Weekend – La Varieté / 1982

כמו במקרה של Marine Girls שצמחו מלהקה מינימליסטית, אקוסטית ולילית ברוחה להרכב רוקי-ג'אזי-בוסה-נובי של ממש (Everything But the Girl), כך גם Young Marble Giants (שהשפיעו רבות על המארינס) צמחו מהרכב אינדי-פוסט פאנק-ניו וויב אפלולי וסגפני להרכב עשיר, מלא חיות וכלים שלוקח את השפעות הבוסה נובה והג'אז שרק נרמזו בלהקה הקודמת ומביא אותם אל קידמת הבמה. בשני המקרים הדמות המרכזית היתה הסולנית של הלהקה, שעזבה את ההרכב הקודם בשביל לחבור לבן זוג חדש שאיתו היא תיצור את ההרכב השאפתני יותר – שם זו היתה טרייסי ת'ורן, כאן דמות קצת פחות ידועה אבל לא פחות מוכשרת בשם אליסון סטאטון. בשני המקרים דווקא ההרכב הפחות ידוע הוא זה שאהוב עלי, אבל מבחינה כרונולוגית הסדר כאן הפוך – Young Marble Giants נחשבים בזכות אלבומם הבודד והמשפיע Colossal Youth מ-1979 לאבות האינדי פופ המינימליסטי והלו-פיי, בעוד ההרכב שסטאטון הקימה אחריו, Weekend, די נשכח, וחבל. כי למרות החידוש הסגנוני הרב של הג'איינטס, משהו באסתטיקה שלהם הוא עדיין אפל מדי, ניו-וויבי מדי, וגם הלחנים לא ממש מצליחים להחזיק, ועדיף כבר לשמוע את המארין גירלס, שיקחו את הכיוון הסגנוני ההוא וילטשו אותו לכדי שלמות. אך וויקנד זה כבר סיפור אחר.

בשנות השמונים בבריטניה קם מעין גל לא מוצהר במיוחד של להקות אינדי-ניו וייב טרופיות, שהושפעו במידה חזקה מבוסה נובה, סמבה וג'אז. הסאונד שלהם כלל מקצבים ברזילאיים ברוחם, שימוש מרכזי בכלי נשיפה כמו חצוצרות וסקסופונים, ואווירה שמשלבת בין החיות והקרנבליות של ההשפעות הברזילאיות עם הקדרות הבריטית האופיינית. ביניהם ניתן למנות להקות מוצלחות כמו Haircut 100, Friends Again, וכמובן גם את  EBTG המוקדמים. והאלבום הזה הוא במידה רבה אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של הז'אנר הלא מוצהר הזה.

שימו לב למשל ל-Carnival Headache, חגיגה של כלי הקשה ומקצבים קרנבליים שמאוזנים ע"י הקול הבריטי הנונשלנטי והמריר-מתוק של סטאטון, יחד עם ריפים מדבקים של חצוצרות וגיטרות, שהופכים אותו לשיר שלא ניתן לעמוד בפניו. או לשני חלקי A Life in the Day Of… האינסטרומנטליים, שנושאים את אותה אווירה עם סולואי גיטרה אקוסטית ג'אזיים. למרות החשיבות של יחידת הקצב והנשיפה, שימו לב גם לגיטרות באלבום הזה, כמו למשל בבלדה הפותחת הנפלאה The End of the Affair שהיא השיר היפה ביותר באלבום, אך גם השונה ביותר ברוחה, כשעל מקצב בוסה נובה שקט מולבשים ליינים מפותלים, ג'אזיים ונפלאים של גיטרה אקוסטית, וביניהם הבית והפזמון הליריים שמושרים בקולה הנונשלנטי והרך של סטאטון. בעיני שירים מהסוג הזה היוו השפעה רבה על ההרכבים מובלי הגיטרות האקוסטיות של Sarah Records עשור לאחר מכן, כמו Blueboy ו The Harvest Ministers (עליהם אכתוב בקרוב, אני מקווה). גם מי שמתגעגע ל Young Marble Giants ימצא כאן את מבוקשו בכמה שירים שעדיין נושאים את רוחה של הלהקה (ובמיוחד בארבעת קטעי הבונוס, שלא במפתיע, כיוון שהם דמואים שהוקלטו שנה לפני כן, בתחילת הדרך של הלהקה).

זהו אלבום מושלם לצהרי יום שישי, באווירה קייצית ועצלה אך עם בריזה של קול בריטי נשי ענוג ורגישות מלודית שמאזנת את המקצבים השמחים עם מעט מרירות בריטית מענגת. יש בו גם מאוד סאונד של תחילת האייטיז, עם ההפקה הנקייה אך השאפתנית במידה שלו, והוא אחד מהאלבומים הקלאסיים של התקופה (שהתאפיינה בהרבה דברים בלתי נסבלים), לדעתי.


Weekend – La Varieté / 1982 / Label: Rough Trade

Momus – Circus Maximus / 1986

מומוס. אל הלעג היווני, או לחילופין Nick Currie, מוסיקאי סקוטי מוכשר במיוחד שעולם הדימויים שלו שאוב מסיפורים תנ"כיים, רומא העתיקה ובעיקר לגלוג עיקש וארסי על עולם הנצרות בו הוא גדל.

קודם כל, אל תאזינו לאלבום הזה ביום, זהו אלבום לילי אם אי פעם נוצר אחד. מומוס הוא טרובדור פולקי-ימי ביניימי, מעין לאונרד כהן בלבוש פוסט פאנק בריטי של שנות השמונים. הרקע הוא תמיד גיטרה אקוסטית שמפרקת את האקורדים ברקע, אך עליה מולבשים כלים כמו בסון, צ'מבלו, כלי הקשה ואפילו מקהלה פה ושם. הכל ביחד יוצר מעין אווירה שנעה בין קרקס ימי ביניימי עליז ומסויט ובין וידוי בכנסיה בידי האינקוויזיציה. הכל מאוזן ע"י קולו הרך, הנערי והנעים, אך בו בעת הממזרי ורב ההבעה של קארי, שיורה את שורותיו באקספרסיביות של נביא זעם אך גם במתיקות ושעשוע של ליצן חצר.

לא כל השירים פוגעים, אך אלה שעושים זאת ראויים לשבח – Lucky Like St. Sebastian פותח את האלבום באווירה המכשפת המתאימה ועם לחן קליט מספיק בשביל לשאוב אותך אל תוך האלבום ולרצות לשמוע עוד; King Solomon's Song and Mine מתובל בכלי נשיפה יוצאי דופן באלבום; Little Lord Obedience הוא בלדה פשוטה אך זוויתית שבנויה בצורה כל כך מדויקת שצריך ללמד אותה בקורסים על בניית שירים; The Day the Circus Came to Town כצפוי משתמש במנגינה קרקסית ועליזה ונותן לה טוויסט לילי מיוחד; The Rape of Lucretia הוא בלדה ימי-ביניימית מעולה ומסויטת; ו Paper Wraps Rock הוא המנגינה המלודית ביותר באלבום, שנותנת קצת מנוחה מהכבדות של קודמיו. יודעים מה, במחשבה שניה רוב השירים כאן דווקא כן פוגעים, ועוד בדיוק בין העיניים. ברצועות הבונוס שנוספו להוצאת הדיסק ניתן למצוא שלושה קאברים לז'אק ברל, כשהמוצלח ביניהם הוא Nicky, חידוש לLa Chanson de Jacky שיותר ידוע בזכות ביצועו של סקוט ווקר Jackie.

זהו אלבום הבכורה של מומוס, שיפתח קריירה ארוכה ומפותלת שבה הוא יעבור בין הלייבלים החשובים ביותר של האינדי הבריטי (El, Cherry Red, Creation), בהם הוא תמיד נשמע מעט זר בין כל הרכבי האינדי פופ המתוקים והחשמליים, וישנה את סגנונו, שינוע בהדרגה לכיוון סינת'-פופ. אך כאן ניתן למצוא אותו כשהוא עוד טרי, חד ומלא השראה. כדאי להמשיך עם אלבומיו הבאים אם נשבים בקסמיו (במיוחד מומלצים הסינגלים שהוא הקליט בCreation), אך קודם כל להתוודע לפנינה המיוחדת הזאת, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שעשו באותה תקופה.

Momus – Circus Maximus / 1986 / Label: él

McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971

ב-1970, לאחר הקלטת האלבום הראשון והמיתולוגי של קינג קרימזון ומסע הופעות ממושך שבו החלו לעבוד על חומרי האלבום השני, עזבו אותה שניים מחברי הלהקה המשמעותיים ביותר (אחרי רוברט פריפ, כמובן) – איאן מקדונלד, המולטי-אינסטרומנטליסט של הלהקה (גיטרות, חלילים, פסנתר, מלוטרון) והמלחין העיקרי בה אחרי פריפ, ומייקל גיילס, המתופף הנהדר וחסר הרסן של הלהקה (שעוד היה חלק מגלגולה הקודם, יחד עם אחיו, בהרכב שנקרא Giles, Giles & Fripp) בשביל להקים הרכב נפרד משלהם, שיקליט אלבום אחד ויתפרק. קרימזון תמשיך לעבור גלגולים רבים ומשונים לאורך שנות השבעים, ומלבד האלבום השני (ובמידה חלקית גם השלישי) לא תחזור יותר אל אותו סאונד ייחודי של תחילת דרכם. לכן זוהי הזדמנות מעניינת עבור כל מעריץ של אותו אלבום לשמוע עוד אלבום באותה הרוח ועם חלק מאותם אנשים.

אך מי שיצפה לעוד In the Court of the Crimson King עשוי להתאכזב קשות, כי בניגוד לאותו אלבום מורכב, עשיר ואפי, כאן מדובר ביצירה נינוחה, משוחררת והרבה פחות יומרנית. הכיוון הוא פרוג יותר ג'אזי, אפילו מעט פולקי לעתים, עם לחנים פשוטים יותר, שנשענים על המסורת הבריטית ומשלבים אותה באסתטיקה המורכבת ורבת-החלקים של הפרוג.

האלבום מתחיל ונסגר עם שתי יצירות ארוכות ושאפתניות יחסית. הראשון, Suite in C, הוא פסיפס של קטעי רוק שנעים בין הבלוזי לתזמורתי, לאינטרלודים אינסטרומנטליים מורכבים וחוזר חלילה. השני, Birdman, הוא כבר יצירה מורכבת יותר, בת 20 דקות, שמתחילה עם אוברטורה מקהלתית מג'סטית, עוברת לשיר שנשמע כמעט כמו שיר ילדים, עוברת להתפרעות אינסטרומנטלית שיותר ממזכירה פיוז'ן או ג'אז רוק קליל של תחילת שנות השבעים, ומתקדמת לעבר תתי-פרקים נוספים שנעים בין הבלוזי והג'אזי למינורי והמהורהר יותר, ומסתיימת כנהוג בז'אנר בפאתוס תזמורתי מרומם.

באמצע ישנם שלושה שירים פשוטים יותר, שמזכירים שלא במקרה כמה מהקטעים מאותו אלבום של קינג קרימזון, ומדגימים את יכולת ההלחנה של מקדונלד. Flight of the Ibis הוא המוצלח ביניהם, שיר פרוג פופי-פולקי עם אווירת ימי ביניים (בעיקר בזכות הצ'מבלו) ולחן מלודי (שימו לב לסולו הנהדר לקראת סוף השיר). Is She Waiting הוא בלדה אקוסטית לא רעה, ו Tomorrow's People מזכיר את היצירות הארוכות יותר, עם שילוב בין לחן בלוזי פשוט ואילתורים ג'אזיים שנותנים לו עומק, והוא גם מתברך בפזמון מלודי במיוחד.

אמנם מקדונלד הוא הצלע העיקרית בצמד, מכיוון שהוא אחראי על מרבית הכלים והלחנים, אך תרומתו של גיילס כמתופף היא הגבוהה ביותר שמתופף מסוגל להעניק. כבר בימיו בקינג קרימזון הוא התבלט כמתופף יצירתי, חסר שליטה ומלהיב במיוחד. הוא לא מסתפק בלהישאר ברקע ולתת בסיס לשאר הכלים, אלא מאלתר וכמעט מלחין כשלעצמו את התפקידים שלו, ככה שהם לעתים תופסים את תשומת הלב כמעט כמו הכלים המלודיים. בעיני חלק זה עלול להיתפס כחוסר מקצועיות או התלהבות-יתר, מה גם שהתפקידים שלו הם מאוד אינטואיטיביים, ולא סופר-מורכבים מבחינה משקלית כמו מתופפי פרוג אחרים, אך בעיני (כמתופף) זה תמיד היה מעורר השראה מאוד. הוא פשוט עושה חשק לקום ולנגן כמוהו, והוא נותן הרגשה שזה לא בלתי אפשרי.

זהו אלבום אווירתי בחלקו, מלודי בחלקו, שמוצלח גם כהאזנת רקע נעימה לנסיעות מלאות נופים פסטורליים (שזו הדרך שתמיד חשבתי שהכי טוב לצרוך את הז'אנר הזה), וגם לחקירה מרוכזת של המוטיבים ותתי-החלקים הרבים שבו. במידה מסוימת הוא פחות מעורר השתאות ממרבית אלבומי הפרוג, אך הוא גם צנוע יותר, ויתכן שיקסום גם לאלו שבד"כ היומרנות הזאת מרתיעה אותם.

McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971 / Label: Island

Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982

מצטער שבשבוע האחרון זה הפך לאלבום כל יומיים, בערך, אבל הייתי קצת עסוק וגם הותשתי קצת, ואני קצת מרגיש שאני מתחיל לחזור על עצמי.

מי ידע ש-Dexy's Midnight Runners, שאחראים לאחד מהלהיטים הממכרים ביותר של האייטיז, Come On Eileen (שבניגוד לרובם מצליח עדיין לא להימאס), הם לא סתם להקת One Hit Wonder טיפוסית, אלא בכלל הרכב נורת'רן סול מלודי, מיוחד ונפלא שכל קשר בינו ובין פופ ניו-ווייבי מתקתק הוא רק צירוף מקרים תקופתי.

בדומה ל-Proclaimers, עוד להקה שמזוהה בחוסר צדק משווע עם להיט אחד, הם מערבבים השפעות קלטיות, פולקיות-בריטיות יחד עם רגישות גבוהה לפופ וחוש מלודי מדבק. המנטליות הHoedownית שלהם קצת מזכירה את הקומיטמנטס מהסרט באותו השם, אבל במקום קאברים מתאמצים מדי לקלאסיקות סול ורוקנרול, הם עושים שירים נהדרים וממכרים בתחושה של פאן טהור וחוסר מאמץ.
הלהקה היא למעשה Kevin Rowland, הזמר וכותב השירים העיקרי, יחד עם הרכב הנגנים המשתנה סביבו (מההרכב של אלבומם הקודם Searching for the Young Soul Rebels המוצלח גם הוא מ1980, נשאר רק הטרומבוניסט כאן). הקול הבריטי מאוד, מלא החיות שלו, הוא הדבר הראשון שמזהים בלהקה, יחד עם הנטיה שלו למשוך את ההברות, להשתמש במבטא בריטי כבד במיוחד, ולהשתמש בשברי הברות חסרות פשר (כמו שמדגים שם האלבום).

למרות שCome On Eileen שחותם את האלבום הוא בכל זאת השיר החזק ביותר בו, 9 השירים שבאים לפניו מוכיחים שהיה להם עוד הרבה מה להציע. החל מהפותח The Celtic Soul Brothers שנשמע כמו שיר קאנטרי סוחף בניחוח אירי, Let's Make This Precious שנשמע קצת כמו סקא בזכות כלי הנשיפה הדומיננטיים (אך הכוכב האמיתי בו הוא הכינור), או Plan B הפוסט-פאנקי ברוחו, ועד שירים גוספלים ושחורים יותר ברוחם כמו Liars A To E או All in All. כך האלבום דוהר משיר סוחף אחד לאחר עד שמגיעים ללהיט הסוגר, שהוא באמת שיר פופ מושלם, כבר כמעט בחוסר נשימה. שימו לב גם לקטעי הבונוס שכוללים גירסאות חיות לכמה מהשירים הבולטים (7 דקות של Come On Eileen למשל), קאברים (Respect, The Sound of Philadelphia) ושירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום.

זהו אלבום עם אנרגיות של פאנק, ליריות של פולק ורוק צעיר ומלודי, ושמחת חיים פולקית. חגיגה של קטעים מלודיים, אנרגטיים ומדבקים שלא יוצאים מהאוזן, בדיוק כמו אותו להיט שמשום מה נשאר הירושה הרוחנית היחידה שלהם בעולם הפופ, בהחלט שלא בצדק.

Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982 / Label: Mercury 

Saturday Looks Good to Me – All Your Summer Songs / 2003

קצת כמו בל וסבסטיאן, Saturday Looks Good to Me היתה בראשיתה פרויקט של איש אחד שהפכה ללהקה כמעט במקרה. פרד תומאס, מוזיקאי אינדי פופ רב פעלים ממישיגן, החליט לעשות אלבום שתהיה חתומה עליו להקה פיקטיבית, כפרויקט שהיה חלק מלייבל שהוקדש כולו ללהקות כאלה, ואסף כמה אנשים להקלטת אלבום הבכורה, שיצא בצורה מוגבלת. אך אחרי שהלהקה הוזמנה להופיע בצורה חיה, הוא אסף כמה מוזיקאים להרכב קבוע, וכך קרמה הלהקה עור וגידים של ממש. את אלבומם הרביעי All Your Summer Songs הם כבר הקליטו עבור לייבל האינדי הנחשב Polyvinyl והוא לדעתי גם הדבר הטוב ביותר שהם עשו עד אז ומאז.

המוזיקה של תומאס היא שילוב בין אינדי פופ מתוק, רך ומלודי מאוד, ובין השפעות פאנקיות, שלוקחות גם מסול ומוזיקת מוטאון מתי שמתחשק (שוב, בדומה ללהקה שפתחתי איתה). תומאס ניחן בחוש הלחנה יוצא דופן והחוש המלודי והפופי שלו מוביל אותו כל הזמן לנסות למצוא את הנוסחה לשיר אינדי פופ שעובד, תופס, ומצליח לרגש. כינורות, כלי מיתר, קלידים וקסילופונים מגבים את רוק הגיטרות הרטרואי שלהם ויוצרים תמהיל שמצליח להקפיץ אך גם לרגש.

האלבום נפתח עם קטע חסר שם שמסתיים עם ריף גיטרה מדבק שנקטע בפתאומיות בידי השיר שבא לאחריו, וחוזר לאחר מכן בסופה של הבלדה המלנכולית היפה No Good With Secrets שמתחברת לAlcohol שמפתח את הריף הזה לכדי שיר שלם עם פזמון סוחף שמובל על-ידו. בין לבין (וגם אחרי, משום מה לאחר הסגירה המעגלית הזאת יש עוד 4 שירים) ישנם פנינים רבות נוספות, כמו Meet Me By the Water הבאבלגמי, שיר הנושא עטוף הכינורות, Typing המאופק או Last Hour העצוב שסוגר את האלבום. אמנם אני סאקר של השירים היותר מינוריים של האלבום הזה, אך יש בו גם רגעים מקפיצים ושמחים יותר, בעיקר בהשפעת רוקנרול ופופ סיקסטיזיים. זהו אלבום יותר מגובש מכל מה שהם עשו, ורובו, גם ברגעיו העליזים יותר, מעביר תחושה של רומנטיקה מינורית מסוימת, של כמיהה וגעגועים, גם אם לא משתפכים מדי.

אם רוצים להבין למי הלהקה דומה אפשר אולי לדבר על המגנטיק פילדס, קמרה אובסקורה וינס לקמן כחלק מהאמנים שעושים גם הם אינדי פופ קליט, נוסטלגי ורגיש מאוד. אך מכיוון ש-SLGTM עוד לא זכו לאותה רמת הכרה, כדאי לגלות אותם.

Saturday Looks Good to Me – All Your Summer Songs / 2003