The Replacements – Tim / 1985

 אני מרגיש קצת לא בנוח להמליץ על אלבום שגיליתי דרך אותה רשימה של 500 האלבומים הטובים ביותר, אבל נו, אם השלמתי לעוד מישהו אחד את החור הזה בהשכלה, דיינו.

הריפלייסמנטס היו אחת מהלהקות החשובות ביותר של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי של שנות השמונים, אבל בניגוד לרבות מהן, שידעו בעיקר להיות קצביות ורועשות, הם גם ידעו לכתוב שירי פופ/רוק טובים. לאחר שהתחילו כלהקת פאנק רועשת בתחילת שנות השמונים, הם התעדנו באלבומם השלישי והמצוין Let It Be (מוצלח כמעט כמו המקור, לדעתי) וכאן, באלבום שיצא מיד לאחריו, הם הגיעו לשיאם. הם שילבו אנרגיות של פאנק, השפעות רטרואיות של רוקבילי ופופ סיקסטיזי של ז'אנר הפאוור פופ (הם היו מעריצים גדולים של ביג סטאר ואף לאחד משיריהם באלבומם הבא קוראים Alex Chilton), וסאונד אמריקאי עצל ו-laidback טיפוסי שמקדים את הגראנג' ויהווה השפעה משמעותית עליו.

אבל מעבר לסאונד החלוצי והמזוהה מאוד שלהם, האלבום הזה הוא פשוט אסופת שירים מצוינת. פול ווסטרברג, הסולן והמלחין הכמעט בלעדי של הלהקה, שימשיך גם לקריירת סולו מוצלחת לאחר מכן, ניחן בחוש מלודי יוצא דופן ויכולת ליצוק לתוך הסאונד הרוקי והבועט של הלהקה (שאמנם התעדן עד האלבום הזה, שהוא הראשון שלהם בלייבל גדול וגם מופק בצורה נקיה ומלוטשת יותר) ליריות ומנגינות כובשות.  מ-Hold My Life הפותח את האלבום בשילוב גראנג'י של אדישות ואנרגיה שמחפשת פורקן, ועד לבלדה האקוסטית Here Comes A Regular שסוגרת את האלבום במלנכוליות, ישנם מספיק שירים שביכולתם לגרום לכם לזמזם אותם שבועות אחר כך, כמו Kiss Me On the Bus המקסים, Swinging Party הנוגה (שמצליח להעביר בדיוק את ההרגשה המוכרת כשנתקעים במסיבות שכאלה), או Waitress in the Sky הביץ' בויזי ברוחו. 

זה נכון שבמידה מסוימת יש כאן התברגנות של להקה שהחלה את דרכה כחבורה של נערים רועשים ומחורעים, אבל יש כאן בדיוק את אותו הדבר שתמיד חסר במוזיקה שעיקר האפיל שלה הוא האנרגיה שלה – מרוקנרול ישן, דרך פאנק ועד גראנג' – והוא היכולת באמת לגעת, ואת זה האלבום הזה עושה בצורה מושלמת, תוך כדי שמירה על רמה מספקת של אנרגיה (כשהוא דינמי מספיק גם להוריד את המתח פה ושם לשירים יותר רגועים). כנראה בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה.

The Replacements – Tim / 1985 / Label: Sire

מודעות פרסומת

3 Responses to The Replacements – Tim / 1985

  1. שי נובלמן (פיקטיבי) says:

    הממלצה עניינה אותי והורדתי. אני צריך לתת לזה עוד כמה הקשבות כדי להליט, אבל אני לא מסכים עם טענה שלך במאמר, בניגוד לפאנק הקלאסי ולרקונרול הישן, הגראנג' (המאוחר) הצליח דווקא משום השילוב של אנרגיות עם מלודיות מרגשות.

  2. albumaday says:

    יש לך המלצות? כי אני לא מצאתי עוד להקה אחת שמזוהה ספציפית עם הגראנג' והצליחה לרגש אותי (על הסמשינג פמפקינז אף פעם לא הצלחתי לחשוב כגראנג').

  3. שי נובלמן (פיקטיבי) says:

    סך הכל, אם לא כוללים את הפוסט גראנג', מדובר בסצנה די מצוצמת. ואם האנפלאגד של נירוונה או של אליס אין צ'ינס, או מאדר לאבן בון לא מרגשים אותך, זה לא יקרה פתאום.

    לי באופן אישי דיסטורשן טוב והצליל ה"מלוכלך" שמופיע גם בראשונים של פי.ג'יי ובחלק מהשירים של ג'ף באקלי תמיד עושה רטט בלב.

    למעשה, כמעט כל להקות הגראנג' אחרי גרינריבר, למעט סאונדגארדן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: