Weekend – La Varieté / 1982

כמו במקרה של Marine Girls שצמחו מלהקה מינימליסטית, אקוסטית ולילית ברוחה להרכב רוקי-ג'אזי-בוסה-נובי של ממש (Everything But the Girl), כך גם Young Marble Giants (שהשפיעו רבות על המארינס) צמחו מהרכב אינדי-פוסט פאנק-ניו וויב אפלולי וסגפני להרכב עשיר, מלא חיות וכלים שלוקח את השפעות הבוסה נובה והג'אז שרק נרמזו בלהקה הקודמת ומביא אותם אל קידמת הבמה. בשני המקרים הדמות המרכזית היתה הסולנית של הלהקה, שעזבה את ההרכב הקודם בשביל לחבור לבן זוג חדש שאיתו היא תיצור את ההרכב השאפתני יותר – שם זו היתה טרייסי ת'ורן, כאן דמות קצת פחות ידועה אבל לא פחות מוכשרת בשם אליסון סטאטון. בשני המקרים דווקא ההרכב הפחות ידוע הוא זה שאהוב עלי, אבל מבחינה כרונולוגית הסדר כאן הפוך – Young Marble Giants נחשבים בזכות אלבומם הבודד והמשפיע Colossal Youth מ-1979 לאבות האינדי פופ המינימליסטי והלו-פיי, בעוד ההרכב שסטאטון הקימה אחריו, Weekend, די נשכח, וחבל. כי למרות החידוש הסגנוני הרב של הג'איינטס, משהו באסתטיקה שלהם הוא עדיין אפל מדי, ניו-וויבי מדי, וגם הלחנים לא ממש מצליחים להחזיק, ועדיף כבר לשמוע את המארין גירלס, שיקחו את הכיוון הסגנוני ההוא וילטשו אותו לכדי שלמות. אך וויקנד זה כבר סיפור אחר.

בשנות השמונים בבריטניה קם מעין גל לא מוצהר במיוחד של להקות אינדי-ניו וייב טרופיות, שהושפעו במידה חזקה מבוסה נובה, סמבה וג'אז. הסאונד שלהם כלל מקצבים ברזילאיים ברוחם, שימוש מרכזי בכלי נשיפה כמו חצוצרות וסקסופונים, ואווירה שמשלבת בין החיות והקרנבליות של ההשפעות הברזילאיות עם הקדרות הבריטית האופיינית. ביניהם ניתן למנות להקות מוצלחות כמו Haircut 100, Friends Again, וכמובן גם את  EBTG המוקדמים. והאלבום הזה הוא במידה רבה אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של הז'אנר הלא מוצהר הזה.

שימו לב למשל ל-Carnival Headache, חגיגה של כלי הקשה ומקצבים קרנבליים שמאוזנים ע"י הקול הבריטי הנונשלנטי והמריר-מתוק של סטאטון, יחד עם ריפים מדבקים של חצוצרות וגיטרות, שהופכים אותו לשיר שלא ניתן לעמוד בפניו. או לשני חלקי A Life in the Day Of… האינסטרומנטליים, שנושאים את אותה אווירה עם סולואי גיטרה אקוסטית ג'אזיים. למרות החשיבות של יחידת הקצב והנשיפה, שימו לב גם לגיטרות באלבום הזה, כמו למשל בבלדה הפותחת הנפלאה The End of the Affair שהיא השיר היפה ביותר באלבום, אך גם השונה ביותר ברוחה, כשעל מקצב בוסה נובה שקט מולבשים ליינים מפותלים, ג'אזיים ונפלאים של גיטרה אקוסטית, וביניהם הבית והפזמון הליריים שמושרים בקולה הנונשלנטי והרך של סטאטון. בעיני שירים מהסוג הזה היוו השפעה רבה על ההרכבים מובלי הגיטרות האקוסטיות של Sarah Records עשור לאחר מכן, כמו Blueboy ו The Harvest Ministers (עליהם אכתוב בקרוב, אני מקווה). גם מי שמתגעגע ל Young Marble Giants ימצא כאן את מבוקשו בכמה שירים שעדיין נושאים את רוחה של הלהקה (ובמיוחד בארבעת קטעי הבונוס, שלא במפתיע, כיוון שהם דמואים שהוקלטו שנה לפני כן, בתחילת הדרך של הלהקה).

זהו אלבום מושלם לצהרי יום שישי, באווירה קייצית ועצלה אך עם בריזה של קול בריטי נשי ענוג ורגישות מלודית שמאזנת את המקצבים השמחים עם מעט מרירות בריטית מענגת. יש בו גם מאוד סאונד של תחילת האייטיז, עם ההפקה הנקייה אך השאפתנית במידה שלו, והוא אחד מהאלבומים הקלאסיים של התקופה (שהתאפיינה בהרבה דברים בלתי נסבלים), לדעתי.


Weekend – La Varieté / 1982 / Label: Rough Trade

Saturday Looks Good to Me – All Your Summer Songs / 2003

קצת כמו בל וסבסטיאן, Saturday Looks Good to Me היתה בראשיתה פרויקט של איש אחד שהפכה ללהקה כמעט במקרה. פרד תומאס, מוזיקאי אינדי פופ רב פעלים ממישיגן, החליט לעשות אלבום שתהיה חתומה עליו להקה פיקטיבית, כפרויקט שהיה חלק מלייבל שהוקדש כולו ללהקות כאלה, ואסף כמה אנשים להקלטת אלבום הבכורה, שיצא בצורה מוגבלת. אך אחרי שהלהקה הוזמנה להופיע בצורה חיה, הוא אסף כמה מוזיקאים להרכב קבוע, וכך קרמה הלהקה עור וגידים של ממש. את אלבומם הרביעי All Your Summer Songs הם כבר הקליטו עבור לייבל האינדי הנחשב Polyvinyl והוא לדעתי גם הדבר הטוב ביותר שהם עשו עד אז ומאז.

המוזיקה של תומאס היא שילוב בין אינדי פופ מתוק, רך ומלודי מאוד, ובין השפעות פאנקיות, שלוקחות גם מסול ומוזיקת מוטאון מתי שמתחשק (שוב, בדומה ללהקה שפתחתי איתה). תומאס ניחן בחוש הלחנה יוצא דופן והחוש המלודי והפופי שלו מוביל אותו כל הזמן לנסות למצוא את הנוסחה לשיר אינדי פופ שעובד, תופס, ומצליח לרגש. כינורות, כלי מיתר, קלידים וקסילופונים מגבים את רוק הגיטרות הרטרואי שלהם ויוצרים תמהיל שמצליח להקפיץ אך גם לרגש.

האלבום נפתח עם קטע חסר שם שמסתיים עם ריף גיטרה מדבק שנקטע בפתאומיות בידי השיר שבא לאחריו, וחוזר לאחר מכן בסופה של הבלדה המלנכולית היפה No Good With Secrets שמתחברת לAlcohol שמפתח את הריף הזה לכדי שיר שלם עם פזמון סוחף שמובל על-ידו. בין לבין (וגם אחרי, משום מה לאחר הסגירה המעגלית הזאת יש עוד 4 שירים) ישנם פנינים רבות נוספות, כמו Meet Me By the Water הבאבלגמי, שיר הנושא עטוף הכינורות, Typing המאופק או Last Hour העצוב שסוגר את האלבום. אמנם אני סאקר של השירים היותר מינוריים של האלבום הזה, אך יש בו גם רגעים מקפיצים ושמחים יותר, בעיקר בהשפעת רוקנרול ופופ סיקסטיזיים. זהו אלבום יותר מגובש מכל מה שהם עשו, ורובו, גם ברגעיו העליזים יותר, מעביר תחושה של רומנטיקה מינורית מסוימת, של כמיהה וגעגועים, גם אם לא משתפכים מדי.

אם רוצים להבין למי הלהקה דומה אפשר אולי לדבר על המגנטיק פילדס, קמרה אובסקורה וינס לקמן כחלק מהאמנים שעושים גם הם אינדי פופ קליט, נוסטלגי ורגיש מאוד. אך מכיוון ש-SLGTM עוד לא זכו לאותה רמת הכרה, כדאי לגלות אותם.

Saturday Looks Good to Me – All Your Summer Songs / 2003

Beat Happening – You Turn Me On / 1992

בהמשך לפוסטים על קלווין ג'ונסון וHoneybunch, בהם הזכרתי את הלהקה הזאת, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב עליהם בצורה מסודרת.

Beat Happening היו אחת מלהקות האינדי-פופ המינימליסטיות, החשובות והמשפיעות ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים באמריקה. גם כחלק מהסצנה המתפתחת של אולימפיה, וושינגטון (שהולידה בעיקר להקות בנות חשובות כמו ביקיני קיל, לויס, Sleater-Keaney וגם את קורטני לאב), וגם בזכות ההשפעה הסגנונית של הסאונד שלהם, והפרקטית של הלייבל K Records שהקים מנהיג הלהקה, קלווין ג'ונסון. אך למרות כל זאת, אני חייב להודות שלמרבית אלבומיהם אני לא מתחבר לחלוטין. ברובם יש משהו גולמי מדי, מחוספס מדי, אנטי-מלודי לפעמים. אך ככל שהם התפתחו הסאונד שלהם התעדן יותר, נהיה מתוק יותר, והתקרב יותר אל הTwee הבריטי ברובו. אבל דווקא באלבומם האחרון, You Turn Me On, הם הצליחו סוף סוף להגיע לשיאם ההלחנתי והאסתטי, בדמות אלבומם הנגיש ביותר, עם הכמות הגדולה ביותר של שירים מעולים, וכיום גם המוערך ביותר.

הסאונד הייחודי של הלהקה הוא הדבר הבולט ביותר בשמיעות ראשונות. המינימליזם של הסאונד שלה, שמורכב מגיטרות פשוטות, מלודיות פופיות, תיפוף פרימיטיבי (מעט פוסט-פאנקי ברוחו), היעדר בס והקולות המאוד ייחודיים של ג'ונסון ושל הצלע הנשית בלהקה הת'ר לואיס. אף אחד משלושת חברי הלהקה לא מופקד על כלי ספציפי, ושלושתם מתחלפים ביניהם, מה שמורגש בנגינה הבסיסית והלא מתאמצת, שאפשר אולי למצוא בה שילוב של רוח להקות הגאראז' של הסיקסטיז והלו-פיי של האייטיז. אך כל זה לא היה עובד בלי שירים מוצלחים, וזה מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה. הוא פותח עם Tiger Trap המדיטטיבי שהולם עם drones רפטטיביים של גיטרה והלימת תופים כמעט שבטית כשברקע קולו הצורמני של ג'ונסון מגיש את המלודיה המתוקה-מרירה. הבא בתור הוא Noise המלודי, שאולי מרמז על החוב של הלהקה לז'אנר הנויז-פופ, למרות שאצלם הדיסטורשנים אינם כה רועשים. השירה הגראנג'ית של לואיס וריף הגיטרה המעולה הקליט שמוביל את השיר מתחברים מצוין, כשהשיא הוא הפזמון. שני השירים הללו מאפיינים את שאר האלבום, שנע בין ההלימות הרפטטיביות של השירים שג'ונסון שר (Teenage Caveman הוא עוד דוגמה מוצלחת) ובין השירים המתוקים יותר ששרה לואיס (Sleepy Head המקסים שנשמע כמעט כמו שיר ילדים ו Godsend הרומנטי שנמתח לאורך 9 דקות הם ההיילייטים). האלבום נסגר בצורה מושלמת עם Bury the Hammer הכמעט המנוני, שהוא סוג של דואט בין שני הזמרים, ומאזן את הרוח הסגנונית של שניהם.

זהו אלבום שמורכב משילוב בין חיספוס, גולמיות, ומלודיות ושירה נאיביים, קצת רטרואיים ברוחם וכמעט תמיד מתוקים-מרירים. זהו אחד התוצרים המוצלחים ביותר של האינדי-פופ האמריקאי, שנעשה פחות או יותר במקום ובתקופה שבה הגראנג' שלט בכל, אך הראה כיצד ניתן לקחת את הרוח הבסיסית שלו ולעקם אותה קצת עבור אלו שמחפשים משהו יותר עדין ומתוק במוזיקת הגיטרות הרועשת שלהם.

Beat Happening – You Turn Me On / 1992 / Label: K

Honeybunch – Time Trials / 1987-1995

רוב להקות האינדי פופ הרטרואיות, המתוקות, והמלודיות ביותר באו מבריטניה, היכן שתת הז'אנר Twee (שאני אצטרך להרחיב עליו בצורה מסודרת מתישהו) שיגשג ופרח, מהלייבל שרה רקורדס ועד בל וסבסטיאן. האמריקאים משום מה תמיד היו מחוספסים יותר, רוקיים יותר, לפעמים גם בסיסיים ומינימליסטיים יותר באסתטיקה שלהם. כך שגם כשהם עשו אינדי פופ שמגובה בהרמוניות ומלודיות, זה היה בצורה גולמית, כמעט גראנג'ית, כפי שאמני הלייבל K Records, ובראשם להקתו של מייסד הלייבל קלווין ג'ונסון, Beat Happening, הוכיחו.

לכן כשגיליתי שהאניבאנץ', להקה עלומת שם שהגעתי לאלבום שלה כנראה דרך הפניות מאמנים אחרים שאהבתי שנטען שהיא דומה להם, היא אמריקאית, די הופתעתי. כאילו הם באו הישר מתנועת הC-86 של שנות השמונים המאוחרות באנגליה, הם עושים אינדי פופ עדין, קליט ורטרואי מאוד, שנשמע מאוד מושפע מלהקות מרכזיות בז'אנר כמו הפסטלס או פריימל סקרים המוקדמים, אך עדיין שומרים על גיוון וייחוד משלהם. הסיבה העיקרית שהם נותרו עלומי שם היא מכיוון שהם מעולם לא הוציאו אלבום מסודר, אלא רק Eps וסינגלים לאורך שנים, שאוגדו באלבום הזה לאחר שהתפרקו.

הקלף החזק שלהם הוא ההרמוניות והמלודיות הנפלאות, הסוחפות כל כך, שנשמעות כאילו הן מתכתבות עם אלו של שנות השישים ממקום מפוכח יותר. קחו למשל את Mine Your Own Business הממכר (שכבר שבועות אני לא מצליח להפסיק לשמוע) ותבינו כיצד ניתן לעשות שיר פופ מושלם של 2 דקות בעזרת לחן שנשמע נאיבי על גבול המגוחך, הרמוניות שכבר לא באופנה, ועבודת גיטרות מודרנית וצעירה. מכיוון שמדובר באוסף של כמה סינגלים לאורך כמה שנים, יש גם גיוון רב באלבום, ששומר על עניין גם אם זה אומר שאיכות השירים היא לא אחידה במיוחד. מצד שני, לא צריך להרגיש אשמים לקחת את השירים הטובים ולהתעלם מהרעים, בכל זאת מדובר כאן באוסף ולא באלבום שנועד להישמע ברצף. המומלצים העיקריים הם The Great Divide עמוס האורגנים והמלודי, Count Your Blessings האמריקאי-סלאקרי, I Won't Stand in Your Way הסיקסטיזי בלחן שלו, וכל ששת השירים הפותחים, שמייצגים את תחילת הדרך של הלהקה, כשהם עוד היו רעננים ומלאי כישרון.

במידה מסוימת זהו אלבום אינדי פופ למי שכבר מתמצא קצת בז'אנר ויודע מה הוא הולך לקבל, כיוון שאין כאן יותר מדי הפתעות. אבל גם עבור כל השאר, יש כאן מספיק שירים נהדרים שיענגו את אזניכם, וזה מה שחשוב, לא?

Honeybunch – Time Trials: 1987-1995 / 1996 / Label: Summershine

Jens Lekman – Night Falls Over Kortedala / 2007

ינס לקמן הוא עבורי ההתגלמות של המושג גילטי פלז'ר. אמנם הוא כבר זכה למספיק הצלחה עולמית בשביל שאף אחד לא ירים גבה כשתגיד לו שאתה אוהב את אייקון האינדי פופ השוודי העולה הזה, אבל הסאונד שלו כל כך קיטשי, כל כך פופי, כל כך מצועצע ולעתים מגוחך, שאתה לפעמים תופס את עצמך בתדהמה על זה שאתה לא יכול להפסיק להאזין לו. בכלל, התיאור הכי טוב למוזיקה שלו יהיה לדעתי אינדי-אבבא. כמו הלהקה שבתקופה מסוימת היתה הייצוא הרווחי ביותר של שוודיה (אפילו לפני וולבו או סרטים של ברגמן), שאת שיריה קל לשנוא אבל קשה להתנגד לזמזם אותם, גם לקמן מערבב תזמורים עשירים, ניחוחות של דיסקו ופופ, ולחנים מלודיים שגובלים בקיטש אך עדיין מצליחים להיות מעניינים מספיק בשביל לתפוס את האוזן. אבל לקמן עדיין שומר מספיק על האסתטיקה של האינדי בשביל שתציל אותו מעודף השמאלץ ותזכיר שמדובר בכל זאת בחובב פופ מתוחכם, שיודע לקחת את כל ההשפעות הללו וליצור מהם משהו אישי וייחודי, בלי לוותר על הלחנים והרומנטיקה שעושים את המוזיקה שלו לכל כך מושכת.

הקלף החזק ביותר של לקמן, מלבד החוש המלודי הכביר שלו, הוא התזמור העשיר וההפקה המגוונת, שהופכים כל רגע באלבום למפתיע ורווי בכלים שמענגים את האוזן. החל מהעיבוד התזמורתי המג'סטי של And I Remember Every Kiss ועד ליוקליילי המצלצל והמתוק של The Opposite of Hallelujah, ישנם אינספור כלי נשיפה, כינורות, קסילופונים, גיטרות, וגם לא מעט כלים אלקטרוניים (מיותרים, לדעתי) שנותנים להם הרגשה עכשווית יותר. הגיוון באלבום הוא מה שעוזר להתגבר גם על הקטעים החלשים יותר, שלעתים יכולים להישמע כמו פסקול למסיבת בריכה בקלאב מד, כיוון שמיד לאחריהם תבוא פנינת פופ עשירה ולירית שתאזן אותם. האלבום אפילו נגמר עם המחווה הרוקבילית Friday Night at the Drive-In Bingo שדומה באופן חשוד לקאבר של ג'ונתן ריצ'מן ל Heart of Saturday Night (טוב, גם לדעת ממי לגנוב זה כישרון).

זהו אלבום נורא כיפי, גם למי שהמונח "מוזיקה כיפית" אף פעם לא נשמע לו מושך במיוחד. זהו סוג של נס רפואי יחסית למשהו שנשמע בהתחלה כמו טראש מוחלט אבל בסופו של דבר מצליח לרגש ולענג כמו מוזיקה מהוגנת לחלוטין.

Jens Lekman – Night Falls Over Kortedala / 2007 / Label: Secretly Canadian

The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988

The Go-Betweens היו לדעתי הלהקה האוסטרלית הגדולה ביותר של שנות השמונים (והיו לה לא מעט מתחרים). הלהקה שהחלה את דרכה בסוף שנות השבעים ב Brisbane, עשתה באלבומיה הראשונים פוסט פאנק ניו-וויבי אפלולי ואווירתי, והתפתחו יותר ויותר לכדי סאונד ג'אנגל פופי מלוטש וקצבי (אלבומה האחרון נקרא That Striped Sunlight Sound כפי שהם נהגו לתאר את המוזיקה שלהם). עיקר הלהקה הוא שני זמרים וכותבי שירים מחוננים – רוברט פורסטר וגרנט מקלנן. הראשון אחראי לשירים הפופיים והמאז'וריים יותר, והשני היה הנפש הרגישה והמלנכולית יותר, שהתמחה בכתיבת שירי אהבה מוחמצת מרירים-מתוקים, המשיך לקריירת סולו מוצלחת (מומלץ בעיקר Horsebreaker Star שלו) ונפטר בטרגיות לפני שלוש שנים מהתקף לב (בועז כהן כתב עליו יפה כאן).

האלבום הזה, שנחשב לפסגה שלהם לאחר עשר שנות יצירה (ולאחריו הם מיד התפרקו, וחזרו לפעילות מוצלחת ב1999 עד מותו של מקלנן), הוא אחת מהיצירות המרגשות והצובטות ביותר שאני מכיר. שירים על אהבות שהלכו, צלילות אל תוך הזיכרון, לבבות שקטים ומופנמים של אהובות, שיטוטים ברחובות ובעיקר כמיהה בלתי נגמרת לאהבה (חצי מהם עוסקים בנושא כבר בכותרת שלהם). אך כמו העטלפים מאתמול, הם עושים זאת בצורה בלתי צפויה, ע"י שירים מהירים, פופיים, מופקים לעילא (לעתים קצת יותר מדי, בשמיעות ראשונות אפשר לחשוב שככה יו 2 היו נשמעים לו היה להם לב), וקליטים. הצד המלנכולי במוזיקה נמצא בשירה האנדרסטייטמנטית, כלי הנשיפה והמיתר שמעטרים את השירים והמילים הרגישות. האווירה המתוקה-מרירה שמתקבלת היא פסקול מושלם לאנשים מוכי אהבה, מערכות יחסים שנגמרו, או התבוססות בשילוב של רחמים עצמיים והתעלות רוח.

שימו לב למשל לI'm All Right עם המילים שמתארות התפכחות שלווה ויציבה ממערכת יחסים שנגמרה, עם פזמון שטוען It's okay, I'm all right אבל מיד לאחריו בסון (נדמה לי) שמעורר סוג של עצב חתום פנים. או לYou Can't Say No Forever הקצבי שנשמע לעתים כמו הפוסט פאנק האווירתי שהם עשו בתחילת דרכם ולעתים כמו שיר פופ אינטיליגנטי עם טוויסט חמוץ. אבל לתאר את השירים ספציפית יהיה מיותר, כיוון שפחות או יותר כל אחד מ10 השירים שמרכיבים את האלבום הוא מצוין כשלעצמו, ובכל אחד מהם יש את השילוב של קצביות או מאז'וריות (אם הוא אקוסטי) ושל עדינות שקטה ורומנטית שמרמזת על תשוקה ועל שיברון לב באותה מידה.

האלבום יצא לאחר מכן בתוספת אלבום בונוס, שאני מצרף כאן גם מכיוון שהוא מוצלח כמעט כמו האלבום המקורי. הוא אקוסטי יותר ברוחו (ונותן אפילו מקום מרכזי יותר לכינור, שמופיע בכמה מהשירים היפים ביותר באלבום המרכזי). אל תפספסו בו את Running the Risk of Losing You הממכר, You Won't Find it Again האקוסטי והמינורי, ואת הקאבר הנפלא ועמוס הכינורות לYou're a Big Girl Now של דילן. אפשר להתייחס אליו כמעין אלבום אח למקורי, כיוון שהוא די שונה בסאונד שלו ואין בו את השילוב המאוד ספציפי ההוא של מלנכוליה וקצביות פופית, אבל כדאי לשמוע אותו אפילו בנפרד, כיוון שהוא עומד בפני עצמו.

שניהם ביחד מספקים חוויה שצובטת את הלב באותה מידה שהיא מעוררת השראה, ואם לא רק בגלל השירים, אזי גם בגלל אובדנו של מקלנן, שרוחו מתמצית הכי טוב בQuiet Heart (השיר הכי טוב שתרם לאלבום). כולו מבטא את התשוקה של נפש סוערת ללב שקט, מרגיע ומנחם, ומהווה הצצה מייצגת לדעתי ללבו הרגיש והשליו של מקלנן, שנדם לפתע בשנתו, והוא בן 48 בלבד.

The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988 / Label: Capitol

Bonus Disc

The Bats – Daddy's Highway / 1987

זוכרים שפעם באולמיוזיק (לפני שנים, בעיצוב הישן והטוב) היו אלבומים מומלצים לפי כל ז'אנר? אמנם אלה תמיד היו בערך אותם חמישה אלבומים (נגיד באלבומי פרוג תמיד היו שמים את Two Sides of Peter Banks או משהו של Can), אבל ככה לפחות זה היה מכריח אותך לשים לב לאותם אלבומים. ככה התוודעתי לאלבום הזה, ואיזה מזל היה לי.

העטלפים הן אחת הלהקות החשובות והמצוינות ביותר שיצאו מניו זילנד. אחת מהמייצגות של הז'אנר הידוע כקיווי פופ (הכינוי לאינדי פופ ניו זילנדי), ואחד מהרכבי הג'אנגל פופ היחידים שידעו לשלב מלנכוליות וליריות בתוך מקצבים מהירים ועמוסי גיטרות.

הלהקה היא קודם כל, ואחרי הכל, רוברט סקוט. הסולן וכותב השירים העיקרי שהיה לפני כן ב-The Clean, אחת מלהקות האינדי פופ המיתולוגיות של ניו זילנד (שעשתה מוזיקה הרבה יותר פרימיטיבית אבל חלוצית וחשובה בהתחשב בכך שהחלו לפעול בסוף שנות השבעים), הוא הרוח החיה מאחורי הלהקה. הוא מגיש את השירים בשילוב של נאיביות כמעט נערית ושלווה שקטה, רומנטית ומלאת תקווה כמו שהיא מינורית.

אך כאמור, ההישג הגדול של הלהקה הוא בהיותה להקת גיטרות פופית, מלודית ונעימה אך באותה עת גם מלנכולית בצורה שקטה ולא מתבכיינת. היכולת שלהם לערב את צלצולי הגיטרות והקצביוּת האופייניית לג'אנגל פופ בלחנים מינוריים ומילים שטופות רומנטיקה מאוכזבת, מזכירות קצת את הסמית'ס, או יותר מכך את שכניהם ליבשת The Go-Betweens. המקרים המייצגים ביותר לשילוב הזה הם 4 שירים שהם לדעתי העוגנים המרכזיים של האלבום – Treason, Sir Queen, Tragedy ו Block of Wood. כל אחד מהם – אחד בגלל הפזמון, אחד בגלל מהלך אקורדים אחד מתוך כל השיר, אחד בזכות סולו הגיטרה החוזר – מצליח להמם אותי כל פעם מחדש במלודיות הכובשת שלהם וביכולת שלהם ליצור מצב רוח שמיימי מתוך שילוב של עצבות ותקווה עם לחן מלא פאתוס שגורם לך להרגיש שאיכשהו הכל יהיה בסדר.

אלה רק ההיילייטים, אבל באלבום העמוס לעייפה הזה (17 שירים) יש עוד רגעים רבים של אושר. מקטעים אופטימיים וקצביים כמו Round and Down ו Mad on You ועד לבלדות נוסטלגיות וצובטות כמו Miss These Things ו Some Peace Tonight.

זה סוג של אלבום שמח לאנשים שבורי לב, או להפך, תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה, יש כאן מספיק שירים טובים כדי להאפיל על אלה שלא עובדים, ולכן כדאי לנסות להאזין גם אם בהתחלה שום דבר לא תופס את אוזניכם, בסוף אני מבטיח שזה יקרה. וכל פעם עם שיר אחר. ככה זה עם אלבומים גדולים.


The Bats – Daddy's Highway / 1987 / Label: Flying Nun