Giant Sand – The Love Songs / 1988

שניה לפני שקלקסיקו מופיעים בארץ, הנה הזדמנות להיזכר בלהקה הראשונה שהצמד היה חבר בה.

בGiant Sand הם לא היו הצלע המרכזית, אלא הזמר Howe Gelb, שאחראי גם לרוב הלחנים ובאופן כללי לסאונד הייחודי של הלהקה.

לא בדיוק אלט קאנטרי קלאסי אבל בהחלט לא רוקנ'רול בלוזי סטנדרטי, הסאונד של ג'ייאנט סאנד משלב הוקים ומקצבים בלוזיים ורוקיים עם קלידים ליליים מכשפים שזורקים את המוזיקה לכיוון שונה, יחד עם הלחנים המלודיים ברובם והשירה הלו-רידית והנוהמת של גלב, שהופכים את כל העיסה הזאת למשהו די ייחודי, למרות ההשפעות הבולטות של אייקונים כטום ווייטס ודילן.

One Man's Woman/No Man Land בעל השם המבריק למשל הוא שיר שמתחיל כמו נאמבר רוק בסיסי למדי אבל עד הפזמון הופך למשהו מדבק ומעניין הרבה יותר, Fingernail, Barracuda and Me מציע מנוחה מהגיטרות הקצביות לטובת אורגנים צ'יזיים ואייטיזים כמעט במכוון, אך בתוך לחן אפלולי ומסויט שנשמע כמו בלדת בארים שיצאה משליטה, ואילו Almost the Politician's Wife הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, פנינת רוק קליטה שמאזנת בין ריף קאנטרי, נהימת בארים בשירה של הבית, ומנגינה עליזה שמנוגנת ע"י הקלידים בתור פזמון. בכלל, רוב השירים החזקים באלבום הם בדיוק אלה שמאזנים בין הנטיות הרוקיות הקשוחות והמחוספסות לבין הרגישות והמלודיות של הלחנים של גלב, שנותנים להם את מה שחסר לכל כך הרבה להקות אלט-קאנטרי או סתם קאנטרי או רוקנ'רול. האלבום המקורי מסתיים, כמה הולם, עם קאבר לIs That All There Is? וגירסת הדיסק מוסיפה עוד ארבעה שירים (כולל קאבר לא מוצלח במיוחד לGet Ready המופלא של Rare Earth).

זהו אלבום אווירתי, אישי מאוד ברוחו, שמבטא להקה ויוצר עם סגנון מובחן שהם הצליחו להביא לכדי מימוש אידיאלי (באלבומם הרביעי), ודוגמה לכיצד ניתן לאזן את הנטיות המצ'ואיסטיות של הרוקנ'רול והקאנטרי בלי לאבד את האימפקט שלהם.

Giant Sand – The Love Songs / 1988 / Label: Homestead

The Afghan Whigs – Gentlemen / 1993

בשנים האחרונות גרג דולי הפך לשם שכמעט לא ניתן ולהתחמק ממנו, בין אם בזכות להקתו הנוכחית The Twilight Singers או שיתוף הפעולה שלו עם מרק לאנגן, The Gutter Twins. אך אם עוד צריך להזכיר זאת, הוא עלה לתהילה בעיקר בזכות הלהקה הזאת, שהאלבום הזה נחשב לשיא היצירתי שלה.

בהמשך לדיון שהיה כאן לא מזמן, לגבי האם גראנג' מסוגל לרגש או לא, האלבום הזה הוא אחת הדוגמאות החיוביות הבודדות שיכולתי למצוא. האפגן וויגס אמנם לא היו באותה ליגה עם נירוונה, פיית' נו מור וScreaming Trees, אך הם עדיין נחשבים לאחת הלהקות המוערכות בז'אנר. האלבום הזה מוצא אותם בשיא השאפתנות שלהם, כשהם מנסים ליצור סאונד אפי ואינטימי בו זמנית, בועט ומרוסק גם יחד, בשילוב בין האנרגיות והפשטות של הוקים קליטים ופשוטים של גיטרות דיסטורשניות, ובין שאפתנות אינדי-רוקית גדולה יותר, שיש בה גם פאתוס וטרגיות, כיאה לאלבום שמרבית שיריו עוסקים במערכות יחסים הרוסות, שנאה עצמית ויש היאמרו גם שנאת נשים.

האלבום נפתח בשורה של שירי רוק רועשים, קליטים וגראנג'יים לחלוטין כמו Be Sweet, Debonaire ו Gentlemen, שחלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אך הם עדיין רק קצה הקרחון. בשיר החמישי הם מאטים למקצב איטי יותר (אך עדיין הולם בעוצמה) ובשיר השישי כבר עוברים למנגינה מלאת מתח שנשמעת כמו פסקול לקטע מתוך מערכה שלישית של סרט פעולה. משם כבר האלבום תופס תאוצה. השיר שמגיע מיד אחר כך, What Jail is Like, הוא אחד המוצלחים והמייצגים של האלבום, כולו אנרגיה עצורה ומלודיות שנעות בין הקליט לזועם. גם My Curse המהורהר יותר שמגיע אחריו לא רע בכלל.

האלבום נחתם בשני קטעים מפילים לחלוטין: הראשון קאבר לבלדת סול משנות השבעים בשם I Keep Coming Back שנשמע לחלוטין כאילו הוא יצירה מקורית שלהם, ומשלב בין הליריות שבורת הלב של הסול והבלוז לחיספוס של הגראנג' בצורה מושלמת, והשני יצירת רוק אינסטרומנטלית, אווירתית, כמעט קולנועית ברוחה, שבה שטיחים של גיטרות מהדהדות עולים ומתנפצים כשברקע כלי מיתר מג'סטיים נותנים משקל רגשי שאי אפשר שלא להתפעם ממנו.

זוהי יצירה שמנסה הרבה יותר מרוב אלבומי הגראנג' ליצור איזשהו פאתוס, ולהוות מעט יותר מפורקן של אנרגיות נעורים לא ממומשות. אלבום של פיכחון וזעם שמתועלים לכדי מוזיקה שברגעיה החזקים מצליחה לטלטל ולעניין. כדאי מאוד גם לאלו שסולדים מהז'אנר בד"כ לנסות ולשמוע.


The Afghan Whigs – Gentlemen / 1993 / Label: Elektra

Lemonheads – It's a Shame About Ray / 1992

בהמשך לאתמול, ממשיכי דרכם המובהקים ביותר של הריפלייסמנטס היו הלמונהדס. גם להקה שהחלה את דרכה כחבורת נערים פאנקיסטיים והתעדנו לכדי רוק אלטרנטיבי קצבי ומלודי (וגם זכו בדרך לתהילה שהריפלייסמנטס לא הגיעו אליה), יש בהם את אותו שילוב של רוח גראנג'ית נונשלנטית שנראית כמו פסקול טיפוסי לחיי הפרברים באמריקה, ואנרגיות צעירות שמשולבות בלחנים מעולים.

לאחר שש שנים של פעילות וארבעה אלבומים, הגיע האלבום הזה, השני שלהם כבר בלייבל גדול, והפך אותם לשם דבר. ואכן האלבום הזה הוא הידוע ביותר של הלהקה והמקום האידיאלי להתחיל את ההיכרות איתם, כיוון שהוא המוצלח ביותר שלהם.

בדומה לריפלייסמנטס, גם כאן הלהקה מובלת ע"י מלחין וסולן כריזמטי בדמותו של Evan Dando, שנהפך לאליל נוער וחווה את המסלול המוכר של הדרדרות לסמים, הישכחות, גמילה וחזרה למוטב. היכולת שלו לשלב פאנק, השפעות קאנטריות/פולקיות, אדישות, ליריות וחוש מלודי מדויק, היא מה שעשתה את הלמונהדס, ואת האלבום הזה לקלאסיקה שראוי לחזור אליה גם שנים לאחר שאיבדה את הרלוונטיות שלה.

יש כאן שירים מהירים וקליטים כמו Rockin Stroll הפותח הפאנקיסטי, Confetti המדבק, או Kitchen, וגם יציאות יותר פולקיות כמו My Drug Buddy או Hannah and Gaby השליו עם הגיטרות הקאנטריות ברקע. האלבום נחתם עם שני קאברים מוצלחים, האחד ל Frank Mills מ"שיער", והשני לMrs. Robinson, שלמי שזוכר את עולמו של וויין, מופיע בסוף הסרט בפארודיה על הסוף של "הבוגר", שבו מופיע בפסקול הביצוע המקורי.

זהו אלבום קצר, מהיר, מדבק, וכיפי באותה מידה שהוא נוגע. כמו בריזה קלילה באמצע צהריים משועממים כשאין לך שום דבר חשוב לעשות.


The Lemonheads – It's a Shame About Ray / 1992 / Label: Atlantic

The Replacements – Tim / 1985

 אני מרגיש קצת לא בנוח להמליץ על אלבום שגיליתי דרך אותה רשימה של 500 האלבומים הטובים ביותר, אבל נו, אם השלמתי לעוד מישהו אחד את החור הזה בהשכלה, דיינו.

הריפלייסמנטס היו אחת מהלהקות החשובות ביותר של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי של שנות השמונים, אבל בניגוד לרבות מהן, שידעו בעיקר להיות קצביות ורועשות, הם גם ידעו לכתוב שירי פופ/רוק טובים. לאחר שהתחילו כלהקת פאנק רועשת בתחילת שנות השמונים, הם התעדנו באלבומם השלישי והמצוין Let It Be (מוצלח כמעט כמו המקור, לדעתי) וכאן, באלבום שיצא מיד לאחריו, הם הגיעו לשיאם. הם שילבו אנרגיות של פאנק, השפעות רטרואיות של רוקבילי ופופ סיקסטיזי של ז'אנר הפאוור פופ (הם היו מעריצים גדולים של ביג סטאר ואף לאחד משיריהם באלבומם הבא קוראים Alex Chilton), וסאונד אמריקאי עצל ו-laidback טיפוסי שמקדים את הגראנג' ויהווה השפעה משמעותית עליו.

אבל מעבר לסאונד החלוצי והמזוהה מאוד שלהם, האלבום הזה הוא פשוט אסופת שירים מצוינת. פול ווסטרברג, הסולן והמלחין הכמעט בלעדי של הלהקה, שימשיך גם לקריירת סולו מוצלחת לאחר מכן, ניחן בחוש מלודי יוצא דופן ויכולת ליצוק לתוך הסאונד הרוקי והבועט של הלהקה (שאמנם התעדן עד האלבום הזה, שהוא הראשון שלהם בלייבל גדול וגם מופק בצורה נקיה ומלוטשת יותר) ליריות ומנגינות כובשות.  מ-Hold My Life הפותח את האלבום בשילוב גראנג'י של אדישות ואנרגיה שמחפשת פורקן, ועד לבלדה האקוסטית Here Comes A Regular שסוגרת את האלבום במלנכוליות, ישנם מספיק שירים שביכולתם לגרום לכם לזמזם אותם שבועות אחר כך, כמו Kiss Me On the Bus המקסים, Swinging Party הנוגה (שמצליח להעביר בדיוק את ההרגשה המוכרת כשנתקעים במסיבות שכאלה), או Waitress in the Sky הביץ' בויזי ברוחו. 

זה נכון שבמידה מסוימת יש כאן התברגנות של להקה שהחלה את דרכה כחבורה של נערים רועשים ומחורעים, אבל יש כאן בדיוק את אותו הדבר שתמיד חסר במוזיקה שעיקר האפיל שלה הוא האנרגיה שלה – מרוקנרול ישן, דרך פאנק ועד גראנג' – והוא היכולת באמת לגעת, ואת זה האלבום הזה עושה בצורה מושלמת, תוך כדי שמירה על רמה מספקת של אנרגיה (כשהוא דינמי מספיק גם להוריד את המתח פה ושם לשירים יותר רגועים). כנראה בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה.

The Replacements – Tim / 1985 / Label: Sire

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992

משמיעה שטחית של האלבומים של ביג סטאר קשה לדעת כמה מוכשר היה כריס בל בצמד הכותבים העיקרי של הלהקה שכלל אותו ואת אלכס צ'ילטון. לאחר אלבום הבכורה, שחציו הראשון מושלם וחציו השני מאכזב, בל התחיל להתנתק מהלהקה, ולמרות שתרם מעט לאלבומה השני והמעולה Radio City, הוא ברובו הוקלט והולחן בלעדיו. כשביג סטאר הגיעו לאלבומם השלישי, המדהים אך הכושל וההרסני, צ'ילטון כבר נשאר פחות או יותר לבד (עם המתופף ג'ודי סטיבנס), ולאחר מכן פרש לקריירת סולו שלא התקרבה לגבהים של להקתו הקודמת.

בל, לעומת זאת, הוכיח הבטחה הרבה יותר גדולה דווקא כאמן סולו. אך הקריירה שלו נגדעה באופן טרגי כשמצא את מותו בתאונת דרכים בממפיס ב-1978, כשהוא בגיל שבו כל גיבורי הרוק מתים, 27.

לאחר 14 שנה, נאספו חומריו לכדי אלבום האוסף הנפלא הזה, שצ'ילטון גם מתארח בו בכמה קטעים. כיום מוכרים מתוכו בעיקר שיר הנושא ו You and Your Sister, שבוצעו מחדש על ידי This Mortal Coil (שגם הכירו לדור חדש של מאזינים את הקלאסיקות של ביג סטאר Kangaroo ו Holocaust). אך למרות שכנראה מדובר בשני הקטעים החזקים ביותר באלבום – I Am the Cosmos הוא פשוט אחד השירים הנוגעים והמלודיים ביותר שאני מכיר, כשהוא מצליח להעביר מלנכוליה וחידלון בתוך מקצב רוקי יציב וכמעט אנרגטי, ו You and Your Sister הוא בלדה מינורית ויפהפיה, ובאלבום מצורפות גם גרסאות נוספות שלהם כבונוס – יש לבל עוד הרבה מה להציע.

הוא לוקח את נטיות הפאוור-פופ של ביג סטאר, האובססיה להשפעות בריטיות סיקסטיזיות אך גם חיבה עמוקה לרוקנרול ובלוז, ורוקח שירים שמולחנים בצורה מדויקת ומורכבת, שלעתים לא מסתפקת בבית ופזמון סטנדרטיים אלא מציעה פניות ווריאציות מעניינות בנוסף להם. יש גם מספיק קטעים, מינוריים, מרגשים וכמעט פסיכדליים באווירה החלומית שלהם כמו Look Up או There Was a Light, וגם קטעי רוק קצביים עם הוקים מעולים כמו Get Away או Better Save Yourself.

הקול של בל מזכיר מאוד את צ'ילטון. לשניהם יש את התמימות הנערית, הנואשת בתחינה שלהם לאיזשהו בדל של רגש, שמצליחה לגעת ולהיות עוגן של רוך ועדינות גם בקטעים רוקיים וגם בבלדות. המילים של בל גם הן מצליחות לרגש בחיפוש שלהן אחר משמעות, אהבה או זיכרונות, ומהוות מעין מסע פנימי לתוך נפש צעירה ומיוחדת.

לאחר האלבום השלישי הממוטט של ביג סטאר, צ'ילטון והלהקה (שתתאחד בתחילת שנות האלפיים ותוציא אלבום פושר יחסית) מעולם לא חזרו לאותם רגעים חשופים של רגש ומלנכוליה, ויעדיפו להתמקד בעיקר ברוקנרול. אך התגלית הזאת של אלבום של חבר נשכח מהלהקה, ששיריו הוצאו יותר מעשור לאחר מותו, היא לפחות סוג של נחמה לכל מי שמאוהב בלהקה המדהימה הזאת (שלדעתי יחד עם טלויז'ן הן שתי הלהקות האמריקאיות הגדולות ביותר של שנות השבעים), ורוצה לקבל עוד קצת מהם.

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992 / Label: Rykodisc

Kathy McCarty – Dead Dog's Eyeball / 1992

הסיפור של דניאל ג'ונסטון, אחת מהדמויות האקצנטריות והמעניינות היותר של עולם הרוק העצמאי, כבר סופר פעמים רבות, והמקום האידיאלי ביותר לשמוע אותו יהיה הסרט התיעודי המוצלח The Devil and Daniel Johnston שם נפרש בבהירות סיפורו של המוזיקאי החובבן שהיה מקליט בטייפ ביתי שירים שהיה שר בפרימיטיביות עם פסנתר או גיטרה בבית הוריו, והפך לסנסצייה אמריקאית לאחר שאמנים כמו קורט קוביין וסוניק יות' הודו בהערצתם לטיפוס המוזר שסבל משלל בעיות נפשיות והצליח כל פעם להרוס את עצמו מחדש לאחר שכבר נראה שהוא על סף הפריצה הגדולה. אך במקום הצלחה עולמית הוא נהיה לדמות קאלט, ומכיוון שהשירים שלו עשויים בצורה כל כך גולמית וחובבנית, הוא גם נהיה מוזיקאי שרבים אוהבים לבצע קאברים לשיריו, בניסיון לקחת את חומר הגלם הלא מלוטש שהוא השאיר ולעשות ממנו משהו יותר נגיש. אלבום הקאברים שיצא לאחרונה Discovered Covered: The Late Great Daniel Johnston (לא לדאוג, הוא עדיין בריא ושלם) הדגים זאת בצורה הקיצונית ביותר, בו מוזיקאים בשיעור קומה של טום ווייטס, בק, Teenage Fanclub, Eels, Mercury Rev ורבים אחרים ניגשים לבצע מחדש את שיריו (האהוב עלי מאותו אלבום הוא הביצוע המאופק והמרגש של מ. וורד לStory of an Artist שנדמה לי שתפס בצורה הטובה ביותר את הרוח הרגישה וההרסנית של ג'ונסטון).

אך הרבה לפניהם היתה זו קאת'י מקארתי שביצעה מחדש את שיריו בצורה מלוטשת ונקיה יותר. לאחר מערכת יחסים מסובכת ובעייתית עם ג'ונסטון (שמסופרת באותו סרט, בו מקארתי עדיין מסתכלת עליו בחיבה וטוענת בצדק שאם היא תיזכר אי פעם בזכות משהו, זה יהיה בזכות האלבום הזה), וקריירה משל עצמה כאחת מהדמויות המוזיקליות המרכזיות של אוסטין, טקסס, העיר שממנה יצאו היא וג'ונסטון, היא החליטה להקדיש אלבום שלם לשיריו.

השיר הידוע ביותר (ולדעתי גם המוצלח ביותר) מהאלבום הוא Living Life שהופיע בפסקול "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר (והביצוע המקורי של ג'ונסטון אינו מתקרב אליו בכלל). עוד קודם לכן לינקלייטר, גם הוא יליד אוסטין, הכניס שיר של ג'ונסטון בסרטו המצוין המוקדש כל כולו לאותה עיר והטיפוסים האקצנטריים שבה, "Slacker", שבו גם מקארתי משחקת תפקיד קטן ומקסים לקראת סופו.

אך מלבדו ישנן פנינים רבות נוספות באלבום, שכמעט קשה אחריהן להקשיב למקור המקושקש והבלתי נהיר של ג'ונסטון. נכון, הרבה מהקסם שלו הוא בדיוק בגולמיות הזאת, בהרגשה שאנו מקשיבים למישהו ששר לעצמו בחדר השינה שלו ובמקרה מלחין שירים בכישרון של מוזיקאי נדיר, אך לפעמים זה עושה חטא לשירים עצמם, כשהמלודיות שלהן לא זוכות לטיפול הראוי ונבלעות בתוך שטף אי-הקוהרנטיות. לכן אין האלבום הזה מהווה תחליף לאלבומיו של ג'ונסטון עצמו, אבל הוא בהחלט מדגים, אולי אף יותר טוב ממנו, את כישרון ההלחנה שלו, כשמקארתי עדיין שומרת על חלק מהתמימות והנאיביות של המקור.

Walking the Cow למשל לוקח שיר שמורכב במקור מדפיקות עצבניות על אורגן חורק ומצליח להוציא ממנו את המלודיה הממכרת שהיתה טבועה בו כשהוא מקיף את הפסנתר הנוירוטי בבס וכלי מיתר שמדגישים את הלחן והופכים אותו מפנינה קטנה ולא מלוטשת ליהלום של ממש. Hey Joe (שום קשר לשיר של הנדריקס) לוקח בלדה קטנה ופשוטה ורק מחדד את הקצוות שלה, בעיבוד פשוט ועדין (שוב עם כלי מיתר מרגשים ברקע) שמצליח לרגש יותר מהמקור. גם קטעים אווירתיים יותר כמו I Had a Dream המאוורר והג'אזי או Desperate Man Blues שגורם לה להישמע כמו זמרת ברים אפלולית, מצליחים בלקחת את הבסיס של השירים של ג'ונסטון ולחבר אותם לאסתטיקה ז'אנרית מוכרת, כשהשילוב ביניהם מעשיר את כל אחד מהצדדים. בכלל, בהרבה מהמקרים נראה שמקארתי הבינה מה ג'ונסטון ניסה לעשות בצורה גסה, או איזה מוסכמה הוא ניסה לחקות, והוציאה אותה לפועל כמו שצריך.

לא שמדובר אגב באלבום מושלם. הוא מעט ארוך מדי (22 שירים בכל זאת), וישנם בכל זאת כמה שירים שלא תואמים את ההפקה שנבחרה להם. Running Water שמושר אקפלה לצליל מים זורמים הוא מיותר ומביך, וGrievances עם הפסנתר ההונקי-טונקי שלו דווקא התאים יותר לביצוע המחופף של ג'ונסטון מאשר לזה של מקארתי.

אבל עדיין יש כאן מספיק שירים ותגליות שיכולים לקסום גם למי שמעולם לא שמע על ג'ונסטון, וגם למי שמכיר את השירים שנשמעים אחרת לגמרי כאן. נכון, אין כאן את הקסם והאישיות הכל כך מיוחדת של ג'ונסטון הילדותי ושובה הלב באותה מידה שהוא מתוסבך ומטריד לעיתים. אבל יש כאן שירים טובים, שעושים שירות טוב למה שהיו בבסיסן רק סקיצות, שחיכו למישהו שיקח אותן ויוציא מהן את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בהן כל הזמן.

Kathy McCarty – Dead Dog's Eyeball: Songs of Daniel Johnston / 1992 / Label: Bar/None

Guided by Voices – Alien Lanes / 1995

אם אתמול דיברתי על לו-פיי כאאוטלט לא קונבציונלי לשירי פופ שבעולם מקביל היו זוכים להפקה מלוטשת והצלחה מסחררת, אז הדוגמה הבולטת ביותר היא חבורת הפראים של רוברט פולארד מאוהיו. אם השם Guided by Voices אומר לכם משהו אתם בטח כבר מכירים ומוקירים את האלבום הנערץ הזה (בגלל זה קצת התלבטתי אם לשים אותו), אבל אם לא, אז הגיע הזמן. יותר מאמני לו-פיי מוכרים יותר כמו פייבמנט, המגנטיק פילדס או דניאל ג'ונסטון, גיידד הצליחו, לפחות באלבום הזה וזה שבא לפניו (Bee Thousand) למצוא את הנוסחה המושלמת ליצירת לו-פיי פופי, רטרואי, מלודי, קליט ומרגש.

לאחר עשור של יצירת אלבומים מחתרתיים ולא משויפים, הלהקה הוחתמה ב-94 בלייבל האינדי הנחשב מטאדור, והוציאה את אלבום הפריצה הנפלא שלה Bee Thousand, שהצליח למזג בין הנטיה החופשית שלהם לזרוק כל רעיון מוזיקלי שעולה להם לראש בלי יותר מדי הקפדה על מבנה או איכות הקלטה, לבין לחנים שבאמת מבדילים אותה מכל חבורת מוזיקאים מתוסכלים אחרים שמנגנים במוסך להנאתם. ההשפעות שלהם הן במידה שווה הביטלס והרוק הבריטי של שנות השישים והשבעים, וגם האינדי האמריקאי המחוספס של שנות השמונים והתשעים, עם drones של גיטרות דיסטורשניות ומלודיות שמוסתרות מאחורי מסך עבה של רעש (שאצלם נובע לפעמים פשוט מאיכות ההקלטה הנמוכה).

מה שבעיקר מעורר פליאה היא היכולת של פולארד וחבריו לקחת ריף גיטרה או בס פשוט ולבנות סביבו שיר שעובד, בלי להתחשב במבנים של בית-פזמון-סולו, או באורך קונבנציונלי של שיר פופ\רוק. מסקיצות קטנות ומקושקשות של שלושים שניות ועד לבלדות לו-פיי שוברות לב של שתיים וחצי דקות (אף אחד מ-28 השירים באלבום לא אורך יותר משלוש דקות). יש כאן פשוט חבורה של מוזיקאים שעושים מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, אבל בלי להיסחף ליותר מדי self-indulgence (יש לביטוי הזה מקבילה טובה בעברית?), כשהם נמצאים בדיוק ברגע הקצר והחולף הזה בקריירה של כל להקה טובה בה כל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב.

כמובן, לא כל השירים שווים באיכותם, והייאוש שבלברור את השירים הטובים מבין הררי הקטעים המיותרים הוא מה שמכריע רבים מאלבומי הלהקה, אבל כאן יש מספיק מהסוג הראשון בשביל לסלוח על האחרים ולשמור על האזנה רציפה מהנה של האלבום כולו (למרות שהשירים שתופסים במיוחד עושים חשק להעביר ישר אליהם ולפסוח בדרך על האחרים).

יותר מכל דבר אחר, האלבום הזה הוא תקווה אדירה לכל מי שמקשקש כמה אקורדים על הגיטרה בבית עם חברים, ולא בדיוק יודע איך להרכיב את הרעיונות שלו לתוך שיר, או מאיפה הוא ימצא דרך להפיק ולהקליט אותם כמו שצריך. כמו שאפשר לשמוע כאן, אולי כל הדברים האלה הם משניים, ובניגוד למה שתמיד אומרים לנו, לפעמים כל מה שצריך זה רק כישרון. טוב, וגם התמדה.

Guided by Voices – Alien Lanes / 1995 / Label: Matador