The Shaggs – Philosophy of the World / 1969

תודה לדניאל עוז על שהכיר לי את הלהקה המיוחדת הזאת, שבאמת אין שום דבר שנשמע דומה לה.

לפעמים חלוציות ואוונגרדיות לא נובעת משום דבר מלבד חוסר ניסיון (או יש היאמרו, כישרון) מוחלט. כמו אמנים אאוטסיידרים, ציירים נאיבים או אמנים אוטיסטים, The Shaggs המציאו מחדש את הכללים של האמנות שלהם כנראה פשוט משום שהן מעולם לא ידעו אותן. זה נשמע ביזארי, מוזר, לא מכוון, לא בקצב, לא כמו שום דבר שמתקרב למוזיקה מסודרת, אבל אם מצליחים לראות טיפה מעבר לפני הקרקע המלוכלכות והמקושקשות, ניתן לגלות מלודיות נפלאות, יכולת כתיבת שירים שנושקת לגאונית ואפילו חוש קצב שעושה איזשהו היגיון אחרי כמה האזנות. אם צריך להמציא ז'אנר בשביל לתאר את המוזיקה הזאת, זה יהיה משהו כמו אוונט-באבלגאם.

למען האמת, אף פעם לא הבנתי בדיוק את הסיפור של השאגס, להקת בנות שמורכבת כולה מאחיות של משפחה עניה במיוחד ממסצ'וסטס שניגנו פחות או יותר בגראז' של המשפחה ונוהלו ע"י אביהן, שמשום מה האמין שיש לו זהב ביד. האם הן סבלו מאיזו דפיקה מוחית או פשוט היו אאוטסיידריות לחלוטין לכל כלל של מוזיקה? לא ברור, ואולי גם כדאי לא לברר, כדי לא להרוס את הקסם.

אם ניתן לדבר על השפעות, המוזיקה שלהן נשמעת כמו פופ נאיבי, מתוק במלודיות שלו, שנשמע קצת כמו הבאבלגאם ולהקות הבנות של התקופה, שנלקח ומפורק לחלוטין, כמו ציור קוביסטי, לאלמנטים שבמקום להתחבר בהרמוניה מתנגשים אחד בשני בחוסר סדר מוחלט. קצת כמו מה שקפטן ביפהארט יעשה מעט אחר כך, אבל עם הרגישות הפופית שתמיד היתה חסרה לו. לעתים המלודיות פשוטות כמו שירי ילדים, לעתים ישנו ריף גיטרה רוקי שמוביל את הכל ונשמע כמו להקת גראז' פסיכדלית שמנגנת על צעצועים, אבל הסאונד הכללי שמוביל את האלבום הוא הלימת תופים שלעתים רחוקות מסתנכרנת עם שאר הכלים, גיטרה לא מכוונת שמובילה את המוטיב המרכזי ומעל הקול המתוק של אחת או שתיים מן האחיות ששרות גם כן לרוב מחוץ לסולם. 

ואיכשהו, הכל עובד ביחד. בעיקר בגלל שנדמה שלמרות חוסר המקצועיות או הידע באיך לקחת כמה כלים ולגרום להם לעבוד ביחד, היה להן חוש מאוד מדויק של הלחנת שירים, שכשלעצמו הוא שלהן לחלוטין, ויחד עם האסתטיקה הדיסוננטית (שלא בכוונה, כנראה) הופך את המוזיקה למרתקת ואוונגרדית לחלוטין אך עדיין קליטה ונעימה לאוזן (ברגע שמתגברים על ההלם הראשוני). נסו למשל להקשיב לשיר הנושא הפותח את האלבום, Who Are Parents (שבועט בכל מוסכמת רוק כשהוא מהלל את ההורים כאלה שבאמת אכפת להם), Sweet Thing האכן מתוק, או We Have a Savior (תתעלמו מהמילים הנוצריות) ולא להיכנע לחלוטין למתיקות והמלודיות של הלחנים הנפלאים הללו.

למעשה, אפילו במבנה של השירים נדמה שהן לא מוכנות להיכנע לבית-פזמון בסיסי ועובדות יותר בשיטה שתזוהה עם הרוק האלטרנטיבי של עשור לאחר מכן. כך שגם ההשוואות לפופ בסיסי של שלוש דקות נוסח התקופה לא עושות איתן צדק מוחלט. אגב, החשק שעולה לשמוע את השירים האלה בגירסאות "נורמליות" יותר הוא הגיוני, אבל כנראה חלק מהקסם הוא לשמוע אותם ככה. אלבום מחווה מתחכם מדי שיצא לפני כמה שנים וניסה לבצע את השירים האלה בכל מיני כיוונים אחרים כשל לחלוטין בלהבין מה עושה את השירים האלה נהדרים.

זה אלבום שיותר מכל דבר אחר מעלה בשמיעה ראשונה את הקריאה "מה זה החרא הזה?", אבל לא בכדי הוא צבר מעריצים מושבעים מפראנק זאפה ועד קורט קוביין. תנסו לשמוע מעבר למוזרות ההתחלתית, אני מבטיח שתתוגמלו בהתאם.

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969 / Label: RCA

Magma – Kobaia / 1970

אין הרבה להקות שהמציאו שפה משלהם, תת-ז'אנר שלם שקרוי על שם מילה שהם המציאו (Zeuhl), מיתולוגיה שלמה שמספרת על קרב בכוכבים מרוחקים עם גזעים אחרים, ובאופן כללי סאונד כמעט חוצני שהוא עירבוב ייחודי ומוזר של השפעות שונות ומשונות.

אלה הם מאגמה. פרי מוחו הקודח של המתופף הצרפתי הגאון כריסטיאן ואנדר, שהוא הצלע הקבועה היחידה בלהקה שמשתתפיה מתחלפים כל הזמן והיא פעילה (ואפילו מוציאה אלבומים מוצלחים) עד היום. המוזיקה שלהם נמצאת על התפר שבין אוונט-פרוג לפיוז'ן או ג'אז רוק, אבל גם עם הרבה השפעות של מוזיקה קלאסית, מודרנית ואופרה. השירים כולם מושרים בשפה שואנדר המציא – Kobaian, שנשמעת כמו גרמנית מעוותת ותקיפה במיוחד, ומעלה תחושה של אימה מעולם אחר, שלא לדבר על אסוציאציות למשטר הנאצי. אם זה לא מספיק, גם ברבים מן המקרים היא מושרת במקהלה רועמת ומאיימת שנותנת אפילו כוח יותר גדול לסאונד הלא אנושי שלה.

זהו אלבום הבכורה של הלהקה, אבל כבר בו ניתן למצוא את הסאונד הייחודי שלהם, שמונע כל הזמן ע"י יחידת הקצב (כיאה ללהקה שמלחינה העיקרי הוא מתופף) אך גם נותן מקום לאילתורים ג'אזיים ויצירות רב-נושאיות מורכבות ברוח הפרוג. עם זאת, היתרון הגדול של האלבום הזה על פני אלה שיבואו לאחריו, שיראו הקצנה של הסאונד הגולמי והמדיטטיבי של מאגמה, הוא שכאן עדיין ניתן לזהות יותר בבירור את ההשפעות הג'אזיות והקלאסיות, והיצירות הדינמיות שבאלבום לא פעם עוברות לקטעי ביניים שמובלים ע"י כלי נשיפה רכים ומינוריים. קטע הפתיחה הנושא את שם האלבום הוא תמצות מדויק של רוח הלהקה ולדעתי גם הקטע החזק באלבום. הוא מתחיל עם גרוב מהפנט ומלא אנרגיה (תמיד אני מדמיין אותו כפתיחה חזקה לסרט), עובר לבית והפזמון (בערך) המרכזיים של השיר, נעצר לחלוטין באמצעו לאינטרלוד איטי ומאיים בו הסולן נוהם בשפה הנאצית שלהם, רק כדי להיקטע באמצע ע"י באסון (נדמה לי) שקט ולירי, שמוביל לקטע השלישי שמתפתח לאט עד שהוא מגיע להתפוצצות בסיום. זה אולי נשמע כמו מבנה פרוגי קלאסי, אבל הוא חופשי הרבה יותר מרוב הלהקות בז'אנר, ולא שומר על שום כלל של המשכיות או נוקשות הלחנתית. 

שאר הקטעים באלבום נעים בין יצירות פרוגיות רבות חלקים לקטעים ג'אזיים יותר (כמה מתחילים ממש כמו סטנדרטי ג'אז לכל דבר), עם מקום נרחב לכלי נשיפה וגיטרות סבנטיזיות. יש כאן הרבה נטיות פיוז'ניות למקצבים נוירוטיים וא-סימטריים שתופסים את תשומת הלב, אך גם המון לחנים ומוטיבים מוזיקליים מרתקים שמשתלבים אחד בשני בצורה לא שגרתית. כל הזמן יש מתח בין דיסוננסיות אנטי-הרמונית ובין השפעות קלאסיות מלודיות ונעימות לאוזן, מה שיוצר עניין והנאה בלתי שגרתית ממוזיקה שנשמעת בהתחלה קצת כמו עינוי סאדיסטי במיוחד. ואם ממש נשאבים לתוך המוזיקה אפשר אפילו לנסות לחפש את התרגום למילים ולהבין על מה לעזאזל הם שרים שם (אני לא טרחתי, האמת).

זוהי אחת הלהקות הכי אנרגטיות שאני מכיר, ואחת היחידות שפונות קודם כל לחוש הקצב שלי לפני הלחן או הכלים המלודיים. מצוין גם כמוזיקת אווירה משלהבת חושים ומטרידה (לפעמים מתחשק לי להקים פאב רק בשביל לשים אותם ברקע באופן קבוע), אך קודם כל להאזנה בתשומת לב רבה, כיוון שיש כל כך הרבה לגלות כאן. מי שהמוזיקה תדבר אליו כמובן מוזמן להמשיך את המסע עם הלהקה, שתוציא לאורך כל שנות השבעים אלבומים נהדרים (ולאחרונה אף הוציאה סוג של אלבום קאמבק מעולה בשם K.A), כשבהם האנרגיות רק הולכות וגוברות לכדי אופרות מסויטות ומהפנטות של מקצבים בלתי אפשריים שאי אפשר להישאר אדיש למולם (מומלץ במיוחד אלבום ההופעה הידוע שלהם Hhai שתופס אותם בשיאם מהבחינה הזאת). רק אל תיבהלו ממה שאתם שומעים בהתחלה, לוקח זמן להיכנס לזה, וזה עוד אלבום עדין יחסית אליהם.  

Magma – Kobaia / 1970 / Label: Philips