The Shaggs – Philosophy of the World / 1969

תודה לדניאל עוז על שהכיר לי את הלהקה המיוחדת הזאת, שבאמת אין שום דבר שנשמע דומה לה.

לפעמים חלוציות ואוונגרדיות לא נובעת משום דבר מלבד חוסר ניסיון (או יש היאמרו, כישרון) מוחלט. כמו אמנים אאוטסיידרים, ציירים נאיבים או אמנים אוטיסטים, The Shaggs המציאו מחדש את הכללים של האמנות שלהם כנראה פשוט משום שהן מעולם לא ידעו אותן. זה נשמע ביזארי, מוזר, לא מכוון, לא בקצב, לא כמו שום דבר שמתקרב למוזיקה מסודרת, אבל אם מצליחים לראות טיפה מעבר לפני הקרקע המלוכלכות והמקושקשות, ניתן לגלות מלודיות נפלאות, יכולת כתיבת שירים שנושקת לגאונית ואפילו חוש קצב שעושה איזשהו היגיון אחרי כמה האזנות. אם צריך להמציא ז'אנר בשביל לתאר את המוזיקה הזאת, זה יהיה משהו כמו אוונט-באבלגאם.

למען האמת, אף פעם לא הבנתי בדיוק את הסיפור של השאגס, להקת בנות שמורכבת כולה מאחיות של משפחה עניה במיוחד ממסצ'וסטס שניגנו פחות או יותר בגראז' של המשפחה ונוהלו ע"י אביהן, שמשום מה האמין שיש לו זהב ביד. האם הן סבלו מאיזו דפיקה מוחית או פשוט היו אאוטסיידריות לחלוטין לכל כלל של מוזיקה? לא ברור, ואולי גם כדאי לא לברר, כדי לא להרוס את הקסם.

אם ניתן לדבר על השפעות, המוזיקה שלהן נשמעת כמו פופ נאיבי, מתוק במלודיות שלו, שנשמע קצת כמו הבאבלגאם ולהקות הבנות של התקופה, שנלקח ומפורק לחלוטין, כמו ציור קוביסטי, לאלמנטים שבמקום להתחבר בהרמוניה מתנגשים אחד בשני בחוסר סדר מוחלט. קצת כמו מה שקפטן ביפהארט יעשה מעט אחר כך, אבל עם הרגישות הפופית שתמיד היתה חסרה לו. לעתים המלודיות פשוטות כמו שירי ילדים, לעתים ישנו ריף גיטרה רוקי שמוביל את הכל ונשמע כמו להקת גראז' פסיכדלית שמנגנת על צעצועים, אבל הסאונד הכללי שמוביל את האלבום הוא הלימת תופים שלעתים רחוקות מסתנכרנת עם שאר הכלים, גיטרה לא מכוונת שמובילה את המוטיב המרכזי ומעל הקול המתוק של אחת או שתיים מן האחיות ששרות גם כן לרוב מחוץ לסולם. 

ואיכשהו, הכל עובד ביחד. בעיקר בגלל שנדמה שלמרות חוסר המקצועיות או הידע באיך לקחת כמה כלים ולגרום להם לעבוד ביחד, היה להן חוש מאוד מדויק של הלחנת שירים, שכשלעצמו הוא שלהן לחלוטין, ויחד עם האסתטיקה הדיסוננטית (שלא בכוונה, כנראה) הופך את המוזיקה למרתקת ואוונגרדית לחלוטין אך עדיין קליטה ונעימה לאוזן (ברגע שמתגברים על ההלם הראשוני). נסו למשל להקשיב לשיר הנושא הפותח את האלבום, Who Are Parents (שבועט בכל מוסכמת רוק כשהוא מהלל את ההורים כאלה שבאמת אכפת להם), Sweet Thing האכן מתוק, או We Have a Savior (תתעלמו מהמילים הנוצריות) ולא להיכנע לחלוטין למתיקות והמלודיות של הלחנים הנפלאים הללו.

למעשה, אפילו במבנה של השירים נדמה שהן לא מוכנות להיכנע לבית-פזמון בסיסי ועובדות יותר בשיטה שתזוהה עם הרוק האלטרנטיבי של עשור לאחר מכן. כך שגם ההשוואות לפופ בסיסי של שלוש דקות נוסח התקופה לא עושות איתן צדק מוחלט. אגב, החשק שעולה לשמוע את השירים האלה בגירסאות "נורמליות" יותר הוא הגיוני, אבל כנראה חלק מהקסם הוא לשמוע אותם ככה. אלבום מחווה מתחכם מדי שיצא לפני כמה שנים וניסה לבצע את השירים האלה בכל מיני כיוונים אחרים כשל לחלוטין בלהבין מה עושה את השירים האלה נהדרים.

זה אלבום שיותר מכל דבר אחר מעלה בשמיעה ראשונה את הקריאה "מה זה החרא הזה?", אבל לא בכדי הוא צבר מעריצים מושבעים מפראנק זאפה ועד קורט קוביין. תנסו לשמוע מעבר למוזרות ההתחלתית, אני מבטיח שתתוגמלו בהתאם.

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969 / Label: RCA

מודעות פרסומת

2 Responses to The Shaggs – Philosophy of the World / 1969

  1. דרור says:

    נראה שאתה מתחיל לרקוד על ארכיטקטורה.

    בהתחלה זה הזכיר לי קצת מוזיקה תעשייתית מקורית, כלומר לפני עידן האלקטרוניקה. יכול להיות שבכלים הלא מכוונים יש אותה צרימה שבמוזיקה תעשיית. אותי האלבום הזה בעיקר הצחיק, לא במובן של לצחוק על, אלא לצחוק עם. במיוחד בשיר על ליל הקדושים ולזאפה ולקוביין היה חוש הומור לא רע בכלל. אבל נראה שאתה צוודק בכל מה שאמרת, גם בבחירת השירים.

  2. דניאל says:

    אהבתי "אוונט-באבלגאם" 😆

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: