחודי של הלהקה הוא הדבר הבולט ביותר בשמיעות ראשונות. המינימליזם של הסאונד שלה, שמורכב מגיטרות פשוטות, מלודיות פופיות, תיפוף פרימיטיבי (מעט פוסט-פאנקי ברוחו), היעדר בס והקולות המאוד ייחודיים של ג'ונסון ושל הצלע הנשית בלהקה הת'ר לואיס. אף אחד משלושת חברי הלהקה לא מופקד על כלי ספציפי, ושלושתם מתחלפים ביניהם, מה שמורגש בנגינה הבסיסית והלא מתאמצת, שאפשר אולי למצוא בה שילוב של רוח להקות הגאראז' של הסיקסטיז והלו-פיי של האייטיז. אך כל זה לא היה עובד בלי שירים מוצלחים, וזה מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה. הוא פותח עם Tiger Trap המדיטטיבי שהולם עם drones רפטטיביים של גיטרה והלימת תופים כמעט שבטית כשברקע קולו הצורמני של ג'ונסון מגיש את המלודיה המתוקה-מרירה. הבא בתור הוא Noise המלודי, שאולי מרמז על החוב של הלהקה לז'אנר הנויז-פופ, למרות שאצלם הדיסטורשנים אינם כה רועשים. השירה הגראנג'ית של לואיס וריף הגיטרה המעולה הקליט שמוביל את השיר מתחברים מצוין, כשהשיא הוא הפזמון. שני השירים הללו מאפיינים את שאר האלבום, שנע בין ההלימות הרפטטיביות של השירים שג'ונסון שר (Teenage Caveman הוא עוד דוגמה מוצלחת) ובין השירים המתוקים יותר ששרה לואיס (Sleepy Head המקסים שנשמע כמעט כמו שיר ילדים ו Godsend הרומנטי שנמתח לאורך 9 דקות הם ההיילייטים). האלבום נסגר בצורה מושלמת עם Bury the Hammer הכמעט המנוני, שהוא סוג של דואט בין שני הזמרים, ומאזן את הרוח הסגנונית של שניהם.

זהו אלבום שמורכב משילוב בין חיספוס, גולמיות, ומלודיות ושירה נאיביים, קצת רטרואיים ברוחם וכמעט תמיד מתוקים-מרירים. זהו אחד התוצרים המוצלחים ביותר של האינדי-פופ האמריקאי, שנעשה פחות או יותר במקום ובתקופה שבה הגראנג' שלט בכל, אך הראה כיצד ניתן לקחת את הרוח הבסיסית שלו ולעקם אותה קצת עבור אלו שמחפשים משהו יותר עדין ומתוק במוזיקת הגיטרות הרועשת שלהם.

Beat Happening – You Turn Me On / 1992 / Label: K

Earth & Fire – Atlantis / 1973

מכל המקומות בעולם, דווקא אחת המדינות עם סצנת הפרוג הפעילה ביותר, מלבד המדינות האירופאיות המרכזיות (בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה) היתה הולנד. להקות כמו פוקוס הידועים, Supersister הקאנטרבריים, או Finch האינסטרומנטליים, היו נציגים גאים של ארצות השפלה בעולם הפרוג הקונטיננטלי.

אך Earth & Fire היו לדעתי המוצלחים ביותר, ובמידה מסוימת (אולי בתחרות עם פוקוס) גם המצליחים ביותר, בעיקר בזכות השילוב שלהם של פרוג ופופ מתקתק, כמעט אירוויזיוני ברוחו, שזיכה אותם בלהיטים רבים (כאן בארץ הידוע ביותר בזמנו היה Memories שיש עכשיו איזה שדרן ב88 שכל הזמן משמיע אותו).

הלהקה, שהוקמה אגב ב1968, שנה לפני אלה הידועים יותר עם הWind באמצע (אז אל תחשבו שיש כאן איזה ניסיון לרכוב על ההצלחה שלהם), הוציאה בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פרוג קלאסיים, שנחשבים היום לפנינים בקרב חובבי הפרוג האירופאי. הראשון הוא Song of the Marching Children מ1971, והאלבום הזה, שיצא לאחריו. שניהם דומים מאד במבנה שלהם – צד אחד של התקליט מוקדש ליצירת הנושא המורכבת ורבת החלקים, והצד האחר לשירים קצרים יותר, פרוגיים גם באופיים, שנעים בין יצירות אינסטרומנטליות, חזרה על קטעים מיצירת הנושא ושירי פופ של ממש.

לכן, אם האלבום הזה מוצא חן בעיניכם, נסו גם את הקודם, כיוון שהוא מוצלח כשלעצמו. אך בחרתי באלבום הזה קודם כל בגלל שיצירת הנושא שלו היא הדבר המרשים ביותר שהלהקה עשתה. יצירה בת 16 דקות, שכרגיל בפרוג מורכבת מקונספט מד"בי על גבול האינפנטילי – שקיעתם של תושבי אטלנטיס במקרה הזה – אך מצליחה להעביר תחושה של הרפתקאה וחורבן בצורה כמעט קולנועית. זוהי יצירה דינמית מאוד במצבי הרוח שלה, שמתחילה עם מוטיב קלאסי-רוקי של גיטרה חשמלית, עוברת לשיר פופ שמשלב בין אווירה של פסטורליה ומלנכוליה, מתפתחת לאינטרלוד אינסטרומנטלי שמסתיים עם המוטיב הפותח, ואז עוברת לתת-חלק שונה לחלוטין, אגרסיבי ומאיים כמעט, שהכלי המרכזי בו הוא אורגן צ'יזי קצת, שאמור לתאר את תחילת האפוקליפסה של היבשת השוקעת, או משהו כזה. כך היצירה מתקדמת בין חזרה לשיר הבסיסי שמופיע בתחילתה, המוטיבים המלודיים המרכזיים שחוזרים גם הם, ווריאציות ותתי-חלקים שונים שמחברים ביניהם ומוסיפים עניין והתפתחות. השילוב שנוצר בין מורכבות הלחנתית ובין כמעט נאיביות מלודית, ואווירה שהיא בו בעת מכשפת ומינורית, מצליח לאזן בין הפומפוזיות הבסיסית של הפרוג לבין אווירה יותר מהורהרת ולילית.

הצד השני של האלבום הוא כבר סיפור מעט אחר. הוא נפתח עם Maybe Tomorrow, Maybe Tonight שנע בין מארש מקצבי רועם ובין פופ סימפוני סוחף שלפעמים עובר את גבול הקיטשיות אך עדיין נשאר קליט וממכר. שני הקטעים הבאים הם יותר פרוגיים ברוחם, הראשון אינטרלוד אינסטרומנטלי מיוחד, והשני יצירת פרוג של שש דקות העונה לשם Fanfare וגם נשמעת קצת כמו המנון מלחמה לעיתים, ולוקה מדי בחוסר מלודיות לטעמי. עוד אינטרלוד בדמות חזרה על המוטיב המרכזי של יצירת הנושא מוביל לשיר האחרון באלבום Love, Please Close the Door, שמתחילה כבלדה אקוסטית מקסימה שמושפעת ממוזיקת ימי ביניים פסטורלית ומתפתחת בהדרגה לשיר רוק.

הקלף החזק של Earth & Fire לדעתי הוא בחוש ההלחנה המאוד מזוהה שלהם, המאוד ייחודי, שלא צריך לשמוע יותר מכמה שניות בשביל לזהות שזה הם. כאן הם משתמשים בו בצורה אידיאלית, ומשלבים בין אווירה של ליריות אווירתית שנעה בין המאיים לפסטורלי, ועיבודים תזמורתיים ורוקיים עשירים וסוחפים, יחד עם רגישות פופית גבוהה שהופכת אותם לנגישים יותר ממרבית הרכבי הפרוג ההולנדיים (ובכלל).

מומלץ למי שאין לו רתיעה אינסטינקטיבית ממעט שמאלץ, או מהפומפוזיות של הפרוג, אבל נראה לי שהם מאזנים אחד השני די טוב בשביל שגם מי שלא סובל את אחד מהם יוכל להנות מהאלמנט המנוגד לו. זו מוזיקה מורכבת ונעימה באותה מידה, ובעיקר נוסטלגית מאד ברוחה, כיוון שכבר באמת מזמן לא עושים דברים כאלה.

Earth & Fire – Atlantis / 1973 / Label: Polydor

Honeybunch – Time Trials / 1987-1995

רוב להקות האינדי פופ הרטרואיות, המתוקות, והמלודיות ביותר באו מבריטניה, היכן שתת הז'אנר Twee (שאני אצטרך להרחיב עליו בצורה מסודרת מתישהו) שיגשג ופרח, מהלייבל שרה רקורדס ועד בל וסבסטיאן. האמריקאים משום מה תמיד היו מחוספסים יותר, רוקיים יותר, לפעמים גם בסיסיים ומינימליסטיים יותר באסתטיקה שלהם. כך שגם כשהם עשו אינדי פופ שמגובה בהרמוניות ומלודיות, זה היה בצורה גולמית, כמעט גראנג'ית, כפי שאמני הלייבל K Records, ובראשם להקתו של מייסד הלייבל קלווין ג'ונסון, Beat Happening, הוכיחו.

לכן כשגיליתי שהאניבאנץ', להקה עלומת שם שהגעתי לאלבום שלה כנראה דרך הפניות מאמנים אחרים שאהבתי שנטען שהיא דומה להם, היא אמריקאית, די הופתעתי. כאילו הם באו הישר מתנועת הC-86 של שנות השמונים המאוחרות באנגליה, הם עושים אינדי פופ עדין, קליט ורטרואי מאוד, שנשמע מאוד מושפע מלהקות מרכזיות בז'אנר כמו הפסטלס או פריימל סקרים המוקדמים, אך עדיין שומרים על גיוון וייחוד משלהם. הסיבה העיקרית שהם נותרו עלומי שם היא מכיוון שהם מעולם לא הוציאו אלבום מסודר, אלא רק Eps וסינגלים לאורך שנים, שאוגדו באלבום הזה לאחר שהתפרקו.

הקלף החזק שלהם הוא ההרמוניות והמלודיות הנפלאות, הסוחפות כל כך, שנשמעות כאילו הן מתכתבות עם אלו של שנות השישים ממקום מפוכח יותר. קחו למשל את Mine Your Own Business הממכר (שכבר שבועות אני לא מצליח להפסיק לשמוע) ותבינו כיצד ניתן לעשות שיר פופ מושלם של 2 דקות בעזרת לחן שנשמע נאיבי על גבול המגוחך, הרמוניות שכבר לא באופנה, ועבודת גיטרות מודרנית וצעירה. מכיוון שמדובר באוסף של כמה סינגלים לאורך כמה שנים, יש גם גיוון רב באלבום, ששומר על עניין גם אם זה אומר שאיכות השירים היא לא אחידה במיוחד. מצד שני, לא צריך להרגיש אשמים לקחת את השירים הטובים ולהתעלם מהרעים, בכל זאת מדובר כאן באוסף ולא באלבום שנועד להישמע ברצף. המומלצים העיקריים הם The Great Divide עמוס האורגנים והמלודי, Count Your Blessings האמריקאי-סלאקרי, I Won't Stand in Your Way הסיקסטיזי בלחן שלו, וכל ששת השירים הפותחים, שמייצגים את תחילת הדרך של הלהקה, כשהם עוד היו רעננים ומלאי כישרון.

במידה מסוימת זהו אלבום אינדי פופ למי שכבר מתמצא קצת בז'אנר ויודע מה הוא הולך לקבל, כיוון שאין כאן יותר מדי הפתעות. אבל גם עבור כל השאר, יש כאן מספיק שירים נהדרים שיענגו את אזניכם, וזה מה שחשוב, לא?

Honeybunch – Time Trials: 1987-1995 / 1996 / Label: Summershine

אהוד בנאי – קרוב / 1989

הרגע ראיתי (שוב) את הסרט הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, "חייב לזוז" בבימויו של אבידע לבני, וזה עשה לי חשק לכתוב דווקא על אלבומו השני. אז קודם כל, תשתדלו לשים עין על הסרט, שאמנם כבר לא מוקרן בצורה סדירה בסינמטק, אבל נראה לי שעדיין אפשר לתפוס אותו בהקרנות פה ושם, והוא בטח גם יהיה בטלוויזיה מתישהו. אחד מהסרטים הדוקומנטריים הכי טובים שנעשו על מוזיקה עברית, ותרבות ישראלית בכלל. אהוד בנאי גם מתגלה שם כמרואיין מעולה בעל חוש הומור יבש מבריק למדי.

אז הנה, למרות שהסרט עוסק באלבום הראשון של בנאי, שהיווה התפוצצות יצירתית של כישרון וחזון מצד בנאי ואלפנט (והלהקה המצוינת שהיתה סביבם), אני מה לעשות, פחות אוהב אותו. השירים טובים, הגיטרות מעולות והאנרגיה אכן מתפרצת, אבל הסאונד נשמע לי מאוד מיושן, מאוד אייטיזי, יותר מדי ניו ווייבי, יותר מדי כבד ומגושם. בסרט בנאי מספר שאת האלבום השני שלו הוא ידע שהוא יצטרך לעשות לבד, בלי אלפנט, ואת המבט החוצה של האלבום הקודם הוא רצה להמיר במבט פנימה. ואכן, האלבום השקט, הפולקי יותר ברוחו הזה, הוא מסע פנימה לנפש הסינגר/סונגרייטר של בנאי, בלי להקה עוצמתית וסאונד בומבסטי מאחוריו. גם עשיית האלבום הזה אגב לוותה בתיעוד קולנועי, כפרק מסדרה תיעודית של אשר טללים בשם "כל האנשים הבודדים" שתיעדה את מסע ההופעות שנלווה לאלבום.

זהו אלבום שורשי, אקזוטי בשילוב שלו של מזרח ומערב, שמשלב השפעות ערביות, מזרחיות והודיות (הסיטאר שעליו מנגן בנאי, "ג'מלי פורוש"). אך הצליל המאוד מזוהה של בנאי, שעם השנים נהיה קצת בסיסי מדי, קצת מדכא מדי בשבילי בישראליות המאוד יומיומית שלו, נמצא כאן בשיאו ומצליח לרגש. הלהיט הגדול מהדיסק, "כולם יודעים", הוא הדוגמה המושלמת, עם לחן כמעט עממי ומזרחי ברוחו וסולואי סיטאר אווירתיים נפלאים, שנותנים הרגשה של שיגרה הלומת שמש במזרח התיכון עם קורטוב של ליריות. "הכנאפה מתוקה", השיר שאני הכי אוהב באלבום, כבר שונה מעט. אמנם הטקסט מדבר על שוק וכנאפה, אך הלחן הפולקי-מערבי, המלודי מאוד, מזכיר שבכל זאת השיר מתרחש בחוץ לארץ. "רחוב האגס 1", כנראה השיר הזכור ביותר (והמבוצע ביותר) היום מהאלבום, הוא כבר מעין צלילה מדיטטיבית לתוך העולם המוזיקלי הייחודי שמשלב גיטרות חשמליות, פריטה אקוסטית מהירה והשירה מלאת הנשמה, הכמעט תפילתית, של בנאי. יש גם רגעים קצביים יותר, כמו "רוחות הצפון" הנהדר שפותח את האלבום ובו דווקא המפוחית של בנאי משחקת תפקיד ראשי.

זהו אלבום שנע בין אווירה לילית, מהורהרת ואפלה, לבין שמש ים תיכונית צורבת. הוא מוצא את בנאי בשיאו כמלחין ומבצע, ועם סאונד שהולם יותר את שיריו הצנועים לרוב. לאחר מכן הוא יהפוך לתופעה הכל-ישראלית שהוא היום, ובדרך יאבד (עבורי, לפחות) הרבה מהעניין שבו. אך זה אלבום אחד שגם היום לא מאבד כלום מהקסם הבלתי רגיל שהוא מהלך על המאזין, ומזכיר איך היו נשמעים פעם יוצרים ישראליים אישיים גם בלב המיינסטרים הישראלי.

מצטער שאין לינק להורדה הפעם, אבל בכל זאת, אלבום ישראלי. אני גם לא רוצה להתחיל להסתבך עם אקו"ם כאן, וגם נראה לי שהפעם זה מצדיק קריאה לקנות את האלבום (או לפחות לחפש להוריד אותו במקום אחר).

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969

תודה לדניאל עוז על שהכיר לי את הלהקה המיוחדת הזאת, שבאמת אין שום דבר שנשמע דומה לה.

לפעמים חלוציות ואוונגרדיות לא נובעת משום דבר מלבד חוסר ניסיון (או יש היאמרו, כישרון) מוחלט. כמו אמנים אאוטסיידרים, ציירים נאיבים או אמנים אוטיסטים, The Shaggs המציאו מחדש את הכללים של האמנות שלהם כנראה פשוט משום שהן מעולם לא ידעו אותן. זה נשמע ביזארי, מוזר, לא מכוון, לא בקצב, לא כמו שום דבר שמתקרב למוזיקה מסודרת, אבל אם מצליחים לראות טיפה מעבר לפני הקרקע המלוכלכות והמקושקשות, ניתן לגלות מלודיות נפלאות, יכולת כתיבת שירים שנושקת לגאונית ואפילו חוש קצב שעושה איזשהו היגיון אחרי כמה האזנות. אם צריך להמציא ז'אנר בשביל לתאר את המוזיקה הזאת, זה יהיה משהו כמו אוונט-באבלגאם.

למען האמת, אף פעם לא הבנתי בדיוק את הסיפור של השאגס, להקת בנות שמורכבת כולה מאחיות של משפחה עניה במיוחד ממסצ'וסטס שניגנו פחות או יותר בגראז' של המשפחה ונוהלו ע"י אביהן, שמשום מה האמין שיש לו זהב ביד. האם הן סבלו מאיזו דפיקה מוחית או פשוט היו אאוטסיידריות לחלוטין לכל כלל של מוזיקה? לא ברור, ואולי גם כדאי לא לברר, כדי לא להרוס את הקסם.

אם ניתן לדבר על השפעות, המוזיקה שלהן נשמעת כמו פופ נאיבי, מתוק במלודיות שלו, שנשמע קצת כמו הבאבלגאם ולהקות הבנות של התקופה, שנלקח ומפורק לחלוטין, כמו ציור קוביסטי, לאלמנטים שבמקום להתחבר בהרמוניה מתנגשים אחד בשני בחוסר סדר מוחלט. קצת כמו מה שקפטן ביפהארט יעשה מעט אחר כך, אבל עם הרגישות הפופית שתמיד היתה חסרה לו. לעתים המלודיות פשוטות כמו שירי ילדים, לעתים ישנו ריף גיטרה רוקי שמוביל את הכל ונשמע כמו להקת גראז' פסיכדלית שמנגנת על צעצועים, אבל הסאונד הכללי שמוביל את האלבום הוא הלימת תופים שלעתים רחוקות מסתנכרנת עם שאר הכלים, גיטרה לא מכוונת שמובילה את המוטיב המרכזי ומעל הקול המתוק של אחת או שתיים מן האחיות ששרות גם כן לרוב מחוץ לסולם. 

ואיכשהו, הכל עובד ביחד. בעיקר בגלל שנדמה שלמרות חוסר המקצועיות או הידע באיך לקחת כמה כלים ולגרום להם לעבוד ביחד, היה להן חוש מאוד מדויק של הלחנת שירים, שכשלעצמו הוא שלהן לחלוטין, ויחד עם האסתטיקה הדיסוננטית (שלא בכוונה, כנראה) הופך את המוזיקה למרתקת ואוונגרדית לחלוטין אך עדיין קליטה ונעימה לאוזן (ברגע שמתגברים על ההלם הראשוני). נסו למשל להקשיב לשיר הנושא הפותח את האלבום, Who Are Parents (שבועט בכל מוסכמת רוק כשהוא מהלל את ההורים כאלה שבאמת אכפת להם), Sweet Thing האכן מתוק, או We Have a Savior (תתעלמו מהמילים הנוצריות) ולא להיכנע לחלוטין למתיקות והמלודיות של הלחנים הנפלאים הללו.

למעשה, אפילו במבנה של השירים נדמה שהן לא מוכנות להיכנע לבית-פזמון בסיסי ועובדות יותר בשיטה שתזוהה עם הרוק האלטרנטיבי של עשור לאחר מכן. כך שגם ההשוואות לפופ בסיסי של שלוש דקות נוסח התקופה לא עושות איתן צדק מוחלט. אגב, החשק שעולה לשמוע את השירים האלה בגירסאות "נורמליות" יותר הוא הגיוני, אבל כנראה חלק מהקסם הוא לשמוע אותם ככה. אלבום מחווה מתחכם מדי שיצא לפני כמה שנים וניסה לבצע את השירים האלה בכל מיני כיוונים אחרים כשל לחלוטין בלהבין מה עושה את השירים האלה נהדרים.

זה אלבום שיותר מכל דבר אחר מעלה בשמיעה ראשונה את הקריאה "מה זה החרא הזה?", אבל לא בכדי הוא צבר מעריצים מושבעים מפראנק זאפה ועד קורט קוביין. תנסו לשמוע מעבר למוזרות ההתחלתית, אני מבטיח שתתוגמלו בהתאם.

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969 / Label: RCA

Devics – The Stars at Saint Andrea / 2003

פוסט אורח מאת דרור קסטל, על להקה שאפילו לא יצא לי לשמוע עליה, שזה תמיד משמח. אתם מוזמנים גם לשלוח פוסטים אורחים ולהוריד ממני קצת את הנטל. הכתובת היא archaicinema@gmail.com .

שכחו מה שמספרים לכם סרטים הוליוודיים, הנימפות לא שרות אופרה וודאי שלא מוזיקה נוצרית, הן שרות דרים פופ, אותו ז'אנר שצמח בשנות השמונים משילוב של פוסט פאנק, אמביינט, מלודיות פופ ועוד ויוצר לבסוף אווירה, ובכן… חלומית.

הז'אנר מוכר לזקנים בזכות קוקטו טווינס, ולצעירי האינדי בזכות .Beach House באמצע יש לנו מאזי סטאר, אולי גם מיי בלאדי ולנטיין, ולהקות השוגייז למיניהן. אחת הלהקות הפחות מוכרות בתחום היא Devics המורכבת בעיקר משרה לאב (שירה, לחן ומילים) ומדסטין אוהלורן (קלידים, גיטרה, לחנים ושירה וכלים נוספים). זהו הרכב שמוצאו מלוס אנג'לס ופעיל כיום בעיקר באיטליה. חסידי הנשמע כמו יטעו ויגידו שזה נשמע כמו פורטיסהד, כמו מאזי סטאר, כמו בלונד רדהד, אבל לפחות באלבום The Stars at Saint Andrea הם מרחיבים את גבולות הז'אנר, בעיקר בזכות קומפוזיציה של כלים אקוסטיים, כמו פסנתר, גיטרה, קסילופון עם סינתיסייזר ושאר אלקטרוניקה (תופים, בס ועוד). השילוב הזה, בצירוף קולה של שרה לאב (אך גם בדואטים), מצליח ליצור לחנים מפתיעים השולחים אותך לעולם שהוא מעט סרט מתח, מעט אימה, מעט שירי ערש ומעט סרטים רומנטיים עצובים על נערה ועל גשר (ואכן יש להם ניסיון מועט בפסקולים: שירםkey  הופיע בפסקול של באפי ודסטין כתב את הפסקול למארי אנטואנט).

השירים האהובים עליי באלבום, אם כי קשה לבחור, הם  Red Morning, In Your Room ו Connected By a String שיש לו הקשר ישראלי: שרה לאב נולדה בהוואי, גדלה בלוס אנג'לס אך נחטפה על ידי אביה, לפי דף המייספייס לפחות, לישראל. אחותה נשארה בארץ וככל הנראה הן לא נפגשו מאז:

Never mind the bombs in Tel Aviv
never mind me chasing empty dreams
I will not go back there
and she will never leave
and so the only thing is our little string

אני חושב שמבחינה מוזיקלית ולירית הוא אחד השירים המרגשים באלבום, ובין היחידים שלא עוסקים ברומנטיקה על גווניה.

לאלבומים אחרים שלהם לא כל כך התחברתי, הקודמים פשוטים יותר ולא מאוד מחדשים, ו-Push the Heart  האחרון מ-2006 אמנם יפה, אך אותי אישית הוא לא הצליח להפתיע ולעניין. אבל עבוריThe Stars at Saint Andrea  הוא אלבום האווירה האולטימטיבי.


Devics – The Stars at Saint Andrea / 2003 / Label: Bellaire

The Afghan Whigs – Gentlemen / 1993

בשנים האחרונות גרג דולי הפך לשם שכמעט לא ניתן ולהתחמק ממנו, בין אם בזכות להקתו הנוכחית The Twilight Singers או שיתוף הפעולה שלו עם מרק לאנגן, The Gutter Twins. אך אם עוד צריך להזכיר זאת, הוא עלה לתהילה בעיקר בזכות הלהקה הזאת, שהאלבום הזה נחשב לשיא היצירתי שלה.

בהמשך לדיון שהיה כאן לא מזמן, לגבי האם גראנג' מסוגל לרגש או לא, האלבום הזה הוא אחת הדוגמאות החיוביות הבודדות שיכולתי למצוא. האפגן וויגס אמנם לא היו באותה ליגה עם נירוונה, פיית' נו מור וScreaming Trees, אך הם עדיין נחשבים לאחת הלהקות המוערכות בז'אנר. האלבום הזה מוצא אותם בשיא השאפתנות שלהם, כשהם מנסים ליצור סאונד אפי ואינטימי בו זמנית, בועט ומרוסק גם יחד, בשילוב בין האנרגיות והפשטות של הוקים קליטים ופשוטים של גיטרות דיסטורשניות, ובין שאפתנות אינדי-רוקית גדולה יותר, שיש בה גם פאתוס וטרגיות, כיאה לאלבום שמרבית שיריו עוסקים במערכות יחסים הרוסות, שנאה עצמית ויש היאמרו גם שנאת נשים.

האלבום נפתח בשורה של שירי רוק רועשים, קליטים וגראנג'יים לחלוטין כמו Be Sweet, Debonaire ו Gentlemen, שחלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אך הם עדיין רק קצה הקרחון. בשיר החמישי הם מאטים למקצב איטי יותר (אך עדיין הולם בעוצמה) ובשיר השישי כבר עוברים למנגינה מלאת מתח שנשמעת כמו פסקול לקטע מתוך מערכה שלישית של סרט פעולה. משם כבר האלבום תופס תאוצה. השיר שמגיע מיד אחר כך, What Jail is Like, הוא אחד המוצלחים והמייצגים של האלבום, כולו אנרגיה עצורה ומלודיות שנעות בין הקליט לזועם. גם My Curse המהורהר יותר שמגיע אחריו לא רע בכלל.

האלבום נחתם בשני קטעים מפילים לחלוטין: הראשון קאבר לבלדת סול משנות השבעים בשם I Keep Coming Back שנשמע לחלוטין כאילו הוא יצירה מקורית שלהם, ומשלב בין הליריות שבורת הלב של הסול והבלוז לחיספוס של הגראנג' בצורה מושלמת, והשני יצירת רוק אינסטרומנטלית, אווירתית, כמעט קולנועית ברוחה, שבה שטיחים של גיטרות מהדהדות עולים ומתנפצים כשברקע כלי מיתר מג'סטיים נותנים משקל רגשי שאי אפשר שלא להתפעם ממנו.

זוהי יצירה שמנסה הרבה יותר מרוב אלבומי הגראנג' ליצור איזשהו פאתוס, ולהוות מעט יותר מפורקן של אנרגיות נעורים לא ממומשות. אלבום של פיכחון וזעם שמתועלים לכדי מוזיקה שברגעיה החזקים מצליחה לטלטל ולעניין. כדאי מאוד גם לאלו שסולדים מהז'אנר בד"כ לנסות ולשמוע.


The Afghan Whigs – Gentlemen / 1993 / Label: Elektra