חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970

טוב, אני מניח שצריך לציין את יום הזכרון איכשהו, ואין דרך יותר הגיונית לדעתי מהקברט הסאטירי המבריק של חנוך לוין, ששוחט כל פרה קדושה שקשורה במיתוס הנופלים, ורלוונטי היום בדיוק כפי שהיה לפני 40 שנה.

באפריל 1970 הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי "מלכת אמבטיה", רביו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים, כהגדרת לוין בכותרת המשנה. הבמאי היה אחיו, דוד לוין, וכמו שני הקברטים הקודמים של לוין – "את, אני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" – הוא הורכב מפזמונים ומערכונים סאטיריים שגיחכו והקצינו את הקונפורמיזם הישראלי השמרני, האמונה בארץ ישראל השלמה, שיכרון הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים וקדושת הלוחמים (ובעיקר הנופלים). בניגוד לשני הקברטים הקודמים, שהועלו במועדונים קטנים יותר, ההצגה הזאת כבר הועלתה במקום מכובד יותר, ולכן כנראה עוררה תגובה חריפה יותר. בתום סערה ציבורית עזה (והתפרעויות במהלך ההופעות), ההצגה הורדה לאחר 19 הופעות בלבד.

לא קשה להבין למה היא עוררה תגובה כזאת, כיוון שלמרבה הצער, הפרות הקדושות של אז לא השתנו כל כך היום, וגם אם כבר יש התפכחות מסוימת משיכרון הכוח הצבאי, ומרעיון האמונה בארץ השלמה, אזי מיתוס הנופלים עדיין נשאר איתן כתמיד.

כבר בשיר הראשון לוין יוצא נגד "אנשי הבסדר", אותו סוג של אנשים שיצקצקו בלשונם למול ההצגה ויגרמו בסופו של דבר להורדתה. כמו הטוקבקיסטים של ימינו, שמסמלים את שיא הקונפורמיזם והצדקנות, השיר הזה מבטא בצורה הברורה ביותר את הסלידה מאותם שמרנים שמנסים לקבוע את גבולות הנורמליות תוך כדי הפצת "נודות כחלחלים של סיפוק עצמי", ואין מדויקות יותר בתיאור החברותא הישראלית שמנסה להוכיח לעצמה שהיא בסדר יותר מכולם כמו השורות "אצבע בתחת ושיר בגרון\כי טוב מסריח וחם".

בכל שיר הוא מפרק מיתוס אחר באותה דרך מדויקת ומקאברית שכה מזוהה עימו, אך טרם התיישנה, עם שורות כמו "לרוב הדודים יש רגל אחת\אבל המלכות היא שלמה\וכל הדודות מסביב לבור\מחכות לך, ילד גיבור\אבל המלכות היא שלמה" או "יש עוד תקווה ויש אמונה\כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום\הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום".

אך אנחנו כאן גם בשביל המוזיקה, וזה כבר סיפור מעט אחר.

את כל השירים הלחין זהר לוי, ששנתיים אחר כך ילחין כמה שירים של לוין בלהקתו המופלאה "אחרית הימים", שאת כל שיריה הוא הלחין גם כן. אך לוי לא מתקרב לתעוזה ולברק של אותו תקליט מופלא כאן. ההכרח של שירים שצריכים להיות מבוצעים על הבמה משפיע בצורה ניכרת על הלחנים, שאמנם מצליחים לשמור על גיוון רב, מג'אז ובלוז ועד רוקנרול ובלדות נוגות. אך השירה המיושנת ישר מעלה אסוציאציות לשירי ארצישראל ישנים ולהקות צבאיות, והמנגינות גם לפעמים נשמעות פונקציונליות יותר מאשר מלהיבות, כאלה שנועדו לשרת את המילים, ולא להפך. אך עדיין צריך לציין לטובה את לוי, גם משום שכמו שמוכיח אלבום האוסף שיצא לאחרונה שמאגד שירים ממחזותיו של לוין, כמעט אף אחד אחר לא הצליח להלחין עבורו שירים שיכולים לעמוד גם בזכות עצמם במנותק מההצגה, וכאן ישנם כמה וכמה כאלה. "אחים צ'מבלולו" הג'אז-רוקי והקליל הוא דוגמה טובה לשילוב בין רוח התקופה לבין הסטנדרט התיאטרוני של ההלחנה, וגם "היה זה בגיל שלוש" רומז על מגע הקסם של לוי כמלחין שיבוא לכדי בשלות ב"אחרית הימים".

אך השיר הזכור ביותר כנראה, ובצדק, הוא "אבי היקר, כשתעמוד על קברי", בלדה מצמררת בביצועו הרך והלירי של ישראל גוריון, שבו חנוך לוין מגיע הכי קרוב שהוא יכול ללומר את הדברים כפשוטם, בלי מעטה של גרוטסקה או הקצנה מוגזמת. זהו השיר שצריך להשמיע כל יום זיכרון, במקום "אהוב יקר", או כל שיר אחר שמנסה להעביר את געגועינו ותודתנו לאלה שהקריבו את עצמם עבורנו. זהו השיר שלאחריו לא ניתן להסתכל יותר על המיתוס הזה בלי לגחך בעצב ולתהות מתי כבר נתפכח ממנו. הנה המילים שלו:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעליי אבי.
 
אל תעמוד אז גאה כל כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.
 
אז תן לעינייך לבכות על עיניי,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי.
 
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
 
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר –  
 
בקש אז ממני סליחה, אבי.
 
 
.
 
 

צריך לשמוע את האלבום הזה (או עדיף, לקרוא את הקברט כולו) לפני כל מלחמה נוספת הבאה עלינו לטובה, ובמהלכה, ולאחריה, ולתהות מתי הוא כבר יראה פחות רלוונטי, ויותר ארכאי, ואולי יום אחד גם מטופש נורא. אשרי המאמין.


חנוך לוין – מלכת אמבטיה / 1970 / לייבל: האוזן השלישית

אגב, אני מצטער מראש, אבל חסרה הרצועה הרביעית באלבום, ובאופן כללי האיכות לא משהו. אבל תראו את זה כעידוד נוסף לקנות את האלבום אם אהבתם אותו.

The Tiger Lillies – Births, Marriages and Deaths / 1994

קברט-רוק. מסתבר שיש דבר כזה. עוד לפני שאמני אינדי כמו המגנטיק פילדס ורופוס ווינרייט הכניסו אלמנטים של תיאטרליות ואופראיות למוזיקה שלהם, קמה בתחילת שנות התשעים בבריטניה להקה שכל כולה מוקדשת לז'אנר הייחודי הזה, אם אפשר לקרוא לו ז'אנר.

אקורדיון, קונטרה-בס, גיטרה ותופים (בסיסיים מאוד) הם הכלים המרכזיים של הלהקה, ובסדר הזה. אך מה שנותן יותר מהכל את הטון הם קול הפלצט הצרוד והצורמני של מנהיג הלהקה Martyn Jacques שלעיתים עולה עד כדי צרימה צווחנית שמזכירה את מיס פיגי, ולמרות שהתגובה הראשונית לשמיעתו היא "וואט דה פאק?", כשמתרגלים אליו זה נשמע הגיוני לחלוטין. המילים שהוא כותב הן מקאבריות, גרוטסקיות וליריות, ועוסקות בעיקר בדמויות כמו זונות, סרסורים, ג'אנקיים ופושעים, כשהאווירה היא של הומור בית מטבחיים ודקדאנס נוסח גרמניה של שנות העשרים. 

 האלבום הנ"ל הוא הראשון שלהם, ולאחריו יבואו רבים ומוצלחים (עד עצם היום הזה), שבעיקר יפתחו את הנוסחה הבסיסית שבוססה כאן. הרבה שירים קצרים (25 במספר במקרה הזה), פשוטים כמו שירי עם או מנגינות שיכורים, אך מלודיים ומדבקים כמו שירי רוק\פופ בני ימינו. בשמיעות ראשונות אולי יווצר הרושם שכל השירים נשמעים אותו דבר, אך שווה להתעמק בהם מעט ולגלות את הפנינים הרבות שמסתתרות כאן, מקברט שמח ומבדח על הרואין וקוקאין, שאנסונים בניחוח צרפתי או לטיני, ועד לשירים מינוריים ומדכאים שהולכים טוב עם אווירת ההומור השחור והשוכרה שהאלבום ספוג בו.

זהו אלבום ספוג באווירה מלנכולית ועולצת גם יחד, אך מעבר לאווירה הוא גם מולחן לעילא ולעילא, ויכול להוות פתח להכרות עם להקה באמת מצוינת, או רק דרך טובה להעביר לילה מהנה של שתייה ורחמים עצמיים.

The Tiger Lillies – Births, Marriages and Deaths / 1994 / Label: Tiger