Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982

מצטער שבשבוע האחרון זה הפך לאלבום כל יומיים, בערך, אבל הייתי קצת עסוק וגם הותשתי קצת, ואני קצת מרגיש שאני מתחיל לחזור על עצמי.

מי ידע ש-Dexy's Midnight Runners, שאחראים לאחד מהלהיטים הממכרים ביותר של האייטיז, Come On Eileen (שבניגוד לרובם מצליח עדיין לא להימאס), הם לא סתם להקת One Hit Wonder טיפוסית, אלא בכלל הרכב נורת'רן סול מלודי, מיוחד ונפלא שכל קשר בינו ובין פופ ניו-ווייבי מתקתק הוא רק צירוף מקרים תקופתי.

בדומה ל-Proclaimers, עוד להקה שמזוהה בחוסר צדק משווע עם להיט אחד, הם מערבבים השפעות קלטיות, פולקיות-בריטיות יחד עם רגישות גבוהה לפופ וחוש מלודי מדבק. המנטליות הHoedownית שלהם קצת מזכירה את הקומיטמנטס מהסרט באותו השם, אבל במקום קאברים מתאמצים מדי לקלאסיקות סול ורוקנרול, הם עושים שירים נהדרים וממכרים בתחושה של פאן טהור וחוסר מאמץ.
הלהקה היא למעשה Kevin Rowland, הזמר וכותב השירים העיקרי, יחד עם הרכב הנגנים המשתנה סביבו (מההרכב של אלבומם הקודם Searching for the Young Soul Rebels המוצלח גם הוא מ1980, נשאר רק הטרומבוניסט כאן). הקול הבריטי מאוד, מלא החיות שלו, הוא הדבר הראשון שמזהים בלהקה, יחד עם הנטיה שלו למשוך את ההברות, להשתמש במבטא בריטי כבד במיוחד, ולהשתמש בשברי הברות חסרות פשר (כמו שמדגים שם האלבום).

למרות שCome On Eileen שחותם את האלבום הוא בכל זאת השיר החזק ביותר בו, 9 השירים שבאים לפניו מוכיחים שהיה להם עוד הרבה מה להציע. החל מהפותח The Celtic Soul Brothers שנשמע כמו שיר קאנטרי סוחף בניחוח אירי, Let's Make This Precious שנשמע קצת כמו סקא בזכות כלי הנשיפה הדומיננטיים (אך הכוכב האמיתי בו הוא הכינור), או Plan B הפוסט-פאנקי ברוחו, ועד שירים גוספלים ושחורים יותר ברוחם כמו Liars A To E או All in All. כך האלבום דוהר משיר סוחף אחד לאחר עד שמגיעים ללהיט הסוגר, שהוא באמת שיר פופ מושלם, כבר כמעט בחוסר נשימה. שימו לב גם לקטעי הבונוס שכוללים גירסאות חיות לכמה מהשירים הבולטים (7 דקות של Come On Eileen למשל), קאברים (Respect, The Sound of Philadelphia) ושירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום.

זהו אלבום עם אנרגיות של פאנק, ליריות של פולק ורוק צעיר ומלודי, ושמחת חיים פולקית. חגיגה של קטעים מלודיים, אנרגטיים ומדבקים שלא יוצאים מהאוזן, בדיוק כמו אותו להיט שמשום מה נשאר הירושה הרוחנית היחידה שלהם בעולם הפופ, בהחלט שלא בצדק.

Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982 / Label: Mercury 

מודעות פרסומת

Mellow Candle – Swaddling Songs / 1972

בקרב חובבי פולק\פרוג מושבעים, האלבום הזה של Mellow Candle, להקה אירית שהוציאה אלבום אחד בתחילת שנות השבעים והתפרקה, הוא קלאסיקה בלתי מעורערת. אבל מכיוון שהלהקה נשארה יחסית אלמונית, הוא גם פנינה חבויה שתמיד מתחשק לספר עליה שוב ושוב למי שעוד לא יצא לו להיתקל בה.

בדומה ללהקות כמו רנסאנס, Illusion, פיירפורט קונבנשן ופנטנגל, הם מונהגים בידי זמרת בעלת קול מלאכי ומלטף, סאונד שנראה שהפך לתו התקן של הפולק רוק הבריטי. כאן לשם האיזון היא מלווה גם בזמרת נוספת, בעלת קול לא פחות מרשים. הן מלוות בגיטרות חשמליות מורכבות ופסנתר בניחוח קלאסי, שמאזנים את הנטיות הפולקיות והרוקיות של הראשון עם הקלאסיות הפרוגית של השני. למרות המוצא האירי, הפולק שהם שואבים ממנו הוא בריטי מסורתי לרוב, לכן אל תצפו לריקודי עם אפופי חלילים וכינורות. בדומה לאותן להקות שהזכרתי, הלחנים שלהם מאזנים בין בניה פולקית-מסורתית ברוחה ובין מלודיות ואנרגיות שמושפעות מרוק (ולעתים קצת ג'אז), כשהממד הפרוגי הוא במורכבות של הקטעים, שמלאים במעברים אינסטרומנטליים מעניינים, תפקידי גיטרות וסולואים מפותלים והשפעות קלאסיות מגוונות.

אך אל תטעו, מדובר בעיקרו באלבום פולק רוק רך, מעודן ונעים, שנע בין קטעים אנרגטיים כמו Vile Excesses או Break Your Token שניתן לרקוע ברגליים (במקצבים א-סימטריים) איתם, לקטעים אווירתיים כמו Heaven Heath, Sheep Season או Messenger Birds היפהפה, שמעלים בראש תמונות והרגשה של נופים בריטיים מוריקים ושלווים.

זהו אלבום מצוין לצהרי יום שישי, אך יש בו מספיק עניין בשביל להיות הרבה יותר מרק מוזיקת רקע, וחובה לכל חובב פולק רוק שלא יצא לו להיתקל באלבום הזה עדיין.

Mellow Candle – Swaddling Songs / 1972 / Label: See for Miles

Tarnation – Gentle Creatures / 1995

עשור לפני הסרט הדוקומנטרי (הנפלא) באותו השם, קמה להקת האלטרנטיב קאנטרי Tarnation והוציאה אלבום בכורה אווירתי, קודר, צלול ומהפנט שבדומה לאותו סרט חושף את הצדדים האפלים של האמריקנה ונושא גם הוא עוצמה רגשית בלתי מבוטלת.

בדומה לאמנים ידועים יותר כמו The Cowboy Junkies או הפרויקטים של וויל אולדהאם (Palace, Bonny "Prince" Billy), טארניישן לוקחים את צלילי הקאנטרי שטופי השמש ומשתמשים בהם בבלדות אפלות, איטיות ומדכאות שמעבירות אווירה לילית של חידלון ושיברון לב. אמנם גם בקאנטרי עצמו ישנן לא מעט בלדות איטיות ומהורהרות יותר, אך הם לוקחים את הכיוון הזה שרק נרמז אליו בז'אנר המקורי ומקצינים אותו, בשילוב עם אסתטיקה ששאולה מעולם הדרים פופ שמזוהה עם הלייבל בו האלבום יצא – 4AD (קוקטו טווינז, This Mortal Coil, Mojave 3, ליסה ג'רמנו) ונושא דמיון גם לחלק מהאמנים הללו.

לא כל השירים כאן חזקים באותה מידה, ואכן חוזקו של האלבום הוא יותר ביצירת אווירה, אבל בכל זאת יש כאן כמה שירים ששווה לתת להם תשומת לב מיוחדת: Game of Broken Hearts הפותח היפהפה, Two Wrongs Won't Make Things Right שנותן אווירה של בר אמריקאי באמצע הלילה עם זמרת קאנטרי שחושפת את נשמתה בפני הקהל שרוקד סלואו ברקע, מנגינת הנושא המכשפת, או Rancho Carne Humana שחותם את האלבום דווקא במנגינת קאנטרי עליזה שמאוזנת ע"י השירה המורבידית של פאולה פרייזר, הסולנית והמלחינה העיקרית של הלהקה.

זהו אלבום שמזכיר שוב כמה משמעותי היה ז'אנר האלטרנטיב קאנטרי בשנות התשעים במעשה האלכימאי של לקיחת ז'אנר שמעורר קונוטציות שליליות לרוב וחשיפתו לקהל חדש של מאזינים שמחפשים אינטימיות ואותנטיות צעירה ונגישה יותר ממה שהוא מציע בד"כ. השילוב הזה הוא מה שמציע עוצמה רגשית וסאונד נדירים, וכמעט אקזוטיים באחרוּת שלהם.


Tarnation – Gentle Creatures / 1995 / Label: 4AD

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007

בהמשך לאתמול, הנה טעימה מהחומר המקורי של ההרכב המיוחד הזה, שהיה לי חשוב לעלות את אלבום שירי הערש המכשף שלהם, אבל לא יכולתי להזניח גם את השירים היפים שהם כתבו לעצמם.

כאמור, מאז אמצע שנות התשעים הלהקה עברה לכיוון אקוסטי ושקט יותר, ברצף של אלבומים נהדרים אחד-אחד, שמתחיל ב-Birds of My Neighborhood מ99', אלבום קאברים נוסף שנושא את השם המרתיע Christ is My Hope מ-2000, שמורכב כולו מעיבודים למזמורים דתיים וגוספל למיניהם (בכלל יש ללהקה צד דתי מטריד קצת, אבל אפשר להתעלם ממנו), Small Planes מ-2001 המומלץ, ו-Befriended מ-2003 שהוא אולי אלבומם הטוב ביותר, בו הסאונד המינימליסטי והפולקי שהם פיתחו באלבומים הקודמים מגיע לכדי שלמות ומוצא אותם בתקופת שיא מבחינת הלחנת שירים.
היה צריך לחכות 4 שנים עד שהלהקה הוציאה אלבום נוסף של חומר מקורי (באופן כללי הם עובדים די לאט), אך ב2007 יצא האלבום הזה, שהוא האחרון שהם הוציאו לבינתיים. במקרה הוא היה ההיתקלות הראשונה שלי עם הלהקה, לא זמן רב אחרי שיצא, ואני זוכר שהתחושה הראשונה שלי בשמיעתו היתה פליאה על כך שעדיין עושים אלבומים כאלה.
המוזיקה הזאת מנותקת כמעט לחלוטין מתחושה של תקופה, סגנון או אפילו מיקום מובחנים. באלבום הזה אפילו יחידת הקצב המאופקת בד"כ ננטשת כמעט לגמרי, ומה שנשאר זה גיטרה אקוסטית מלווה וגיטרה חשמלית שמעטרת אותה בצלצולים ארוכים, רכים, וגם מגוונים. לפעמים זה נשמע קצת כמו ג'אנגל פופ בהילוך אטי.
אבל שוב אני מזכיר שהנכס הגדול ביותר של הלהקה, מלבד כישרון ההלחנה, הוא הקול של קארן פריס. הקול הגבוה והרך, היללה העדינה שבה היא מושכת את ההברות באינפוף קל, התחושה החמה, המוכרת, שהקול שלה מעורר. אפשר להשוות אותה להופ סאנדובל ממאזי סטאר או אפילו לאליזבת' פרייז'ר מקוקטו טווינז (מינוס הפלצטו והג'יבריש) אם רוצים לקבל כיוון כללי.

גם באלבום הזה איכות כתיבת השירים שומרת על רמה כמעט אחידה של איכות (למרות שאני במיוחד מחבב את ארבעת הקטעים האחרונים ואת שיר הפתיחה Brotherhood of Man). אין יותר מדי דינמיקה או שינויים של קצב או סגנון באלבום, ולכן הוא עובד גם מאוד טוב כמוזיקת רקע, אבל כדאי להאזין בקשב לשירים גם אם נדמה שרובם נשמעים דומים אחד לשני.

זהו אלבום אווירתי, מלנכולי אך לא בכייני, פולקי מעט בסגנונו אבל בעל אסתטיקה של רוק בצורת ההלחנה, ובעיקר קסום מאוד, כמו כמעט כל האלבומים של הלהקה הזאת, שנשארה עדיין (למרבה המזל או הצער?) בגדר סוד כמוס שצריך לספר עליו לכמה שיותר אנשים.

The Innocence Mission – We Walked In Song / 2007 / Label: Badman

The Innocence Mission – Now the Day is Over / 2004

 עטיפת האלבום

אחת הלהקות שהכי קשה לי להאמין שעדיין פעילות כמותה בימינו, ומהבודדות שניתן לומר עליהן שהן באמת אוצר גנוז, היא מיסיון התמימות, שם יפה והולם ללהקה שמוקדשת למוזיקה עדינה, שקטה, לירית, ונו, גם לפעמים יש שם קצת מן הדת, אבל אף אחד לא מושלם.
מלבד השמעות אצל בועז כהן לא יצא לי להיתקל ביותר מדי אנשים שמכירים אותם, ולכן התחשק לי להפיץ את הבשורה, אבל דרך אלבום מעט יוצא דופן בקטלוג שלהם, שרצוי להמשיך מעבר לו ולנבור באלבומים הרבים והנהדרים שהם הוציאו ב-20 שנות קיומם.

הלהקה האמריקאית הזאת, שמורכבת בבסיסה מהזוג קארן ודון פריס, היא זמרת בעל קול מלאכי והוא גיטריסט מעודן ומוכשר, התחילה את דרכה בשנות השמונים והתשעים המוקדמות עם אלבומי דרים-פופ ברוח התקופה, בסגנון שמזכיר להקות כמו 10,000 מאניאקים או The Sundays. אך החל ב-Glow מ-1995, האלבום שמיצה את הכיוון הזה בצורה המוצלחת ביותר, הלהקה החלה לנוע לכיוון אקוסטי ומופשט יותר, כשאת הרוק האווירתי מחליף כיוון פולקי ושקט יותר.
מאז אלבומיהם שומרים לא רק על רוח וסאונד דומים, אלא גם על איכות כתיבת שירים יוצאת דופן, שבדרך פלא רק משתפרת מאלבום לאלבום. בשלב כלשהו באלבומיהם כמעט לא עולה השאלה של האם השיר הספציפי הזה מוצלח יותר מקודמו, כיוון שכמעט כולם מוצלחים, ומהווים מקשה אחת של יצירה הומוגנית שמתפקדת טוב באותה מידה גם בהאזנה רבת קשב וגם כמוזיקת רקע מלנכולית לשעות הלילה.

מחר אני אדון באלבומם האחרון והנפלא We Walked in Song, אבל בא לי להתחיל את ההיכרות איתם כאן דווקא עם אלבום שמורכב כולו (מלבד שיר אחד) מקאברים.
Now the Day is Over, כמו שניתן להבחין מתמונת העטיפה המלבבת, הוא אלבום של שירי ערש, לילדים ולמבוגרים כאחד. סטנדרטים כמו Moon River, Over the Rainbow או What a Wonderful World מקבלים עיבודים מינימליסטיים, אקוסטיים וחלומיים. קצת כמו אותם אלבומים לתינוקות שהופכים את מוצרט או הביטלס לשירי ערש, רק עם אינטגריטי ונשמה. קולה הכל כך שביר, יפה וכמעט מתפנק של פריס עוטף את השירים האלה בהרגשה מרדימה ומערסלת עוד יותר, והופך את האווירה למושלמת. ברגעים אחרים ישנה פשוט הרגשה של אינטימיות בסיסית וישירה, כאילו אנחנו יושבים ומאזינים לחברים שמנגנים סביב האח שירים ישנים ומוכרים להנאתם.
האוצר הגדול ביותר באלבום הוא, איך לא, השיר המקורי היחיד, פרי עטה של פריס, My Love Goes With You שמבטיח לרך הנרדם שגם בשקיעתו אל תוך השינה אהבתו של אמו תלווה אותו.
אולי זה רק אני, אבל יש משהו בשירי ערש שמדכא אותי בצורה שאף מוזיקה אחרת לא עושה, והשיר הספציפי הזה תמיד כמעט מביא אותי לכדי דמעות.

זהו לא אלבום של חול, אלא של קודש. צריך לשמור אותו לרגעים מיוחדים, לאווירה מסוימת. לפני השינה או מוקדם בבוקר. יש בו עוצמה יוצאת דופן ושילוב נדיר של תוגה, קסם ומתיקות שנדמה שכבר בלתי ניתן למצוא. בטח שלא באלבומי קאברים.

The Innocence Mission – Now the Day is Over / 2004 / Label: Badman