Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983

אחת מלהקות הנשים שאני הכי אוהב, והשפעה ישירה על להקות כמו הסופטיז שכתבתי עליהם שבוע שעבר, היא Marine Girls.

לפני שטרייסי ת'ורן זכתה להצלחה בינלאומית עם Everything But the Girl, היא עשתה רוק מינימליסטי, אקוסטי ברוחו, אינטימי ונינוח עד כדי עצלות, כמו ששם אחד האלבומים מרמז. גם הלחנים המיוחדים, עם הבלחות של השפעות ג'אז, בוסה נובה וסרף, שאפיינו את להקתה המוכרת יותר, נמצאים גם כאן בשלב החשוף והראשוני שלהם.

שני האלבומים היחידים של הלהקה נאספו ב-1997 לכדי דיסק אחד, והוא זה שמובא כאן. דווקא האלבום המאוחר יותר, Lazy Ways מ-83' הוא זה שמופיע ראשון, ובצדק, כיוון שהוא המוצלח יותר מבין השניים.
שירים קצרים, פרימיטיביים, בנויים סביב ריף או שניים, עם גיטרה חשמלית או אקוסטית מרכזית ויחידת קצב מינימלית ביותר. הקול הנונשלנטי, העצל, חתום ההבעה אך הנעים בו זמנית של ת'ורן הוא הליווי המושלם למלודיות הפשוטות (שאת רובן היא גם הלחינה), כשבכל שיר יש איזה טוויסט אחר שתופס את האוזן, כמו הבוסה-נובה המלודית של Second Sight, אווירת החוף הלילית של Don't Come Back, או הג'אזיות הקלה של That Fink, Jazz-Me-Blues Boy (דווקא על הקאבר התפל ל-Fever הייתי מוכן לוותר).
זהו אלבום פשוט אבל ממכר, שנראה שנעשה כמעט ללא מאמץ, אך עם גרוב ואווירה יוצאת דופן, שגם ת'ורן בעצמה לא הצליחה לשחזר בהרכבים המאוחרים שלה.

גם האלבום הקודם של הלהקה לא משתווה לו לחלוטין, ו-Beach Party הוא המעט פחות מוצלח מבין השניים באסופה הזאת, אבל עדיין דומה למדי בסאונד שלו לשני, ונשמע כמו המשך הגיוני של האלבום, עם מספיק פנינים משלו. זהו כאמור האלבום הראשון של הלהקה, וכפי שנרמז מהשם, הסגנון נוטה יותר לסרף, מוזיקת חוף ורטרו סיקסטיזי. אך הכל מועבר דרך אותו פילטר של מינימליזם שמורכב מגיטרות (ובס מאוד דומיננטי) ומיעוט ביחידת קצב. למעשה מבין השניים זהו האלבום המוזר יותר, כיוון שיש בו שילוב פרדוקסלי של מוזיקה כמעט שמחה וקצבית, עם דגש יותר חזק על קולות גבוהים ונאיביים ומלודיות נעריות, אבל בהגשה עירומה עם סאונד שנשמע מאוד ריק. בערך כמו מסיבת חוף באמצע הלילה אחרי שכולם כבר עזבו.

זוהי מוזיקה שיכולה לקסום גם לחובבי Twee עם ההרמוניות המתוקות והלחנים המלודיים, אבל גם לחובבי פוסט-פאנק אפל יותר ומינמיליסטי, או לחובבי להקות גיטרות-ושום-דבר-אחר. דווקא הפרימיטיביות של הסאונד שלהן מנעו ממנו להתיישן, וזה נשמע שונה, מוזר ומיוחד באותה מידה גם היום.

Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983 / Label: Cherry Red

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007

בהמשך לאתמול, הנה טעימה מהחומר המקורי של ההרכב המיוחד הזה, שהיה לי חשוב לעלות את אלבום שירי הערש המכשף שלהם, אבל לא יכולתי להזניח גם את השירים היפים שהם כתבו לעצמם.

כאמור, מאז אמצע שנות התשעים הלהקה עברה לכיוון אקוסטי ושקט יותר, ברצף של אלבומים נהדרים אחד-אחד, שמתחיל ב-Birds of My Neighborhood מ99', אלבום קאברים נוסף שנושא את השם המרתיע Christ is My Hope מ-2000, שמורכב כולו מעיבודים למזמורים דתיים וגוספל למיניהם (בכלל יש ללהקה צד דתי מטריד קצת, אבל אפשר להתעלם ממנו), Small Planes מ-2001 המומלץ, ו-Befriended מ-2003 שהוא אולי אלבומם הטוב ביותר, בו הסאונד המינימליסטי והפולקי שהם פיתחו באלבומים הקודמים מגיע לכדי שלמות ומוצא אותם בתקופת שיא מבחינת הלחנת שירים.
היה צריך לחכות 4 שנים עד שהלהקה הוציאה אלבום נוסף של חומר מקורי (באופן כללי הם עובדים די לאט), אך ב2007 יצא האלבום הזה, שהוא האחרון שהם הוציאו לבינתיים. במקרה הוא היה ההיתקלות הראשונה שלי עם הלהקה, לא זמן רב אחרי שיצא, ואני זוכר שהתחושה הראשונה שלי בשמיעתו היתה פליאה על כך שעדיין עושים אלבומים כאלה.
המוזיקה הזאת מנותקת כמעט לחלוטין מתחושה של תקופה, סגנון או אפילו מיקום מובחנים. באלבום הזה אפילו יחידת הקצב המאופקת בד"כ ננטשת כמעט לגמרי, ומה שנשאר זה גיטרה אקוסטית מלווה וגיטרה חשמלית שמעטרת אותה בצלצולים ארוכים, רכים, וגם מגוונים. לפעמים זה נשמע קצת כמו ג'אנגל פופ בהילוך אטי.
אבל שוב אני מזכיר שהנכס הגדול ביותר של הלהקה, מלבד כישרון ההלחנה, הוא הקול של קארן פריס. הקול הגבוה והרך, היללה העדינה שבה היא מושכת את ההברות באינפוף קל, התחושה החמה, המוכרת, שהקול שלה מעורר. אפשר להשוות אותה להופ סאנדובל ממאזי סטאר או אפילו לאליזבת' פרייז'ר מקוקטו טווינז (מינוס הפלצטו והג'יבריש) אם רוצים לקבל כיוון כללי.

גם באלבום הזה איכות כתיבת השירים שומרת על רמה כמעט אחידה של איכות (למרות שאני במיוחד מחבב את ארבעת הקטעים האחרונים ואת שיר הפתיחה Brotherhood of Man). אין יותר מדי דינמיקה או שינויים של קצב או סגנון באלבום, ולכן הוא עובד גם מאוד טוב כמוזיקת רקע, אבל כדאי להאזין בקשב לשירים גם אם נדמה שרובם נשמעים דומים אחד לשני.

זהו אלבום אווירתי, מלנכולי אך לא בכייני, פולקי מעט בסגנונו אבל בעל אסתטיקה של רוק בצורת ההלחנה, ובעיקר קסום מאוד, כמו כמעט כל האלבומים של הלהקה הזאת, שנשארה עדיין (למרבה המזל או הצער?) בגדר סוד כמוס שצריך לספר עליו לכמה שיותר אנשים.

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007 / Label: Badman

The Innocence Mission – Now the Day is Over / 2004

 עטיפת האלבום

אחת הלהקות שהכי קשה לי להאמין שעדיין פעילות כמותה בימינו, ומהבודדות שניתן לומר עליהן שהן באמת אוצר גנוז, היא מיסיון התמימות, שם יפה והולם ללהקה שמוקדשת למוזיקה עדינה, שקטה, לירית, ונו, גם לפעמים יש שם קצת מן הדת, אבל אף אחד לא מושלם.
מלבד השמעות אצל בועז כהן לא יצא לי להיתקל ביותר מדי אנשים שמכירים אותם, ולכן התחשק לי להפיץ את הבשורה, אבל דרך אלבום מעט יוצא דופן בקטלוג שלהם, שרצוי להמשיך מעבר לו ולנבור באלבומים הרבים והנהדרים שהם הוציאו ב-20 שנות קיומם.

הלהקה האמריקאית הזאת, שמורכבת בבסיסה מהזוג קארן ודון פריס, היא זמרת בעל קול מלאכי והוא גיטריסט מעודן ומוכשר, התחילה את דרכה בשנות השמונים והתשעים המוקדמות עם אלבומי דרים-פופ ברוח התקופה, בסגנון שמזכיר להקות כמו 10,000 מאניאקים או The Sundays. אך החל ב-Glow מ-1995, האלבום שמיצה את הכיוון הזה בצורה המוצלחת ביותר, הלהקה החלה לנוע לכיוון אקוסטי ומופשט יותר, כשאת הרוק האווירתי מחליף כיוון פולקי ושקט יותר.
מאז אלבומיהם שומרים לא רק על רוח וסאונד דומים, אלא גם על איכות כתיבת שירים יוצאת דופן, שבדרך פלא רק משתפרת מאלבום לאלבום. בשלב כלשהו באלבומיהם כמעט לא עולה השאלה של האם השיר הספציפי הזה מוצלח יותר מקודמו, כיוון שכמעט כולם מוצלחים, ומהווים מקשה אחת של יצירה הומוגנית שמתפקדת טוב באותה מידה גם בהאזנה רבת קשב וגם כמוזיקת רקע מלנכולית לשעות הלילה.

מחר אני אדון באלבומם האחרון והנפלא We Walked in Song, אבל בא לי להתחיל את ההיכרות איתם כאן דווקא עם אלבום שמורכב כולו (מלבד שיר אחד) מקאברים.
Now the Day is Over, כמו שניתן להבחין מתמונת העטיפה המלבבת, הוא אלבום של שירי ערש, לילדים ולמבוגרים כאחד. סטנדרטים כמו Moon River, Over the Rainbow או What a Wonderful World מקבלים עיבודים מינימליסטיים, אקוסטיים וחלומיים. קצת כמו אותם אלבומים לתינוקות שהופכים את מוצרט או הביטלס לשירי ערש, רק עם אינטגריטי ונשמה. קולה הכל כך שביר, יפה וכמעט מתפנק של פריס עוטף את השירים האלה בהרגשה מרדימה ומערסלת עוד יותר, והופך את האווירה למושלמת. ברגעים אחרים ישנה פשוט הרגשה של אינטימיות בסיסית וישירה, כאילו אנחנו יושבים ומאזינים לחברים שמנגנים סביב האח שירים ישנים ומוכרים להנאתם.
האוצר הגדול ביותר באלבום הוא, איך לא, השיר המקורי היחיד, פרי עטה של פריס, My Love Goes With You שמבטיח לרך הנרדם שגם בשקיעתו אל תוך השינה אהבתו של אמו תלווה אותו.
אולי זה רק אני, אבל יש משהו בשירי ערש שמדכא אותי בצורה שאף מוזיקה אחרת לא עושה, והשיר הספציפי הזה תמיד כמעט מביא אותי לכדי דמעות.

זהו לא אלבום של חול, אלא של קודש. צריך לשמור אותו לרגעים מיוחדים, לאווירה מסוימת. לפני השינה או מוקדם בבוקר. יש בו עוצמה יוצאת דופן ושילוב נדיר של תוגה, קסם ומתיקות שנדמה שכבר בלתי ניתן למצוא. בטח שלא באלבומי קאברים.

The Innocence Mission – Now the Day is Over / 2004 / Label: Badman

The Softies – It's Love / 1995

אחת הלהקות המקסימות ביותר שיצאו מ-K Records ומה-Twee האמריקאי הן הצמד האקוסטי The Softies. כמשתמע משמן, צמד הזמרות-גיטריסטיות עושות מוזיקה ענוגה, רכה, מינורית, שנעה מאהבה נאיבית וחולמנית למלנכוליה שקטה ומהורהרת. דווקא בז'אנר כמו ה-Twee, שמאוכלס ברובו ע"י נערים מוכי רומנטיקה וחלומות, נחמד לראות כאן כיצד זה משתקף מהצד הנשי.

החצי הדומיננטי בצמד היא Rose Melberg, שהיתה שותפה קודם לכן להרכב האינדי פופ הפאנקיסטי הנשי Tiger Trap, שהוציא אלבום אחד נהדר והתפרק, בהשפעת הרכבים מונהגי-נשים מהז'אנר כדוגמת Heavenly, Talulah Gosh, The Siddeleys הבריטיים ו Cub, Lois ו All Girl Summer Fun Band האמריקאיות. צריך להיזהר לא לשייך אותן לתנועת ה-Riot Grrl שחלקה קווים מקבילים רבים עם הלהקות והסאונד שלהן, אך היו הרבה יותר כסאחיסטיות בסאונד שלהן ומיליטנטיות בפוליטיקה שלהן.

כאן כאמור מדובר בצד הרך והחולמני יותר של הרוק הנשי, ובסופטיז מלברג לוקחת את האסתטיקה של להקתה הקודמת ומפשיטה אותה מכל האנרגיות והרעש לכדי שירים אקוסטיים פשוטים, שמנוגנים ע"י שתי גיטרות, זמרת והרמוניות רקע נעימות של החצי השני בהרכב, Jen Sbragia.

הקול הילדותי והעדין של מלברג מלטף, משתעשע ומהמהם לסירוגין, ועבודת הגיטרות נעה בין פריטה איטית ואווירתית לצלצול מהיר וגבוה של גיטרה חשמלית נטולת דיסטורשן. הדבר היפה באלבום הזה, שהוא אגב הראשון שלהן, הוא שלמרות שבשמיעות ראשונות נדמה שאין הרבה הבדל בין השירים, מרביתם מולחנים בכישרון ומצליחים לשמור על גיוון מינימלי בכל זאת ביניהם, וחלקם מלודי בצורה שתופסת את האוזן ועושה חשק בלתי נשלט לזמזום איתן.

זהו אלבום אידיאלי להאזנה שלווה, מהורהרת ושקטה, והוא מסוגל ללוות מצבי רוח מינוריים על סף הדיכאוניים כמו גם של עליצות צנועה. חבל שאין מספיק נשים שמעיזות לשיר ככה, במקום להיתפס למניירות מצ'ואיסטיות של כוח נשי וכל הקישקוש הזה. מה רע לפעמים בקצת רכות?

The Softies – It's Love / 1995 / Label: K Records

Calvin Johnson – What Was Me / 2002

אחת ההופעות מחו"ל שהכי נהניתי מהן בארץ הייתה דווקא של זמר פשוט, לא הכי מוכר, שהופיע לבדו בפטיפון (ז"ל) עם גיטרה אקוסטית, ובכמה מהקטעים אפילו בלעדיה. זה היה קלווין ג'ונסון, אחת הדמויות המוזיקליות המרכזיות שיצאו מסצנת המוזיקה של אולימפיה, וושינגטון, ואיש רב פעלים שזה היה אלבום הסולו הראשון שלו לאחר 20 שנה של פעילות מוזיקלית ענפה.

לאחר כתיבה בפנזין Sub\Pop שיהפוך ללייבל הסיאטלי הנחשב סאב פופ, ג'ונסון הקים לייבל משל עצמו – K Records, בו הוחתמו במהלך השנים אמנים ולהקות כמו בק, קימייה דוסון, Modest Mouse, Built To Spill ורבים אחרים (וטובים יותר) מאושיות האינדי פופ האמריקאי. מלבד היותו חבר קרוב של אגדות מוושינגטון כמו הזוג קורט קוביין וקורטני לאב, ג'ונסון היווה השפעה חשובה, גם כמוזיקאי וגם כמנהל לייבל, על התפתחות האינדי האמריקאי. בין הלהקות שהוא היה חבר בהן נמנות Beat Happening שעשתה אינדי פופ גולמי, פרימיטיבי אבל מלודי ונאיבי מאוד (חפשו את אלבומם הנפלא You Turn Me On); דאב נרקוטיק סאונד סיסטם, שעשו funk מחוספס וגולמי ברוח האינדי, בדומה ל-Jon Spencer Blues Explosion (איתם הם אף הקליטו אלבום משותף); ו-The Halo Benders, פרויקט צדדי עם Doug Martsch מ-Built to Spill.

ועדיין, רק ב-2002 החליט ג'ונסון לעשות לראשונה אלבום סולו, שיהיה מורכב אך ורק משירים אקוסטיים שהוא מבצע עם הגיטרה שלו (ולפעמים גם בלעדיה) בתוספת קטנה של זמרת ליווי בכמה קטעים. ואכן, הנכס הגדול ביותר של ג'ונסון, גם בלהקותיו הקודמות, היה הקול הבריטוני, העמוק, הצורמני (באוזניות או בווליום גבוה הוא יכול ממש להכאיב לאוזניים) והכל כך מזוהה שלו. הקול הזה הוא מה שעוזר כל כך לאלבום האינטימי והחשוף הזה לגעת ולהרגיש כאילו מישהו יוצא דופן אומר לנו משהו משמעותי כאן, גם אם רוב השירים עוסקים בנושאים פשוטים כמו אהבה בלתי ממומשת ונאיבית, זכרונות מרירים מן העבר וסיכום ביניים מריק-מתוק של חיים שהגיעו לנקודת האמצע שלהם.

מה ששבה אותי כל כך באותה הופעה היא בדיוק אותה תחושה של אינטימיות ומיידיות, שעוברת גם באלבום, גם אם בהצלחה מעטה יותר. הסיבה לכישלון החלקי הזה היא העובדה שלא כל השירים שווים באיכותם, וקטעי האקפלה יכולים קצת לעלות על העצבים. אבל השירים שעובדים כאן, כמו Can We Kiss?, What Was Me ו Love'll Come Back Again הם יפהפיים, פשוטים ומרגשים. בכלל, קשה עדיין להאמין שזמר לבד עם גיטרה (ומחוץ לז'אנרים שדורשים זאת כמו פולק או בלוז) עוד יכול להביא משהו חדש ומעניין בתקופה מוזיקלית כל כך רווייה, שבה נדמה שכבר הכל נעשה, ולכן הנס הזה שג'ונסון מחלל במוזיקה שלו מרשים פי כמה.

מוקדש לכל מי שמזמזם שירים מאולתרים בחדרו, אפילו ללא ליווי מוזיקלי, ותוהה האם יצא מזה פעם משהו. הנה דוגמה אחת של מישהו שעשה עם זה משהו.

Calvin Johnson – What Was Me / 2002 / Label: K