Calvin Johnson – What Was Me / 2002
3 במאי 2009 2 תגובות
אחת ההופעות מחו"ל שהכי נהניתי מהן בארץ הייתה דווקא של זמר פשוט, לא הכי מוכר, שהופיע לבדו בפטיפון (ז"ל) עם גיטרה אקוסטית, ובכמה מהקטעים אפילו בלעדיה. זה היה קלווין ג'ונסון, אחת הדמויות המוזיקליות המרכזיות שיצאו מסצנת המוזיקה של אולימפיה, וושינגטון, ואיש רב פעלים שזה היה אלבום הסולו הראשון שלו לאחר 20 שנה של פעילות מוזיקלית ענפה.
לאחר כתיבה בפנזין Sub\Pop שיהפוך ללייבל הסיאטלי הנחשב סאב פופ, ג'ונסון הקים לייבל משל עצמו – K Records, בו הוחתמו במהלך השנים אמנים ולהקות כמו בק, קימייה דוסון, Modest Mouse, Built To Spill ורבים אחרים (וטובים יותר) מאושיות האינדי פופ האמריקאי. מלבד היותו חבר קרוב של אגדות מוושינגטון כמו הזוג קורט קוביין וקורטני לאב, ג'ונסון היווה השפעה חשובה, גם כמוזיקאי וגם כמנהל לייבל, על התפתחות האינדי האמריקאי. בין הלהקות שהוא היה חבר בהן נמנות Beat Happening שעשתה אינדי פופ גולמי, פרימיטיבי אבל מלודי ונאיבי מאוד (חפשו את אלבומם הנפלא You Turn Me On); דאב נרקוטיק סאונד סיסטם, שעשו funk מחוספס וגולמי ברוח האינדי, בדומה ל-Jon Spencer Blues Explosion (איתם הם אף הקליטו אלבום משותף); ו-The Halo Benders, פרויקט צדדי עם Doug Martsch מ-Built to Spill.
ועדיין, רק ב-2002 החליט ג'ונסון לעשות לראשונה אלבום סולו, שיהיה מורכב אך ורק משירים אקוסטיים שהוא מבצע עם הגיטרה שלו (ולפעמים גם בלעדיה) בתוספת קטנה של זמרת ליווי בכמה קטעים. ואכן, הנכס הגדול ביותר של ג'ונסון, גם בלהקותיו הקודמות, היה הקול הבריטוני, העמוק, הצורמני (באוזניות או בווליום גבוה הוא יכול ממש להכאיב לאוזניים) והכל כך מזוהה שלו. הקול הזה הוא מה שעוזר כל כך לאלבום האינטימי והחשוף הזה לגעת ולהרגיש כאילו מישהו יוצא דופן אומר לנו משהו משמעותי כאן, גם אם רוב השירים עוסקים בנושאים פשוטים כמו אהבה בלתי ממומשת ונאיבית, זכרונות מרירים מן העבר וסיכום ביניים מריק-מתוק של חיים שהגיעו לנקודת האמצע שלהם.
מה ששבה אותי כל כך באותה הופעה היא בדיוק אותה תחושה של אינטימיות ומיידיות, שעוברת גם באלבום, גם אם בהצלחה מעטה יותר. הסיבה לכישלון החלקי הזה היא העובדה שלא כל השירים שווים באיכותם, וקטעי האקפלה יכולים קצת לעלות על העצבים. אבל השירים שעובדים כאן, כמו Can We Kiss?, What Was Me ו Love'll Come Back Again הם יפהפיים, פשוטים ומרגשים. בכלל, קשה עדיין להאמין שזמר לבד עם גיטרה (ומחוץ לז'אנרים שדורשים זאת כמו פולק או בלוז) עוד יכול להביא משהו חדש ומעניין בתקופה מוזיקלית כל כך רווייה, שבה נדמה שכבר הכל נעשה, ולכן הנס הזה שג'ונסון מחלל במוזיקה שלו מרשים פי כמה.
מוקדש לכל מי שמזמזם שירים מאולתרים בחדרו, אפילו ללא ליווי מוזיקלי, ותוהה האם יצא מזה פעם משהו. הנה דוגמה אחת של מישהו שעשה עם זה משהו.
אלבום אחד ביום 
איזה כיף שסטיבי המליצה. שיהיה בהצלחה.
אגב, הפטיפון נקנה, ואני חושב שהמשיך לפעול כמעט מיד אחרי מופע הסגירה (או שאמור לחזור לפעולה אוטוטו).
באמת כיף שהיא המליצה (תודה סטיבי! 🙂
אם נהנית ספר לחבריך וכל זה, די בודד לי כאן.
אלה חדשות טובות לגבי הפטיפון, זה היה חלל מאוד אינטימי ונעים.