תפילה ישראלית

מה זאת תפילה? אם הכוונה היא למצב שבו האדם מתייחד עם עצמו בשביל לגעת במשהו שגדול ממנו, שמוביל אותו להתרוממות רוח וזיכוך הנפש, אז אני יכול לומר שבשבילי, ואני מניח שעבור רובנו, להאזין למוזיקה מעביר בדיוק את אותה חוויה. וההנחה שבשיר סטנדרטי של 3-4 דקות אפשר לחוות את מה שאנו מזהים עם חוויה דתית, היא מה שאני רוצה להעביר באוסף הזה. אז הרכבתי שעה של שירים ישראליים, שמשתמשים במוזיקה – בלחן, במילים, בעיבוד, בהגשה ובשילוב שביניהם – בשביל ליצור חוויה דתית חילונית לחלוטין, שלא נזקקת לדת או לישות טרנצנדנטית כלשהי. בניגוד לטרנד העכשווי של המוזיקה הישראלית שחוזרת למקורות אמוניים ויהודיים, אלו שירים חילוניים לחלוטין. חלקם שירי אהבה, חלקם תפילות לחמלה ולגאולה, חלקם תיאור של מצב מתמשך אך נשגב ופלאי שצריך לחגוג אותו. חלקם מכילים התפתחות מוזיקלית שמסתיימת בקתרזיס, חלקם מונוטוניים יותר ומעבירים חוויה מתמשכת של התעלות. אך כולם מעבירים אותי למצב נפשי אחר כל פעם שאני מאזין להם, כולם הופכים אותים לרך יותר, או גורמים לי להתבונן על העולם כמקום יפה יותר, וכולם מעוררים בי התעלות נפש, שלא פחותה מזאת שאני מוצא גם במוזיקה לועזית, אך בדיוק כמותה יש רק במוזיקה ישראלית. כולי תקווה שמשהו מהרגשות שעולים בי כשאני מאזין לשירים האלה יתעורר גם בכם, והם יספקו לכם קורטוב של נחמה או השראה כשתזדקקו לה.

להורדה כמיקסטייפ לחצו כאן, לשמיעה ברצף לחצו על פליי.

אריק לביא – בבוסתנים (אריה לביא שר, 1980)

כמה אהבה יש בשירה של אריק לביא. אהבה למאזין. לביא עוטף אותך בדרך שבה הוא מלטף ומותח את ההברות, כאילו הוא שר שיר ערש למבוגרים. הלחן של יגאל חרד והויברפון החלומי שברקע עושים בדיוק אותו דבר כלביא (שכתב את המילים), והתוצאה היא אחד השירים היפים ביותר שלו, שיר אהבה ענוג ועצל, עם סוג הרומנטיקה הנונשלנטית אך תיאטרלית שלביא כה היטיב ליצור.

אסתר עופרים – התרגעות (הופעה בהיכל התרבות, 1973)

יש כמה וכמה גירסאות לשיר הזה, שהוא לחן עממי יהודי-ספרדי במקור – ראשונה היתה ברכה צפירה, שפנתה ליהודה קרני שיכתוב לו מילים, ומאוחר יותר של סוזן ופרן, הפרברים וחוה אלברשטיין. אבל זוהי בעיני היפה ביותר, ולא בגלל שיש לי איזושהי חיבה מיוחדת לאסתר עופרים. הגירסה שלה, מתוך הופעה בהיכל התרבות, תופסת בצורה היפה ביותר את הליריות והדרמה שבשיר הזה, בעוד שאחרות לעתים מבליטות דווקא יותר את הפסטורליה והשלווה שבו. שלמה גרוניך עיבד את שירי ההופעה הזאת, והשילוב של כלי המיתר והחליל עושה גם הוא חסד עם הלחן הפשוט, אך הכל כך יפה הזה.

החלונות הגבוהים – כמה נעים (החלונות הגבוהים, 1967)

הפתיחה של השיר הזה תמיד מזכירה לי ישר את לי הייזלווד, וג'וזי כץ את ננסי סינטרה, אבל אולי זה רק אני. את השיר הלחין שמוליק קראוס עבור החלונות הגבוהים כשהם ניסו לפרוץ בבריטניה, שם גם הוקלט הפלייבק, במקור למילים באנגלית. לאחר שהתייאשו וחזרו לארץ, אריק איינשטיין כתב מילים בעברית שהושרו על אותו פלייבק בדיוק, והתוצאה היא אחת הפנינים היפות ביותר של התקופה, שכיום ניתן למצוא ברצועות הבונוס לאלבומם פורץ הדרך. איינשטיין תפס במילים שלו בדיוק את מה שהמלודיה מעבירה והעיבוד התזמורתי מחזק – את אותה התעלות נפש של שלווה, את אותו זיכוך שאפשר למצוא דווקא בשירי פופ של שלוש דקות, כשהם מולחנים ומתוזמרים נכון. יותר מהכל, עבורי זהו שיר הלל למלודיוּת.

יוסי בנאי – פרצוף של צועני (פרצוף של צועני, 1972)

כמו רוב שיריו של יוסי בנאי מאותה תקופה, גם זה תרגום (במקרה הזה של ניסים אלוני) למילים ולחן של שאנסונר צרפתי, הפעם זהו היהודי ז'ורז' מוסטקי (שהלחין בין היתר גם את גרסאות המקור ל"את חירותי" ו"הגבירה בחום"), מתוך אלבום של גירסאות לא פחות יפות לשנסונים אחרים שנושא את שם השיר. זה עוד מקרה שבו התרגום תופס את רוח הלחן, שגם אם לא היו בו המילים "ונעשה מכל יום חול/שבת של אהבה בלי גבול" היה ניתן לחוש בהן. בנאי, כמו לביא, יודע להשתמש בתיאטרליות שלו בשביל להציף את המאזין בדבש שניגר משפתיו ועוטף אותו באהבה – לאישה שהוא שר לה, לשיר שהוא שר ולחיים בכלל.

שלמה ארצי – את אינך יודעת (גבר הולך לאיבוד, 1978)

ב-1978 שלמה ארצי היה כבר אחרי כמעט עשור של קריירת סולו וכמה אלבומים כושלים ברצף, והחליט שזה יהיה אלבומו האחרון. קשה לדעת מה היה קורה אילו כך היה המצב – אני מניח שהיינו זוכים בשקט מכמה להיטי רדיו מעיקים ונוכחות מעיקה לא פחות של ארצי כסמל הבורגנות הארצישראלית, וגם מפספסים כמה אלבומים לא רעים בכלל שבאו מיד אחריו – אבל את ההצלחה שלו (שבעקבותיה ארצי חזר בו מפרישתו) האלבום הזה הרוויח ביושר. כמעט כל אחד משמונת שיריו הוא נהדר, וזהו הלירי היותר מביניהם. אמנם הוא נשמע כמו בלדה ארצישראלית סטנדרטית מבחינת מעברי האקורדים וגם מעובד בהתאם, אך ההגשה השקטה והיפה של ארצי התמים עדיין, והלחן הנפלא שמלווה את מילות האהבה של טשרניחובסקי, הופכים אותו לשיר שמצטרף למה שהיום ניתן לכנות (לעתים בנוסטלגיה מוגזמת) שירי ארצישראל הישנה והטובה.

חוה אלברשטיין – השכם השכם בבוקר (כמו צמח בר, 1975)

קל להבין איך הפך "כמו צמח בר" לאחד מאלבומיה האהובים של אלברשטיין ובמוזיקה הישראלית בכלל. הוא עמוס בקלאסיקות יפהפיות כמו "אדבר אתך", "ימי בנימינה", ושיר הנושא, שמאזנות בין מבט נוסטלגי על ישראל של פעם ובין הסתכלות כנה ואישית יותר כפי שמודגם בשיר הנושא. אך הוא גם כולל את מה שבעיני הוא אחד מלחניו היפים ביותר של סשה ארגוב, והוא השיר הזה. יש בו את המורכבות הארגובית, שלעולם לא מסתפקת במבנה סטנדרטי או מהלכי אקורדים צפויים, ומאייר בצורה מושלמת את המילים של רחל שפירא שמדברות על חמלה ופיוס בין בני אדם אבודים. הוא מתחיל במלנכוליה ארצישראלית של הבית, ואז עובר לזיכוך האופטימי של מה שקשה להגדיר אפילו כפזמון, שנשמע כמו שמים אפורים שמתבהרים לפתע עם שמש חמה ומנחמת. העיבוד של מתי כספי גם הוא חיוני לחוויה הכוללת, לכן קצת חבל שביוטיוב מצאתי רק גירסה מהופעה חיה, במיקסטייפ הכללתי את גירסת האלבום המוצלחת יותר.

נורית גלרון – כשצלצלת רעד קולך (שירים באמצע הלילה, 1981)

זהו עוד שיר שמשלב בין ארצישראליות (במבנה האקורדים הפותחים) ופיכחון, באלבום שמורכב כולו משירי נתן זך (גלרון תקליט עוד כמה כאלה בשנים שלאחר מכן). זה אלבום נפלא, ויכולתי לבחור מתוכו עוד כמה שירים שהיו מתאימים לכאן, כמו "ועוד לא אמרתי הכל", "שיר באמצע הלילה" או "כולנו זקוקים לחסד". מי שרוצה לעמוד על חשיבותו של המבצע, ועל כיצד הוא יכול להתעלות גם על הזמר/מלחין המקורי, מוזמן לשמוע את הגירסה שחנן יובל, מלחין השיר, הקליט לו. יובל מבצע אותו בדיוק ופאתוס ייצוגיים, גלרון שרה אותו כמו תפילה פרטית. אולי זו אחת הסיבות ששיתוף הפעולה בינה לבין זך עבד כל כך טוב.

יעל לוי – גשם הקשב לנשים (יעל לוי, 1982)

אני מרגיש שאני עושה קצת עוול ליצחק קלפטר, שאחראי לכמה מהלחנים היפים ביותר באלבום הבכורה הנפלא של יעל לוי. אבל מכיוון שמדובר בקטעים מוכרים למדי – "תמונה", "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים", העדפתי את השיר הזה, שהוא אולי הלחן היפה ביותר של נפתלי אלטר, שגם הפליא בעיבוד. אלטר משרת בנאמנות את המילים המדויקות של תרצה אתר, ומקדם את השיר בין פתיחה מלנכולית ושגרתית כמעט, אל עבר התפתחות קצבית ושיא רגשי עוצמתי בסיומו. כמו כל דבר מהאייטיז, הוא קצת התיישן, אבל יש גם חן מסוים בהפקה שנושאת את רוח התקופה שלו.

אריק סיני – רכה כמו משי (עכשיו, 1987)

גם השיר הזה סובל קצת מרוח התקופה ולקוח מאלבום חלש יותר של סיני, אבל הוא מצליח להתעלות מעליהם, ולראיה – מאיר בנאי, שכתב והלחין אותו, ביצע אותו בעצמו שנים לאחר מכן. ובאמת היה לי קשה להחליט בין הביצוע היפה, האינטימי והמדויק יותר של בנאי לבין זה המופק והרגשני יותר של סיני, אך לבסוף הרגשתי שמשהו בעיבוד הרומנטי הזה מתאים יותר לכאן. לכאורה, מדובר בשיר פשוט לחלוטין – ארבעה אקורדים במהלך סטנדרטי למדי, ומילים ישירות ונטולות תיחכום. השם של השיר כבר אומר הכל, והשיר פשוט מקיים את ההבטחה, לא יותר ולא פחות. אבל כמה דיוק ורגש יש בפשטות הזאת, וכמה נדיר למצוא שיר שמצליח לתפוס רומנטיקה כזאת בלי לסלף או להגחיך אותה.

מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר – זה היה סיפור של חורף (סיפור של חורף, 1990)

השיר של יהונתן גפן כבר זכה ללחן בסוף שנות השבעים של דוד קריבושי, אבל איזה הבדל בין השמאלציות של רותי נבון לבין הדואט היפה של וימזר וגבריאלוב, שאולי נשמע היום גם מעט קיטשי (לא מעט בגלל שנשחק בהשמעות רבות ברדיו), אבל אותי הוא עדיין מרגש. איכשהו גבריאלוב מצליח לתפוס הכל במילים של גפן – "כיוון שהלילה במילא קפא/עננים עטפו כוכבים קרים/והייתי יפה, כן, הייתי יפה", "כיוון שבמילא האור דעך/ולחשת – אני אוהב אותך" או "הנחתי ראשי על שדך הרך/נכנס חלום מסיפור אחר/העניין נגמר מהר", הכל נשמע בדיוק כך. החלק שאני הכי אוהב בשיר אגב, הוא המעברים של ה"דו-דו-דו-דו אההה". כשהמילים נגמרות הלחן ממריא בזכות עצמו.

מאיר אריאל – שיר גנוב (ירוקות, 1987)

טוב, אז צריך טקסט אחד מן המקורות באוסף כזה, והבחירה שלי הלכה לגירסה של מאיר אריאל לטקסט מתוך שיר השירים, שלוקח את הארוטיות התנ"כית המרומזת ומלביש אותה על מקצב רגאיי שמערסל את המילים בתוך לחן ממכר והגשה של שיר אהבה אישי. יש מעין סברה שהתרומה העיקרית של מאיר אריאל למוזיקה הישראלית היא הטקסטים שלו, ואני חושב שאין כמו השיר הזה להמחיש כמה היא מוטעית. אריאל היה מלחין ענק, שחיבר בפשטות אך בגאונות בין מנגינות ארצישראליות שורשיות ברוחן ובין מלודיות מתוקות וקליטות ששייכות לעולם הפופ והרוק. גם כאן הוא מבריק בלחן נהדר, ותורם לו לא פחות העיבוד של אלונה טוראל. באמת שאני יכול לשמוע את השיר הזה שעות.

אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה (קרוב, 1989)

שיר מופלא. כל ההוויה של האלבום השקט והאינטימי "קרוב", שבא לאחר האלבום השונה בתכלית עם הפליטים, מנוקזת לתוך השיר הזה. הוא אמנם פחות מוכר מ"רחוב האגס 1", "כולם יודעים" או "החזיון לפרנצ'סקו גויה", אבל הוא יפה לא פחות מהם. הנוסטלגיה המתוקה והעצלה למשהו שהוא לא בהכרח תקופה או אירועים חשובים, אלא אווירה, ריחות ומקומות, מועבר בצורה מושלמת גם בטקסט וגם בלחן ובעיבוד. מאוחר יותר בנאי ילך עמוק יותר לתוך הכיוון הרוחני והיהודי, אבל לגעת בתחושה נפשית על סף הרוחנית בצורה כזאת הוא לא יצליח, לפחות לתחושתי.

דידי ארז – כל מבט (כל מבט, 2007)

טוב, זה גילטי פלז'ר, אני יודע. השיר הזה היה להיט גלגל"צ בזמנו ונטחן עד דק, אבל אני גם היום לא יכול להפסיק לשמוע אותו. כל חלק בשיר הזה מולחן בול, ומצליח לרכב על הגל המלודי שתופס את האוזן מהשניה הראשונה של השיר. הדואט עם סיון שביט וכלי המיתר שברקע רק מוסיפים עוד יותר, ומוכיחים שלפעמים אפשר למצוא חוויות רוחניות גם בין תזמוני פקקים בצומת מסובים.

שלום גד – הכריש + בא להציל (אהבה, 2005)

יש לשלום גד לא מעט דברים שיכלו להיכנס לאוסף עם תמה כזאת – אלבום שלם של שירי אמונה חילוניים בשם "העבד", אלבום נוסף שהוא הוציא תחת הכינוי הזה, ושירים כמו "יבנה המקדש", "נס קטן" או "אני אשתחרר". למעשה, גם סגנון השירה המאנפף ומלא הפאתוס של גד, שיכול להרתיע מאזינים חדשים, נראה הרבה יותר הגיוני בקונטקסט של תפילה. ואכן, גד יוצר ממקום אישי ופרטי לחלוטין, ונותן למאזין לבחור האם ללכת איתו או לא. מכיוון שגד הוא דמות קאלט (ודאי עבורי, שאיכשהו אני מוצא את עצמי לא מחמיץ אף הופעה שלו, אפילו בלי להתכוון), נראה שיש היגיון בבחירה שלו. בסוף בחרתי בשני הקטעים האלה, שבאים בסוף אלבומו השלם ביותר בעיני, "אהבה" מ-2005 (שלאחריו באה שתיקה של 5 שנים). לא ממש יכולתי להפריד ביניהם, כי יש בהם משהו שמרגיש כמו מקשה אחת – הראשון הוא פיוט מדיטטיבי על רקע של גיטרה חשמלית וכינור, שהופך למעין שיר רוק קצבי בסופו. הוא מכין את הקרקע לקטע היציב יותר שבא אחריו, שיר אהבה מפוכח שעושה את מה שגד מצטיין בו – לשלב בין נאמנות חסרת פשרות למבט כנה וכמעט אכזרי על הארעיות והכשלונות שמלווים את חיינו, במעין רומנטיקה נטולת סנטימנטליות, וכל זה במסגרת של שיר רוק מלודי וקליט, שמגובה בגיטרה של אלי שאולי המופלא. כאמור, מי שלא מתחבר לגד כנראה לא יבין כל כך על מה המהומה, אבל עבור אלה שכן, אלה לא פחות מהמנונים דתיים.

סוזן ופרן – אבן טובה (סוזן ופרן, 1973)

רציתי לסיים את האוסף בצורה כרונולוגית פחות או יותר, אבל הייתי חייב את הקפיצה האחרונה הזאת בחזרה לשנות השבעים, כיוון שהשיר הזה (שמסיים גם את אלבומן היחיד והנהדר של סוזן ופרן) מסתיים בקתרזיס שלאחריו לא צריך לבוא שום דבר נוסף. סוזן ופרן היו המייצגות הכמעט יחידות של פולק בישראל של שנות השבעים, וביצעו בין השאר שירים של ג'וני מיטשל ומתי כספי, והלחינו בעצמן את מרבית שיריהם. הפולק הענוג והפסטורלי שלהן כמעט אוטומטית מעלה תמונה של נופים כפריים ודרכים רחבות ידיים, ולמרות שהן עלו מקנדה (והמבטא קצת מורגש בשירה), עדיין יש למוזיקה שלהן ניחוח ישראלי מובהק. יש המון שירים נפלאים באלבום הזה, ואני לא בטוח שזה הכי טוב מביניהם, אך יש משהו בהדר של העיבוד התזמורתי שחותם את השיר בתרועה ומהווה מעין שיא רגשי, שנראה לי הולם לסיום האוסף הזה.

מודעות פרסומת

אהוד בנאי – קרוב / 1989

הרגע ראיתי (שוב) את הסרט הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, "חייב לזוז" בבימויו של אבידע לבני, וזה עשה לי חשק לכתוב דווקא על אלבומו השני. אז קודם כל, תשתדלו לשים עין על הסרט, שאמנם כבר לא מוקרן בצורה סדירה בסינמטק, אבל נראה לי שעדיין אפשר לתפוס אותו בהקרנות פה ושם, והוא בטח גם יהיה בטלוויזיה מתישהו. אחד מהסרטים הדוקומנטריים הכי טובים שנעשו על מוזיקה עברית, ותרבות ישראלית בכלל. אהוד בנאי גם מתגלה שם כמרואיין מעולה בעל חוש הומור יבש מבריק למדי.

אז הנה, למרות שהסרט עוסק באלבום הראשון של בנאי, שהיווה התפוצצות יצירתית של כישרון וחזון מצד בנאי ואלפנט (והלהקה המצוינת שהיתה סביבם), אני מה לעשות, פחות אוהב אותו. השירים טובים, הגיטרות מעולות והאנרגיה אכן מתפרצת, אבל הסאונד נשמע לי מאוד מיושן, מאוד אייטיזי, יותר מדי ניו ווייבי, יותר מדי כבד ומגושם. בסרט בנאי מספר שאת האלבום השני שלו הוא ידע שהוא יצטרך לעשות לבד, בלי אלפנט, ואת המבט החוצה של האלבום הקודם הוא רצה להמיר במבט פנימה. ואכן, האלבום השקט, הפולקי יותר ברוחו הזה, הוא מסע פנימה לנפש הסינגר/סונגרייטר של בנאי, בלי להקה עוצמתית וסאונד בומבסטי מאחוריו. גם עשיית האלבום הזה אגב לוותה בתיעוד קולנועי, כפרק מסדרה תיעודית של אשר טללים בשם "כל האנשים הבודדים" שתיעדה את מסע ההופעות שנלווה לאלבום.

זהו אלבום שורשי, אקזוטי בשילוב שלו של מזרח ומערב, שמשלב השפעות ערביות, מזרחיות והודיות (הסיטאר שעליו מנגן בנאי, "ג'מלי פורוש"). אך הצליל המאוד מזוהה של בנאי, שעם השנים נהיה קצת בסיסי מדי, קצת מדכא מדי בשבילי בישראליות המאוד יומיומית שלו, נמצא כאן בשיאו ומצליח לרגש. הלהיט הגדול מהדיסק, "כולם יודעים", הוא הדוגמה המושלמת, עם לחן כמעט עממי ומזרחי ברוחו וסולואי סיטאר אווירתיים נפלאים, שנותנים הרגשה של שיגרה הלומת שמש במזרח התיכון עם קורטוב של ליריות. "הכנאפה מתוקה", השיר שאני הכי אוהב באלבום, כבר שונה מעט. אמנם הטקסט מדבר על שוק וכנאפה, אך הלחן הפולקי-מערבי, המלודי מאוד, מזכיר שבכל זאת השיר מתרחש בחוץ לארץ. "רחוב האגס 1", כנראה השיר הזכור ביותר (והמבוצע ביותר) היום מהאלבום, הוא כבר מעין צלילה מדיטטיבית לתוך העולם המוזיקלי הייחודי שמשלב גיטרות חשמליות, פריטה אקוסטית מהירה והשירה מלאת הנשמה, הכמעט תפילתית, של בנאי. יש גם רגעים קצביים יותר, כמו "רוחות הצפון" הנהדר שפותח את האלבום ובו דווקא המפוחית של בנאי משחקת תפקיד ראשי.

זהו אלבום שנע בין אווירה לילית, מהורהרת ואפלה, לבין שמש ים תיכונית צורבת. הוא מוצא את בנאי בשיאו כמלחין ומבצע, ועם סאונד שהולם יותר את שיריו הצנועים לרוב. לאחר מכן הוא יהפוך לתופעה הכל-ישראלית שהוא היום, ובדרך יאבד (עבורי, לפחות) הרבה מהעניין שבו. אך זה אלבום אחד שגם היום לא מאבד כלום מהקסם הבלתי רגיל שהוא מהלך על המאזין, ומזכיר איך היו נשמעים פעם יוצרים ישראליים אישיים גם בלב המיינסטרים הישראלי.

מצטער שאין לינק להורדה הפעם, אבל בכל זאת, אלבום ישראלי. אני גם לא רוצה להתחיל להסתבך עם אקו"ם כאן, וגם נראה לי שהפעם זה מצדיק קריאה לקנות את האלבום (או לפחות לחפש להוריד אותו במקום אחר).

Shalom – שלום חנוך / 1971

אני לא מרגיש בנוח לפרסם כאן אלבומים ישראליים, אבל אני מניח שלכבוד יום העצמאות צריך לשים איזה משהו עברי, אז זו נראתה לי כמו פשרה הולמת. גם מכיוון שהאלבום אף פעם לא יצא בדיסק.

באמצע 1970, לאחר אלבום נפלא עם השלושרים, הלחנה לכמה מהזמרים המרכזיים ביותר בישראל ושלושה אלבומי מופת עם אריק איינשטיין וחבורת לול, שלום חנוך הרגיש שישראל קטנה עליו והחליט לעשות את זה בגדול בבריטניה.

אבל אולי אפשר להוציא את הנער מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהנער. ויותר מכל דבר אחר היה זה המבטא הישראלי הכבד, החצצי, הקיבוצי כל כך של חנוך שכנראה הכריע את הקריירה הבינלאומית שלו והפך את האלבום הזה לכישלון חרוץ, החזיר אותו הביתה לתמיד, ואפילו לא יצא על דיסק עד עצם היום הזה (כמו שכותב בועז כהן כאן).

עבור המאזין הישראלי מדובר באכזבה כפולה, כיוון שיותר ממחצית השירים הם עיבודים לועזיים לשירים שכבר הוקלטו בעברית (או יוקלטו בעתיד), והם מאבדים הרבה במעבר לאנגלית. מלבד Maya, שכנרמז משמו לא שונה הרבה, וגם הלחן הפשוט והמינורי שלו לא יכול להיהרס יותר מדי, מרבית החידושים מעוררים געגועים למקור. Here and Now הוא גירסה פושרת מאוד ל"אבשלום" (שתמיד חשבתי שהולחן ע"י שמוליק קראוס, כי הוא מופיע תחת השם "יום אחד" באלבומו "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל"), ובלי העיבוד התזמורתי הסוחף של נועם שריף והקול עז ההבעה של איינשטיין זה פשוט לא אותו השיר. גם End of the Road שפותח את האלבום הוא גירסה רוקנרולית מושרת לנעימת הנושא האינסטרומנטלית של "פלסטלינה" שאינה מוסיפה שום דבר מעניין.

ואכן, השירים המקוריים הם הצד החזק יותר של האלבום, ובמיוחד אלה שבהם הוא נוטש את הרוקנ'רול לטובת הצד הלירי והפסיכדלי\פולקי יותר שלו. Never Kissed the Sun הוא בלדה קטנה ויפה שזוכה לליווי של מיתרים חלומיים ומפוחית מערבונית שמוסיפים לה אווירה מיוחדת. Lihi's Song מזכיר את אלבומו המאוחר יותר מ-1977, שיר אקוסטי מהורהר ורומנטי ששוב מזכיר שחנוך נמצא בשיא כוחו ככותב ומבצע רגיש ומינורי מאשר כרוקר צועק ונוהם. וגולת הכותרת היא Under Tropical Moonlight, השיר המוכר ביותר מן האלבום (שנדמה לי שגם הוקלט אחר כך בעברית), סוויטת רוק פסיכדלית סוחפת, מורכבת ומלודית מאוד (נראה לי שאת הריף שמנגן האורגן גנב מתי כספי אחר כך ב"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ) שמזווגת בצורה המוצלחת ביותר בין ההפקה הבריטית העשירה ברוח התקופה ובין הקול והלחן של חנוך, טוב, אם מצליחים להתעלם מהמבטא.

בסופו של דבר מדובר באלבום לא רע, גם אם לכל מי שמכיר את חנוך הוא ישמע פושר לחלוטין לעומת כל מה שהוא עשה באותה תקופה. עדיין קשה שלא לנסות לדמיין מה היה קורה אם הוא אכן היה נשאר באנגליה, והאם היינו מאבדים אייקון רוק ישראלי, אך מרוויחים יוצר בקנה מידה בינלאומי. ניתן רק לתהות, ולייחל שמתישהו לפחות יוציאו את האלבום על גבי דיסק (לפני שגם הפורמט הזה מת), כי הוא ראוי לפחות לזה.

Shalom Hanoch – Shalom / 1971 / Label: DJM

חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970

טוב, אני מניח שצריך לציין את יום הזכרון איכשהו, ואין דרך יותר הגיונית לדעתי מהקברט הסאטירי המבריק של חנוך לוין, ששוחט כל פרה קדושה שקשורה במיתוס הנופלים, ורלוונטי היום בדיוק כפי שהיה לפני 40 שנה.

באפריל 1970 הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי "מלכת אמבטיה", רביו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים, כהגדרת לוין בכותרת המשנה. הבמאי היה אחיו, דוד לוין, וכמו שני הקברטים הקודמים של לוין – "את, אני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" – הוא הורכב מפזמונים ומערכונים סאטיריים שגיחכו והקצינו את הקונפורמיזם הישראלי השמרני, האמונה בארץ ישראל השלמה, שיכרון הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים וקדושת הלוחמים (ובעיקר הנופלים). בניגוד לשני הקברטים הקודמים, שהועלו במועדונים קטנים יותר, ההצגה הזאת כבר הועלתה במקום מכובד יותר, ולכן כנראה עוררה תגובה חריפה יותר. בתום סערה ציבורית עזה (והתפרעויות במהלך ההופעות), ההצגה הורדה לאחר 19 הופעות בלבד.

לא קשה להבין למה היא עוררה תגובה כזאת, כיוון שלמרבה הצער, הפרות הקדושות של אז לא השתנו כל כך היום, וגם אם כבר יש התפכחות מסוימת משיכרון הכוח הצבאי, ומרעיון האמונה בארץ השלמה, אזי מיתוס הנופלים עדיין נשאר איתן כתמיד.

כבר בשיר הראשון לוין יוצא נגד "אנשי הבסדר", אותו סוג של אנשים שיצקצקו בלשונם למול ההצגה ויגרמו בסופו של דבר להורדתה. כמו הטוקבקיסטים של ימינו, שמסמלים את שיא הקונפורמיזם והצדקנות, השיר הזה מבטא בצורה הברורה ביותר את הסלידה מאותם שמרנים שמנסים לקבוע את גבולות הנורמליות תוך כדי הפצת "נודות כחלחלים של סיפוק עצמי", ואין מדויקות יותר בתיאור החברותא הישראלית שמנסה להוכיח לעצמה שהיא בסדר יותר מכולם כמו השורות "אצבע בתחת ושיר בגרון\כי טוב מסריח וחם".

בכל שיר הוא מפרק מיתוס אחר באותה דרך מדויקת ומקאברית שכה מזוהה עימו, אך טרם התיישנה, עם שורות כמו "לרוב הדודים יש רגל אחת\אבל המלכות היא שלמה\וכל הדודות מסביב לבור\מחכות לך, ילד גיבור\אבל המלכות היא שלמה" או "יש עוד תקווה ויש אמונה\כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום\הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום".

אך אנחנו כאן גם בשביל המוזיקה, וזה כבר סיפור מעט אחר.

את כל השירים הלחין זהר לוי, ששנתיים אחר כך ילחין כמה שירים של לוין בלהקתו המופלאה "אחרית הימים", שאת כל שיריה הוא הלחין גם כן. אך לוי לא מתקרב לתעוזה ולברק של אותו תקליט מופלא כאן. ההכרח של שירים שצריכים להיות מבוצעים על הבמה משפיע בצורה ניכרת על הלחנים, שאמנם מצליחים לשמור על גיוון רב, מג'אז ובלוז ועד רוקנרול ובלדות נוגות. אך השירה המיושנת ישר מעלה אסוציאציות לשירי ארצישראל ישנים ולהקות צבאיות, והמנגינות גם לפעמים נשמעות פונקציונליות יותר מאשר מלהיבות, כאלה שנועדו לשרת את המילים, ולא להפך. אך עדיין צריך לציין לטובה את לוי, גם משום שכמו שמוכיח אלבום האוסף שיצא לאחרונה שמאגד שירים ממחזותיו של לוין, כמעט אף אחד אחר לא הצליח להלחין עבורו שירים שיכולים לעמוד גם בזכות עצמם במנותק מההצגה, וכאן ישנם כמה וכמה כאלה. "אחים צ'מבלולו" הג'אז-רוקי והקליל הוא דוגמה טובה לשילוב בין רוח התקופה לבין הסטנדרט התיאטרוני של ההלחנה, וגם "היה זה בגיל שלוש" רומז על מגע הקסם של לוי כמלחין שיבוא לכדי בשלות ב"אחרית הימים".

אך השיר הזכור ביותר כנראה, ובצדק, הוא "אבי היקר, כשתעמוד על קברי", בלדה מצמררת בביצועו הרך והלירי של ישראל גוריון, שבו חנוך לוין מגיע הכי קרוב שהוא יכול ללומר את הדברים כפשוטם, בלי מעטה של גרוטסקה או הקצנה מוגזמת. זהו השיר שצריך להשמיע כל יום זיכרון, במקום "אהוב יקר", או כל שיר אחר שמנסה להעביר את געגועינו ותודתנו לאלה שהקריבו את עצמם עבורנו. זהו השיר שלאחריו לא ניתן להסתכל יותר על המיתוס הזה בלי לגחך בעצב ולתהות מתי כבר נתפכח ממנו. הנה המילים שלו:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעליי אבי.
 
אל תעמוד אז גאה כל כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
 
אז תן לעינייך לבכות על עיניי,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי.
 
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
 
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –  
 
בקש אז ממני סליחה, אבי.
 
 
.
 
 

צריך לשמוע את האלבום הזה (או עדיף, לקרוא את הקברט כולו) לפני כל מלחמה נוספת הבאה עלינו לטובה, ובמהלכה, ולאחריה, ולתהות מתי הוא כבר יראה פחות רלוונטי, ויותר ארכאי, ואולי יום אחד גם מטופש נורא. אשרי המאמין.


חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970 / לייבל: האוזן השלישית

אגב, אני מצטער מראש, אבל חסרה הרצועה הרביעית באלבום, ובאופן כללי האיכות לא משהו. אבל תראו את זה כעידוד נוסף לקנות את האלבום אם אהבתם אותו.