The Bats – Daddy's Highway / 1987

זוכרים שפעם באולמיוזיק (לפני שנים, בעיצוב הישן והטוב) היו אלבומים מומלצים לפי כל ז'אנר? אמנם אלה תמיד היו בערך אותם חמישה אלבומים (נגיד באלבומי פרוג תמיד היו שמים את Two Sides of Peter Banks או משהו של Can), אבל ככה לפחות זה היה מכריח אותך לשים לב לאותם אלבומים. ככה התוודעתי לאלבום הזה, ואיזה מזל היה לי.

העטלפים הן אחת הלהקות החשובות והמצוינות ביותר שיצאו מניו זילנד. אחת מהמייצגות של הז'אנר הידוע כקיווי פופ (הכינוי לאינדי פופ ניו זילנדי), ואחד מהרכבי הג'אנגל פופ היחידים שידעו לשלב מלנכוליות וליריות בתוך מקצבים מהירים ועמוסי גיטרות.

הלהקה היא קודם כל, ואחרי הכל, רוברט סקוט. הסולן וכותב השירים העיקרי שהיה לפני כן ב-The Clean, אחת מלהקות האינדי פופ המיתולוגיות של ניו זילנד (שעשתה מוזיקה הרבה יותר פרימיטיבית אבל חלוצית וחשובה בהתחשב בכך שהחלו לפעול בסוף שנות השבעים), הוא הרוח החיה מאחורי הלהקה. הוא מגיש את השירים בשילוב של נאיביות כמעט נערית ושלווה שקטה, רומנטית ומלאת תקווה כמו שהיא מינורית.

אך כאמור, ההישג הגדול של הלהקה הוא בהיותה להקת גיטרות פופית, מלודית ונעימה אך באותה עת גם מלנכולית בצורה שקטה ולא מתבכיינת. היכולת שלהם לערב את צלצולי הגיטרות והקצביוּת האופייניית לג'אנגל פופ בלחנים מינוריים ומילים שטופות רומנטיקה מאוכזבת, מזכירות קצת את הסמית'ס, או יותר מכך את שכניהם ליבשת The Go-Betweens. המקרים המייצגים ביותר לשילוב הזה הם 4 שירים שהם לדעתי העוגנים המרכזיים של האלבום – Treason, Sir Queen, Tragedy ו Block of Wood. כל אחד מהם – אחד בגלל הפזמון, אחד בגלל מהלך אקורדים אחד מתוך כל השיר, אחד בזכות סולו הגיטרה החוזר – מצליח להמם אותי כל פעם מחדש במלודיות הכובשת שלהם וביכולת שלהם ליצור מצב רוח שמיימי מתוך שילוב של עצבות ותקווה עם לחן מלא פאתוס שגורם לך להרגיש שאיכשהו הכל יהיה בסדר.

אלה רק ההיילייטים, אבל באלבום העמוס לעייפה הזה (17 שירים) יש עוד רגעים רבים של אושר. מקטעים אופטימיים וקצביים כמו Round and Down ו Mad on You ועד לבלדות נוסטלגיות וצובטות כמו Miss These Things ו Some Peace Tonight.

זה סוג של אלבום שמח לאנשים שבורי לב, או להפך, תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה, יש כאן מספיק שירים טובים כדי להאפיל על אלה שלא עובדים, ולכן כדאי לנסות להאזין גם אם בהתחלה שום דבר לא תופס את אוזניכם, בסוף אני מבטיח שזה יקרה. וכל פעם עם שיר אחר. ככה זה עם אלבומים גדולים.


The Bats – Daddy's Highway / 1987 / Label: Flying Nun

מודעות פרסומת

One Response to The Bats – Daddy's Highway / 1987

  1. פינגבק: שירים שגורמים לי לנסוק « אלבום אחד ביום

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: