Earth & Fire – Atlantis / 1973

מכל המקומות בעולם, דווקא אחת המדינות עם סצנת הפרוג הפעילה ביותר, מלבד המדינות האירופאיות המרכזיות (בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה) היתה הולנד. להקות כמו פוקוס הידועים, Supersister הקאנטרבריים, או Finch האינסטרומנטליים, היו נציגים גאים של ארצות השפלה בעולם הפרוג הקונטיננטלי.

אך Earth & Fire היו לדעתי המוצלחים ביותר, ובמידה מסוימת (אולי בתחרות עם פוקוס) גם המצליחים ביותר, בעיקר בזכות השילוב שלהם של פרוג ופופ מתקתק, כמעט אירוויזיוני ברוחו, שזיכה אותם בלהיטים רבים (כאן בארץ הידוע ביותר בזמנו היה Memories שיש עכשיו איזה שדרן ב88 שכל הזמן משמיע אותו).

הלהקה, שהוקמה אגב ב1968, שנה לפני אלה הידועים יותר עם הWind באמצע (אז אל תחשבו שיש כאן איזה ניסיון לרכוב על ההצלחה שלהם), הוציאה בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פרוג קלאסיים, שנחשבים היום לפנינים בקרב חובבי הפרוג האירופאי. הראשון הוא Song of the Marching Children מ1971, והאלבום הזה, שיצא לאחריו. שניהם דומים מאד במבנה שלהם – צד אחד של התקליט מוקדש ליצירת הנושא המורכבת ורבת החלקים, והצד האחר לשירים קצרים יותר, פרוגיים גם באופיים, שנעים בין יצירות אינסטרומנטליות, חזרה על קטעים מיצירת הנושא ושירי פופ של ממש.

לכן, אם האלבום הזה מוצא חן בעיניכם, נסו גם את הקודם, כיוון שהוא מוצלח כשלעצמו. אך בחרתי באלבום הזה קודם כל בגלל שיצירת הנושא שלו היא הדבר המרשים ביותר שהלהקה עשתה. יצירה בת 16 דקות, שכרגיל בפרוג מורכבת מקונספט מד"בי על גבול האינפנטילי – שקיעתם של תושבי אטלנטיס במקרה הזה – אך מצליחה להעביר תחושה של הרפתקאה וחורבן בצורה כמעט קולנועית. זוהי יצירה דינמית מאוד במצבי הרוח שלה, שמתחילה עם מוטיב קלאסי-רוקי של גיטרה חשמלית, עוברת לשיר פופ שמשלב בין אווירה של פסטורליה ומלנכוליה, מתפתחת לאינטרלוד אינסטרומנטלי שמסתיים עם המוטיב הפותח, ואז עוברת לתת-חלק שונה לחלוטין, אגרסיבי ומאיים כמעט, שהכלי המרכזי בו הוא אורגן צ'יזי קצת, שאמור לתאר את תחילת האפוקליפסה של היבשת השוקעת, או משהו כזה. כך היצירה מתקדמת בין חזרה לשיר הבסיסי שמופיע בתחילתה, המוטיבים המלודיים המרכזיים שחוזרים גם הם, ווריאציות ותתי-חלקים שונים שמחברים ביניהם ומוסיפים עניין והתפתחות. השילוב שנוצר בין מורכבות הלחנתית ובין כמעט נאיביות מלודית, ואווירה שהיא בו בעת מכשפת ומינורית, מצליח לאזן בין הפומפוזיות הבסיסית של הפרוג לבין אווירה יותר מהורהרת ולילית.

הצד השני של האלבום הוא כבר סיפור מעט אחר. הוא נפתח עם Maybe Tomorrow, Maybe Tonight שנע בין מארש מקצבי רועם ובין פופ סימפוני סוחף שלפעמים עובר את גבול הקיטשיות אך עדיין נשאר קליט וממכר. שני הקטעים הבאים הם יותר פרוגיים ברוחם, הראשון אינטרלוד אינסטרומנטלי מיוחד, והשני יצירת פרוג של שש דקות העונה לשם Fanfare וגם נשמעת קצת כמו המנון מלחמה לעיתים, ולוקה מדי בחוסר מלודיות לטעמי. עוד אינטרלוד בדמות חזרה על המוטיב המרכזי של יצירת הנושא מוביל לשיר האחרון באלבום Love, Please Close the Door, שמתחילה כבלדה אקוסטית מקסימה שמושפעת ממוזיקת ימי ביניים פסטורלית ומתפתחת בהדרגה לשיר רוק.

הקלף החזק של Earth & Fire לדעתי הוא בחוש ההלחנה המאוד מזוהה שלהם, המאוד ייחודי, שלא צריך לשמוע יותר מכמה שניות בשביל לזהות שזה הם. כאן הם משתמשים בו בצורה אידיאלית, ומשלבים בין אווירה של ליריות אווירתית שנעה בין המאיים לפסטורלי, ועיבודים תזמורתיים ורוקיים עשירים וסוחפים, יחד עם רגישות פופית גבוהה שהופכת אותם לנגישים יותר ממרבית הרכבי הפרוג ההולנדיים (ובכלל).

מומלץ למי שאין לו רתיעה אינסטינקטיבית ממעט שמאלץ, או מהפומפוזיות של הפרוג, אבל נראה לי שהם מאזנים אחד השני די טוב בשביל שגם מי שלא סובל את אחד מהם יוכל להנות מהאלמנט המנוגד לו. זו מוזיקה מורכבת ונעימה באותה מידה, ובעיקר נוסטלגית מאד ברוחה, כיוון שכבר באמת מזמן לא עושים דברים כאלה.

Earth & Fire – Atlantis / 1973 / Label: Polydor

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: