The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988

The Go-Betweens היו לדעתי הלהקה האוסטרלית הגדולה ביותר של שנות השמונים (והיו לה לא מעט מתחרים). הלהקה שהחלה את דרכה בסוף שנות השבעים ב Brisbane, עשתה באלבומיה הראשונים פוסט פאנק ניו-וויבי אפלולי ואווירתי, והתפתחו יותר ויותר לכדי סאונד ג'אנגל פופי מלוטש וקצבי (אלבומה האחרון נקרא That Striped Sunlight Sound כפי שהם נהגו לתאר את המוזיקה שלהם). עיקר הלהקה הוא שני זמרים וכותבי שירים מחוננים – רוברט פורסטר וגרנט מקלנן. הראשון אחראי לשירים הפופיים והמאז'וריים יותר, והשני היה הנפש הרגישה והמלנכולית יותר, שהתמחה בכתיבת שירי אהבה מוחמצת מרירים-מתוקים, המשיך לקריירת סולו מוצלחת (מומלץ בעיקר Horsebreaker Star שלו) ונפטר בטרגיות לפני שלוש שנים מהתקף לב (בועז כהן כתב עליו יפה כאן).

האלבום הזה, שנחשב לפסגה שלהם לאחר עשר שנות יצירה (ולאחריו הם מיד התפרקו, וחזרו לפעילות מוצלחת ב1999 עד מותו של מקלנן), הוא אחת מהיצירות המרגשות והצובטות ביותר שאני מכיר. שירים על אהבות שהלכו, צלילות אל תוך הזיכרון, לבבות שקטים ומופנמים של אהובות, שיטוטים ברחובות ובעיקר כמיהה בלתי נגמרת לאהבה (חצי מהם עוסקים בנושא כבר בכותרת שלהם). אך כמו העטלפים מאתמול, הם עושים זאת בצורה בלתי צפויה, ע"י שירים מהירים, פופיים, מופקים לעילא (לעתים קצת יותר מדי, בשמיעות ראשונות אפשר לחשוב שככה יו 2 היו נשמעים לו היה להם לב), וקליטים. הצד המלנכולי במוזיקה נמצא בשירה האנדרסטייטמנטית, כלי הנשיפה והמיתר שמעטרים את השירים והמילים הרגישות. האווירה המתוקה-מרירה שמתקבלת היא פסקול מושלם לאנשים מוכי אהבה, מערכות יחסים שנגמרו, או התבוססות בשילוב של רחמים עצמיים והתעלות רוח.

שימו לב למשל לI'm All Right עם המילים שמתארות התפכחות שלווה ויציבה ממערכת יחסים שנגמרה, עם פזמון שטוען It's okay, I'm all right אבל מיד לאחריו בסון (נדמה לי) שמעורר סוג של עצב חתום פנים. או לYou Can't Say No Forever הקצבי שנשמע לעתים כמו הפוסט פאנק האווירתי שהם עשו בתחילת דרכם ולעתים כמו שיר פופ אינטיליגנטי עם טוויסט חמוץ. אבל לתאר את השירים ספציפית יהיה מיותר, כיוון שפחות או יותר כל אחד מ10 השירים שמרכיבים את האלבום הוא מצוין כשלעצמו, ובכל אחד מהם יש את השילוב של קצביות או מאז'וריות (אם הוא אקוסטי) ושל עדינות שקטה ורומנטית שמרמזת על תשוקה ועל שיברון לב באותה מידה.

האלבום יצא לאחר מכן בתוספת אלבום בונוס, שאני מצרף כאן גם מכיוון שהוא מוצלח כמעט כמו האלבום המקורי. הוא אקוסטי יותר ברוחו (ונותן אפילו מקום מרכזי יותר לכינור, שמופיע בכמה מהשירים היפים ביותר באלבום המרכזי). אל תפספסו בו את Running the Risk of Losing You הממכר, You Won't Find it Again האקוסטי והמינורי, ואת הקאבר הנפלא ועמוס הכינורות לYou're a Big Girl Now של דילן. אפשר להתייחס אליו כמעין אלבום אח למקורי, כיוון שהוא די שונה בסאונד שלו ואין בו את השילוב המאוד ספציפי ההוא של מלנכוליה וקצביות פופית, אבל כדאי לשמוע אותו אפילו בנפרד, כיוון שהוא עומד בפני עצמו.

שניהם ביחד מספקים חוויה שצובטת את הלב באותה מידה שהיא מעוררת השראה, ואם לא רק בגלל השירים, אזי גם בגלל אובדנו של מקלנן, שרוחו מתמצית הכי טוב בQuiet Heart (השיר הכי טוב שתרם לאלבום). כולו מבטא את התשוקה של נפש סוערת ללב שקט, מרגיע ומנחם, ומהווה הצצה מייצגת לדעתי ללבו הרגיש והשליו של מקלנן, שנדם לפתע בשנתו, והוא בן 48 בלבד.

The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988 / Label: Capitol

Bonus Disc

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: