התנעה מחדש

כמו שוודאי שמתם לב, הבלוג פחות או יותר שבק חיים לפני חודשיים. מכתיבה כל יום, הממוצע צנח ליומיים-שלושה, אחרי זה שבוע-שבועיים, עד לדימום מנוע מוחלט כשהמצבר כבה. אם להמשיך את המטאפורה המטופשת, אני מנסה עכשיו לעשות ג'אמפסטארט לבלוג (מי שמבין במכוניות, זה בכלל הגיוני מה שאני אומר?) ולהתחיל דף חדש, בתקווה שמעט הקוראים הנאמנים ממקודם יסלחו לי על ההזנחה. חבל, עד שהבלוג קצת צבר תאוצה זה קצת כמו להתחיל מאפס שוב.


אז תנו לי להציג את עצמי בצורה מסודרת הפעם. אני איתי עמוס (אתם יכולים לחפש בפייסבוק תחת Itay Amos ולשלוח מיילים ל a-mos@inter.net.il או archaicinema@gmail.com ), סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בשלבי סיום התואר הראשון (טוב, לא עד כדי כך בטוח),
מוזיקאי-בקושי מתוסכל (אם בא לכם לנגן ואתם מתחברים לטעם שמוצג כאן, תזרקו מילה), מתעסק בכתיבה ויצירה ארעיים, חולם הרבה ועושה מעט. הבלוג הזה הוא ניסיון לפרוק שנים של האזנה לכדי משהו פרודוקטיבי שיצליח להעביר הלאה את מה שגיליתי ונהנתי ממנו לאורך השנים, ולנסות גם להרחיב את האופק של מאזינים ארעיים שאין להם זמן או חשק לנבור בתתי ז'אנרים ולהקות אזוטריות.

אני מודה שהשם של הבלוג קצת יומרני, הפעם אני מוכן להתחייב על פעמיים-שלוש בשבוע, לא יותר (אבל השם ישאר, הוא קליט). נורא שמחתי לקרוא את התגובות החיוביות בצורה מפתיעה לבלוג, ומאיץ בכם להמשיך ולומר את אשר על לבכם בתגובות. אל תרגישו רע אם עברו כמה חודשים מפרסום הפוסט, העדכונים על התגובות מגיעים בכל מקרה ברגע שהתגובה נכתבת, כל תגובה נקלטת במלוא תשומת הלב, ההכרה והאגו. אני עדיין מסוקרן מאוד לגלות מה חשבתם על אלבומים שנותרו מיותמים מתגובות, כמו הצמד ששמתי של  The Innocence Mission, או הגילוי הטרי של R. Stevie Moore למשל.

שימו לב שגם הוספתי לנוחיותכם אינדקס אלבומים שמאגד בצורה אלפבתית את כל האלבומים שכתבתי עליהם.

בקיצור, אל תישארו בצד, אם משהו נפל אצלכם גם שבועות רבים לאחר ההאזנה אנא שתפו הארות, המלצות על דברים דומים, הצעות עבודה או קטילות מכל וכל. אתם מוזמנים גם להציע לכתוב פוסטים אורחים ולהוריד ממני קצת את הנטל. 

מקווה שיהיה בסדר הפעם, הפיצו את הבשורה.

הבלוג חוגג חודש!

אני יודע שזה מוגזם לחגוג אחרי זמן כל כך קצר, אבל בא לי לעשות איזה סיכום ביניים, ובלוגים חייבים תאריך עגול בשביל להצדיק פוסטים כאלה, ולא היה לי כוח לחכות עד לחגיגות השנה.

לפני חודש, בקפריזה של רגע, החלטתי לפתוח את הבלוג הזה. הרבה זמן התחשק לי לפתוח בלוג על מוזיקה, בהתחלה של פודקאסטים (אולי גם זה יבוא מתישהו), אבל כשעלתה ההשראה לקונספט הזה, נראה לי שהמחויבות לכתוב על אלבום אחד כל יום תהיה יותר בריאה עבור עצלן חרד-כתיבה כמוני (כבר יצא לי לפתוח בלוג על קולנוע לא מזמן שננטש אחרי פוסט אחד). למען האמת, אני די מופתע שהצלחתי לשרוד אפילו חודש אחד בכתיבה רציפה יומיומית, בלי להחמיץ ולו יום אחד (וכמעט לא יצא לי לכתוב מראש פוסטים שיתפרסמו אחר כך, מסיבות של עצלנות יותר מאשר מוסריות). שמחתי לגלות שעם הזמן אנשים הגיבו בצורה חיובית לאלבומים, וזה בעיקר מה שעודד אותי להמשיך. אני יודע שיש אנשים שבשבילם בלוג הוא יותר אאוטלט לפריקת דברים שהיו צריכים להיכתב, אבל אצלי לא נראה לי שהייתי טורח להתמיד בלי הפידבק מבחוץ. לכן אני גם מזמין את כל מי שיוצא לו לקרוא כאן באופן קבוע לזרוק איזו מילה, סתם בשביל שאני אדע שאתם כאן ושיש איזו תכלית לכתיבה הזאת (אין לי אפילו סטטיסטיקות של כמה אנשים נכנסים או מנויים ברסס וכאלה). מה גם שאם לא סופרים את התגובות שלי יש כאן יותר פוסטים מתגובות, וזה קצת חבל.

אני חייב להודות שלכתוב על מוזיקה זה לא פיקניק, ועם כל פוסט אני נוטה להסכים יותר ויותר עם האימרה של זאפה שלכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה. איכשהו אני מעדיף לנסות להישאר ענייני ולתאר את המוזיקה בצורה אובייקטיבית כמה שיותר מאשר להיסחף לתיאורים סובייקטיבים על מה שהמוזיקה גורמת לי להרגיש, אבל אני מניח שזה ישתנה, פשוט כי זה מתחיל לחזור על עצמו מהר מדי. גם להתעסק במילים נראה לי כמו מוצא קל מדי. עבורי המוזיקה היא תמיד הדבר המשמעותי ביותר, והמילים הם סוג של ערך מוסף שיש לי חשק להתעמק בו רק אם המוזיקה באמת מוצלחת (וגם אם היא כן אני לרוב לא טורח). לכתוב ביקורת על אלבום שבה עיקר תשומת הלב מופנה למילים נראה לי כמו חטא למקצוע. אשמח גם לפידבקים לגבי הכתיבה, מה אפשר לשפר וכיוצא בזה. אני יודע שאני כותב מסורבל ומפותל מדי, אבל נראה לי שזה נהיה כבר חלק מהסגנון של הבלוג.

מצטער אגב שאני לא כותב כאן בשמי, אבל בגלל הלינקים לאלבומים וכל זה חשבתי שיהיה בטוח יותר להישאר אנונימי בינתיים. אם בא לכם ליצור קשר אתם יכולים לשלוח מייל ל archaicinema@gmail.com .

זהו בינתיים.

ובשביל שלא יצא שהתחמקתי מחובת האלבום היומי – הנה משהו שלא נראה לי שצריך להשחית יותר מדי מילים עליו, גם מכיוון שנכתב על הלהקה מספיק לא מזמן כשסולנה בא לארץ ואני בטיפשותי פיספסתי אותו כי לא זכרתי לבדוק את התאריך. זהו אלבום תזמורתי יותר ברוחו שמוצא אותם במוּד יותר קצבי מהרגיל, על גבול הדיסקו והפאנק, אבל עדיין עם המלודיות והיכולת לרגש בצורה בלתי שגרתית שהם התפרסמו בזכותם. כמעט כל שיר כאן הוא נפלא, וזה מתמודד חזק על תואר האלבום המוצלח ביותר שלהם לדעתי.

Lambchop – Nixon / 2000 / Label: Merge

Magma – Kobaia / 1970

אין הרבה להקות שהמציאו שפה משלהם, תת-ז'אנר שלם שקרוי על שם מילה שהם המציאו (Zeuhl), מיתולוגיה שלמה שמספרת על קרב בכוכבים מרוחקים עם גזעים אחרים, ובאופן כללי סאונד כמעט חוצני שהוא עירבוב ייחודי ומוזר של השפעות שונות ומשונות.

אלה הם מאגמה. פרי מוחו הקודח של המתופף הצרפתי הגאון כריסטיאן ואנדר, שהוא הצלע הקבועה היחידה בלהקה שמשתתפיה מתחלפים כל הזמן והיא פעילה (ואפילו מוציאה אלבומים מוצלחים) עד היום. המוזיקה שלהם נמצאת על התפר שבין אוונט-פרוג לפיוז'ן או ג'אז רוק, אבל גם עם הרבה השפעות של מוזיקה קלאסית, מודרנית ואופרה. השירים כולם מושרים בשפה שואנדר המציא – Kobaian, שנשמעת כמו גרמנית מעוותת ותקיפה במיוחד, ומעלה תחושה של אימה מעולם אחר, שלא לדבר על אסוציאציות למשטר הנאצי. אם זה לא מספיק, גם ברבים מן המקרים היא מושרת במקהלה רועמת ומאיימת שנותנת אפילו כוח יותר גדול לסאונד הלא אנושי שלה.

זהו אלבום הבכורה של הלהקה, אבל כבר בו ניתן למצוא את הסאונד הייחודי שלהם, שמונע כל הזמן ע"י יחידת הקצב (כיאה ללהקה שמלחינה העיקרי הוא מתופף) אך גם נותן מקום לאילתורים ג'אזיים ויצירות רב-נושאיות מורכבות ברוח הפרוג. עם זאת, היתרון הגדול של האלבום הזה על פני אלה שיבואו לאחריו, שיראו הקצנה של הסאונד הגולמי והמדיטטיבי של מאגמה, הוא שכאן עדיין ניתן לזהות יותר בבירור את ההשפעות הג'אזיות והקלאסיות, והיצירות הדינמיות שבאלבום לא פעם עוברות לקטעי ביניים שמובלים ע"י כלי נשיפה רכים ומינוריים. קטע הפתיחה הנושא את שם האלבום הוא תמצות מדויק של רוח הלהקה ולדעתי גם הקטע החזק באלבום. הוא מתחיל עם גרוב מהפנט ומלא אנרגיה (תמיד אני מדמיין אותו כפתיחה חזקה לסרט), עובר לבית והפזמון (בערך) המרכזיים של השיר, נעצר לחלוטין באמצעו לאינטרלוד איטי ומאיים בו הסולן נוהם בשפה הנאצית שלהם, רק כדי להיקטע באמצע ע"י באסון (נדמה לי) שקט ולירי, שמוביל לקטע השלישי שמתפתח לאט עד שהוא מגיע להתפוצצות בסיום. זה אולי נשמע כמו מבנה פרוגי קלאסי, אבל הוא חופשי הרבה יותר מרוב הלהקות בז'אנר, ולא שומר על שום כלל של המשכיות או נוקשות הלחנתית. 

שאר הקטעים באלבום נעים בין יצירות פרוגיות רבות חלקים לקטעים ג'אזיים יותר (כמה מתחילים ממש כמו סטנדרטי ג'אז לכל דבר), עם מקום נרחב לכלי נשיפה וגיטרות סבנטיזיות. יש כאן הרבה נטיות פיוז'ניות למקצבים נוירוטיים וא-סימטריים שתופסים את תשומת הלב, אך גם המון לחנים ומוטיבים מוזיקליים מרתקים שמשתלבים אחד בשני בצורה לא שגרתית. כל הזמן יש מתח בין דיסוננסיות אנטי-הרמונית ובין השפעות קלאסיות מלודיות ונעימות לאוזן, מה שיוצר עניין והנאה בלתי שגרתית ממוזיקה שנשמעת בהתחלה קצת כמו עינוי סאדיסטי במיוחד. ואם ממש נשאבים לתוך המוזיקה אפשר אפילו לנסות לחפש את התרגום למילים ולהבין על מה לעזאזל הם שרים שם (אני לא טרחתי, האמת).

זוהי אחת הלהקות הכי אנרגטיות שאני מכיר, ואחת היחידות שפונות קודם כל לחוש הקצב שלי לפני הלחן או הכלים המלודיים. מצוין גם כמוזיקת אווירה משלהבת חושים ומטרידה (לפעמים מתחשק לי להקים פאב רק בשביל לשים אותם ברקע באופן קבוע), אך קודם כל להאזנה בתשומת לב רבה, כיוון שיש כל כך הרבה לגלות כאן. מי שהמוזיקה תדבר אליו כמובן מוזמן להמשיך את המסע עם הלהקה, שתוציא לאורך כל שנות השבעים אלבומים נהדרים (ולאחרונה אף הוציאה סוג של אלבום קאמבק מעולה בשם K.A), כשבהם האנרגיות רק הולכות וגוברות לכדי אופרות מסויטות ומהפנטות של מקצבים בלתי אפשריים שאי אפשר להישאר אדיש למולם (מומלץ במיוחד אלבום ההופעה הידוע שלהם Hhai שתופס אותם בשיאם מהבחינה הזאת). רק אל תיבהלו ממה שאתם שומעים בהתחלה, לוקח זמן להיכנס לזה, וזה עוד אלבום עדין יחסית אליהם.  

Magma – Kobaia / 1970 / Label: Philips

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007

בהמשך לאתמול, הנה טעימה מהחומר המקורי של ההרכב המיוחד הזה, שהיה לי חשוב לעלות את אלבום שירי הערש המכשף שלהם, אבל לא יכולתי להזניח גם את השירים היפים שהם כתבו לעצמם.

כאמור, מאז אמצע שנות התשעים הלהקה עברה לכיוון אקוסטי ושקט יותר, ברצף של אלבומים נהדרים אחד-אחד, שמתחיל ב-Birds of My Neighborhood מ99', אלבום קאברים נוסף שנושא את השם המרתיע Christ is My Hope מ-2000, שמורכב כולו מעיבודים למזמורים דתיים וגוספל למיניהם (בכלל יש ללהקה צד דתי מטריד קצת, אבל אפשר להתעלם ממנו), Small Planes מ-2001 המומלץ, ו-Befriended מ-2003 שהוא אולי אלבומם הטוב ביותר, בו הסאונד המינימליסטי והפולקי שהם פיתחו באלבומים הקודמים מגיע לכדי שלמות ומוצא אותם בתקופת שיא מבחינת הלחנת שירים.
היה צריך לחכות 4 שנים עד שהלהקה הוציאה אלבום נוסף של חומר מקורי (באופן כללי הם עובדים די לאט), אך ב2007 יצא האלבום הזה, שהוא האחרון שהם הוציאו לבינתיים. במקרה הוא היה ההיתקלות הראשונה שלי עם הלהקה, לא זמן רב אחרי שיצא, ואני זוכר שהתחושה הראשונה שלי בשמיעתו היתה פליאה על כך שעדיין עושים אלבומים כאלה.
המוזיקה הזאת מנותקת כמעט לחלוטין מתחושה של תקופה, סגנון או אפילו מיקום מובחנים. באלבום הזה אפילו יחידת הקצב המאופקת בד"כ ננטשת כמעט לגמרי, ומה שנשאר זה גיטרה אקוסטית מלווה וגיטרה חשמלית שמעטרת אותה בצלצולים ארוכים, רכים, וגם מגוונים. לפעמים זה נשמע קצת כמו ג'אנגל פופ בהילוך אטי.
אבל שוב אני מזכיר שהנכס הגדול ביותר של הלהקה, מלבד כישרון ההלחנה, הוא הקול של קארן פריס. הקול הגבוה והרך, היללה העדינה שבה היא מושכת את ההברות באינפוף קל, התחושה החמה, המוכרת, שהקול שלה מעורר. אפשר להשוות אותה להופ סאנדובל ממאזי סטאר או אפילו לאליזבת' פרייז'ר מקוקטו טווינז (מינוס הפלצטו והג'יבריש) אם רוצים לקבל כיוון כללי.

גם באלבום הזה איכות כתיבת השירים שומרת על רמה כמעט אחידה של איכות (למרות שאני במיוחד מחבב את ארבעת הקטעים האחרונים ואת שיר הפתיחה Brotherhood of Man). אין יותר מדי דינמיקה או שינויים של קצב או סגנון באלבום, ולכן הוא עובד גם מאוד טוב כמוזיקת רקע, אבל כדאי להאזין בקשב לשירים גם אם נדמה שרובם נשמעים דומים אחד לשני.

זהו אלבום אווירתי, מלנכולי אך לא בכייני, פולקי מעט בסגנונו אבל בעל אסתטיקה של רוק בצורת ההלחנה, ובעיקר קסום מאוד, כמו כמעט כל האלבומים של הלהקה הזאת, שנשארה עדיין (למרבה המזל או הצער?) בגדר סוד כמוס שצריך לספר עליו לכמה שיותר אנשים.

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007 / Label: Badman

אהלן

אלבום אחד להורדה ביום וכמה מילים.

לא מתחייב על כל יום.

מקווה שלא יהיה בלגן משפטי, אם אתם אוהבים את האלבומים קנו אותם וכל הבבל"ת הזה.

מקווה שתהנו.