Stereolab – Sound-Dust / 2001

איכשהו, העובדה שסטריאולאב הצליחו כל כך תמיד הפתיעה אותי, אך בו בזמן נראית הגיונית לחלוטין, מכיוון שהם פונים לכל כך הרבה כיוונים שידברו לכמה סוגי מאזינים. אלה שמחפשים אלקטרוניקה מתוחכמת, מעין מוזיקת לאונג' לאדם החושב, ימצאו באלבומיהם מאמצע שנות התשעים ואילך מספיק שטיחי סאונד רפטטיביים אך ממכרים, שלא דורשים תשומת לב אבל נעימים לאוזן. מאידך, אלה שמחפשים מוזיקה מתוחכמת, רב-שכבתית ועמוסה בהשפעות, לא יתקשו לזהות אצלם את השפעות הקראוט-רוק הבולטות (שיר הנושא מתוך Emperor Tomato Ketchup הוא פחות יותר שיחזור של Hallo Gallo של Neu! בסולם אחר), השילוב בין אינדי מלודי לאלקטרוניקה אנלוגית (אחד הדברים הנפלאים אצלם הוא שאין אצלם כמעט שימוש בכלים דיגיטליים – התופים חיים, והסינתיסייזרים רטרואיים במובהק), והשפעות הפופ הצרפתי והרמוניות הבאבלגאם של הסיקסטיז. באלבומיהם המוקדמים אף אפשר למצוא מנה הגונה של שוגייז, המקבילה הרוקית לרפטטיביות של האלקטרוניקה, עם drones של גיטרות עמוסות דיסטורשן במקום ליינים של סינתי.

אך עבורי סטריאולאב היו להקה כל כך אהובה כמעט למרות כל הדברים הללו מאשר בגללם, וקודם כל בזכות יכולת ההלחנה שלהם, המלודיות הנהדרות שהם הצליחו לשלב בתוך הגרובים המהפנטים שלהם, והקולות המלאכיים של לטישיה סדייר, הסולנית הצרפתיה המגניבה שלהם, עם ההרמוניות ברקע של זמרת הליווי הנפלאה מארי הנסן, שזה היה אלבומה האחרון עם הלהקה לפני שנהרגה בתאונת דרכים טרגית.

צריך לזכור שהשורשים של סטריאולאב נעוצים בלהקת האינדי-פופ/C-86 מקארת'י (עליהם כתבתי כאן), ולכן עצם ההתייחסות אליהם כלהקת אלקטרוניקה היא בעייתית, כיוון שהם קודם כל היו יוצרים של שירים ומלודיות. לכן תמיד נראה לי הגיוני יותר להתייחס אליהם כלהקת אינדי שפשוט שילבה יותר ויותר השפעות מגוונות לתוך המוזיקה שלהם, לכדי תמהיל שלם וייחודי, שיצר סאונד מאוד מובהק, שאחר כך השפיע על להקות אחרות שניסו לחקות אותו (Pram, Broadcast ועוד).

כשסטריאולאב הגיעו לאלבום הזה הם היו כבר לאחר עשור של עשייה ענפה, מגוונת ומצוינת של אלבומים שכל אחד מהם שיכלל את הסאונד שלה ולקח אותו לכיוונים מעט שונים תוך שמירה על הנוסחה הבסיסית של הסאונד שלהם. לכן, היתה האשמה מסוימת שהאלבום הנ"ל לא מחדש כלום, אלא רק מציע עוד מאותו הדבר.  אבל לא משנה אם הטענה הזאת נכונה או לא, מי שמסתכל עליו כך מפספס את כל העניין. מכיוון שהאלבום הזה, די בפשטות, הוא האוסף החזק ביותר של שירים שהלהקה הוציאה עד אז (ומאז).

האזנה לאלבום רצוף של סטריאולאב יכולה להיות משימה די מפרכת, גם בגלל הרפטטיביות של רבים מהקטעים שלהם, ההסתמכות על כמה מוטיבים בסיסיים לאורך שיר של כמה דקות טובות וההרגשה שלעיתים עולה שמדובר במוזיקת רקע. עבורי רובם שווים את זה בשביל הפנינים שחבויות בכל אלבום (וגם באוספי הבי-סיידס והסינגלים הרבים שלהם), שתמיד נושאים מנגינות שאי אפשר שלא ליפול מהן. כאן הבעיה הזאת כמעט שלא קיימת. לא רק שכל שיר מכיל ריפים ומלודיות מדויקות ומדבקות, גם הטקטיקה שהם בחרו כאן (שתמשיך גם לאלבומיהם הבאים) היא לחלק כל שיר לשני חלקים עם קשר רופף ביניהם, כמעין התפתחות נוסח-פרוג של שיר. כך למשל הקטע בעל השם המייצג Double Rocker מתחיל עם מנגינה איטית וחלומית והופך באמצע למשהו קצבי וסוחף.

עוד קטעים מצויינים הם Hallucinex עם השימוש הטיפוסי והמבריק שלהם בכלי נשיפה, Nothing to Do With Me הרטרואי ומלא ההרמוניות, או  Les Bons-Bons des Raisons האיטי והחלומי שסוגר את האלבום, עם מלודיות רקע שנשמעות קצת כמו שירים ישראליים משנות השבעים.

זהו אלבום יותר רוקי מרוב החומר של סטריאולאב, עם תופים אנרגטיים ומקפיצים במקום גרובים מדיטטיביים שחוזרים על עצמם עד אין סוף (למרות שגם באלה הם יודעים לעשות שימוש מושכל), ומומלץ גם למי שיש לו היכרות חלקית עם הלהקה (או שהוא רק שמע עליהם, וזה אלבום מצוין להתחיל איתו את ההיכרות), אבל גם למי שיש לו דחייה אוטומטית מאלקטרוניקה (כמוני), כיוון שהם מצליחים להתעלות מעל הקיטלוג המוטעה הזה, וליצור מוזיקה שקרובה הרבה יותר לאינדי, עם יכולת דומה להרכבת שירים שתופסים את האוזן ולא מרפים.

Stereolab – Sound-Dust / 2001 / Label: Elektra

The Pastels – Truckload of Trouble / 1986-1993

הפסטלס הם אולי ה-להקה של האינדי פופ הסקוטי, זו שלא ניתן לדמיין בלעדיה את המתיקות שהסתתרה מאחורי חומת הרעש של Jesus and the Mary Chain, את מקורות הC-86 של BMX Bandits (ששתיהן גם הוחתמו בלייבל של מנהיג הלהקה 53rd and 3rd), את הרטרואיות של פריימל סקרים המוקדמים או אפילו את ה-Twee הרומנטי והנאיבי של בל וסבסטיאן. הם היו שם לפני כולן, אבל גם עם כולן, וכפי שהשנים של האוסף הזה מעידות, היא הגיעה לבשלות בדיוק כשכל אותן להקות (טוב, חוץ מהאחרונה) פרצו גם הן, וסקוטלנד הפכה פתאום למעצמת אינדי.

הלהקה הוקמה ב-1982 בגלזגו ע"י סטיבן פסטל, המנהיג, הסולן ונותן השם של הלהקה. לאחר כמה שנים של הוצאה איטית ולא רצופה של סינגלים בלייבלים חשובים כמו Creation ו Whaam, הם הוציאו את אלבומם הראשון ב-1987. אך גם לאחר מכן, הפסטלס, במיטב מסורת האינדי, המשיכו להוציא סינגלים ו Eps שלהם הם נתנו את אותה חשיבות כמו לאריכי הנגן שלהם, כשהם עומדים בפני עצמם כמיניאטורות שלמות ומרהיבות. למעשה, אף אחד מאלבומי האולפן המסודרים של הלהקה לא הצליח להעמיד שורה של שירים מוצלחים וחזקים באותה רמה שהאוסף הזה מציג, כשהוא מלקט את מיטב החומר שהלהקה הוציאה כסינגלים בין השנים 1986-1993 שהיוו את תקופת השיא של הלהקה (ובמידה מסוימת גם של הז'אנר כולו).

המתיקות הסקוטית פורצת מכמעט כל שיר באוסף הזה, למרות שהם לא השתייכו בצורה רשמית לז'אנר הTwee ולא היו עדינים או מתחנחנים במופגן. השירה מלאת הלב של פסטל שמאנפף ומיילל ובאופן כללי מגיש את השירים בצורה מאוד ייחודית, תורמים גם להרגשה הזאת.

המוזיקה היא סוג של ג'אנגל פופ עמוס בגיטרות, כשלעיתים כלים מפתיעים כמו חצוצרה או קסילופון מעטרים את המלודיה ברקע, והסגנון נע בין רוק קצבי שנשמע כמעט כמו פאוור פופ לבין קטעים רכים יותר, רטרואיים קצת ברוחם.

מלבד כמה שירים בודדים שמנסים להרכיב מעין גרוב רוקנרולי רפטטיבי וחלש במלודיה (אלו גם הקטעים החלשים באלבומיהם הארוכים) כמעט כל שיר כאן הוא מוצלח. החל מ- Thank You For Being You המקסים, דרך ב-Kitted Out האינסטרומנטלי והממכר במלודיות שלו, וכלה ב-Nothing to Be Done ההמנוני שפותח את אלבומם הראשון בסערה (וכאן נמצא משום מה באמצע).

אם אתם מחפשים אינדי פופ מלודי, עדין אך קצבי, עם גיטרות שעושות כל הזמן משהו מעניין ברקע וסולן שאי אפשר לא לנסות לחקות אותו, או אם אתם סתם חובבים של רוק סקוטי, האלבום הזה בשבילכם.

The Pastels – Truckload of Trouble (1986-1993) / 1993 / Label: Seed

Kathy McCarty – Dead Dog's Eyeball / 1992

הסיפור של דניאל ג'ונסטון, אחת מהדמויות האקצנטריות והמעניינות היותר של עולם הרוק העצמאי, כבר סופר פעמים רבות, והמקום האידיאלי ביותר לשמוע אותו יהיה הסרט התיעודי המוצלח The Devil and Daniel Johnston שם נפרש בבהירות סיפורו של המוזיקאי החובבן שהיה מקליט בטייפ ביתי שירים שהיה שר בפרימיטיביות עם פסנתר או גיטרה בבית הוריו, והפך לסנסצייה אמריקאית לאחר שאמנים כמו קורט קוביין וסוניק יות' הודו בהערצתם לטיפוס המוזר שסבל משלל בעיות נפשיות והצליח כל פעם להרוס את עצמו מחדש לאחר שכבר נראה שהוא על סף הפריצה הגדולה. אך במקום הצלחה עולמית הוא נהיה לדמות קאלט, ומכיוון שהשירים שלו עשויים בצורה כל כך גולמית וחובבנית, הוא גם נהיה מוזיקאי שרבים אוהבים לבצע קאברים לשיריו, בניסיון לקחת את חומר הגלם הלא מלוטש שהוא השאיר ולעשות ממנו משהו יותר נגיש. אלבום הקאברים שיצא לאחרונה Discovered Covered: The Late Great Daniel Johnston (לא לדאוג, הוא עדיין בריא ושלם) הדגים זאת בצורה הקיצונית ביותר, בו מוזיקאים בשיעור קומה של טום ווייטס, בק, Teenage Fanclub, Eels, Mercury Rev ורבים אחרים ניגשים לבצע מחדש את שיריו (האהוב עלי מאותו אלבום הוא הביצוע המאופק והמרגש של מ. וורד לStory of an Artist שנדמה לי שתפס בצורה הטובה ביותר את הרוח הרגישה וההרסנית של ג'ונסטון).

אך הרבה לפניהם היתה זו קאת'י מקארתי שביצעה מחדש את שיריו בצורה מלוטשת ונקיה יותר. לאחר מערכת יחסים מסובכת ובעייתית עם ג'ונסטון (שמסופרת באותו סרט, בו מקארתי עדיין מסתכלת עליו בחיבה וטוענת בצדק שאם היא תיזכר אי פעם בזכות משהו, זה יהיה בזכות האלבום הזה), וקריירה משל עצמה כאחת מהדמויות המוזיקליות המרכזיות של אוסטין, טקסס, העיר שממנה יצאו היא וג'ונסטון, היא החליטה להקדיש אלבום שלם לשיריו.

השיר הידוע ביותר (ולדעתי גם המוצלח ביותר) מהאלבום הוא Living Life שהופיע בפסקול "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר (והביצוע המקורי של ג'ונסטון אינו מתקרב אליו בכלל). עוד קודם לכן לינקלייטר, גם הוא יליד אוסטין, הכניס שיר של ג'ונסטון בסרטו המצוין המוקדש כל כולו לאותה עיר והטיפוסים האקצנטריים שבה, "Slacker", שבו גם מקארתי משחקת תפקיד קטן ומקסים לקראת סופו.

אך מלבדו ישנן פנינים רבות נוספות באלבום, שכמעט קשה אחריהן להקשיב למקור המקושקש והבלתי נהיר של ג'ונסטון. נכון, הרבה מהקסם שלו הוא בדיוק בגולמיות הזאת, בהרגשה שאנו מקשיבים למישהו ששר לעצמו בחדר השינה שלו ובמקרה מלחין שירים בכישרון של מוזיקאי נדיר, אך לפעמים זה עושה חטא לשירים עצמם, כשהמלודיות שלהן לא זוכות לטיפול הראוי ונבלעות בתוך שטף אי-הקוהרנטיות. לכן אין האלבום הזה מהווה תחליף לאלבומיו של ג'ונסטון עצמו, אבל הוא בהחלט מדגים, אולי אף יותר טוב ממנו, את כישרון ההלחנה שלו, כשמקארתי עדיין שומרת על חלק מהתמימות והנאיביות של המקור.

Walking the Cow למשל לוקח שיר שמורכב במקור מדפיקות עצבניות על אורגן חורק ומצליח להוציא ממנו את המלודיה הממכרת שהיתה טבועה בו כשהוא מקיף את הפסנתר הנוירוטי בבס וכלי מיתר שמדגישים את הלחן והופכים אותו מפנינה קטנה ולא מלוטשת ליהלום של ממש. Hey Joe (שום קשר לשיר של הנדריקס) לוקח בלדה קטנה ופשוטה ורק מחדד את הקצוות שלה, בעיבוד פשוט ועדין (שוב עם כלי מיתר מרגשים ברקע) שמצליח לרגש יותר מהמקור. גם קטעים אווירתיים יותר כמו I Had a Dream המאוורר והג'אזי או Desperate Man Blues שגורם לה להישמע כמו זמרת ברים אפלולית, מצליחים בלקחת את הבסיס של השירים של ג'ונסטון ולחבר אותם לאסתטיקה ז'אנרית מוכרת, כשהשילוב ביניהם מעשיר את כל אחד מהצדדים. בכלל, בהרבה מהמקרים נראה שמקארתי הבינה מה ג'ונסטון ניסה לעשות בצורה גסה, או איזה מוסכמה הוא ניסה לחקות, והוציאה אותה לפועל כמו שצריך.

לא שמדובר אגב באלבום מושלם. הוא מעט ארוך מדי (22 שירים בכל זאת), וישנם בכל זאת כמה שירים שלא תואמים את ההפקה שנבחרה להם. Running Water שמושר אקפלה לצליל מים זורמים הוא מיותר ומביך, וGrievances עם הפסנתר ההונקי-טונקי שלו דווקא התאים יותר לביצוע המחופף של ג'ונסטון מאשר לזה של מקארתי.

אבל עדיין יש כאן מספיק שירים ותגליות שיכולים לקסום גם למי שמעולם לא שמע על ג'ונסטון, וגם למי שמכיר את השירים שנשמעים אחרת לגמרי כאן. נכון, אין כאן את הקסם והאישיות הכל כך מיוחדת של ג'ונסטון הילדותי ושובה הלב באותה מידה שהוא מתוסבך ומטריד לעיתים. אבל יש כאן שירים טובים, שעושים שירות טוב למה שהיו בבסיסן רק סקיצות, שחיכו למישהו שיקח אותן ויוציא מהן את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בהן כל הזמן.

Kathy McCarty – Dead Dog's Eyeball: Songs of Daniel Johnston / 1992 / Label: Bar/None

The Windmills – Sunlight / 2001

לא זוכר איך הגעתי לאלבום הזה, אני לא יודע כמעט כלום על הלהקה (וגם מבירור קצר באולמיוזיק אף אחד משמות החברים בה לא אמר לי כלום), אבל בחיי שזה אלבום מוצלח.

The Windmills שהוקמו בסוף שנות השמונים, התפרקו, חזרו לפעילות בסוף שנות התשעים והוציאו מאז שלושה אלבומים (זה השני), נשמעים כמו משהו מן העבר, מזכרת לימי האינדי פופ והג'אנגל פופ של סוף השמונים, אך באותו זמן גם יש משהו בהפקה המלוטשת, הכמעט פופית, שבכל זאת מזכיר שהם מהתקופה הנוכחית.

משהו בסאונד שלהם מזכיר קצת את לויד קול, The Go-Betweens או Edwyn Collins בשילוב שלהם בין ג'אנגל פופ אינדיי ברוחו לבין פופ מעט מהוקצע יותר, לא להיטי או מאז'ורי מדי, אבל גם בהחלט לא מלנכולי או אווירתי.
זהו אלבום קצר, 10 שירים, כמו פעם. נפתח עם הריף המעגלי והממכר של Unkiss, ממשיך עם הסאונד החורפי אך קצבי של Pounds, Shillings & Pence וממשיך עם עוד הרבה שירים מלודיים, קליטים, רוקיים-פופיים, ובעיקר מאוד מאוד בריטיים.

נראה לי שהשחיקה של לכתוב פוסט כל יום מתחילה לתת קצת את אותותייה ביכולת הגיוון שלי בכתיבה על מוזיקה, אז נראה לי שאני אפסיק כאן ופשוט אתן לכם לשמוע בעצמכם.

The Windmills – Sunlight / 2001 / Label: Matinee

Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983

אחת מלהקות הנשים שאני הכי אוהב, והשפעה ישירה על להקות כמו הסופטיז שכתבתי עליהם שבוע שעבר, היא Marine Girls.

לפני שטרייסי ת'ורן זכתה להצלחה בינלאומית עם Everything But the Girl, היא עשתה רוק מינימליסטי, אקוסטי ברוחו, אינטימי ונינוח עד כדי עצלות, כמו ששם אחד האלבומים מרמז. גם הלחנים המיוחדים, עם הבלחות של השפעות ג'אז, בוסה נובה וסרף, שאפיינו את להקתה המוכרת יותר, נמצאים גם כאן בשלב החשוף והראשוני שלהם.

שני האלבומים היחידים של הלהקה נאספו ב-1997 לכדי דיסק אחד, והוא זה שמובא כאן. דווקא האלבום המאוחר יותר, Lazy Ways מ-83' הוא זה שמופיע ראשון, ובצדק, כיוון שהוא המוצלח יותר מבין השניים.
שירים קצרים, פרימיטיביים, בנויים סביב ריף או שניים, עם גיטרה חשמלית או אקוסטית מרכזית ויחידת קצב מינימלית ביותר. הקול הנונשלנטי, העצל, חתום ההבעה אך הנעים בו זמנית של ת'ורן הוא הליווי המושלם למלודיות הפשוטות (שאת רובן היא גם הלחינה), כשבכל שיר יש איזה טוויסט אחר שתופס את האוזן, כמו הבוסה-נובה המלודית של Second Sight, אווירת החוף הלילית של Don't Come Back, או הג'אזיות הקלה של That Fink, Jazz-Me-Blues Boy (דווקא על הקאבר התפל ל-Fever הייתי מוכן לוותר).
זהו אלבום פשוט אבל ממכר, שנראה שנעשה כמעט ללא מאמץ, אך עם גרוב ואווירה יוצאת דופן, שגם ת'ורן בעצמה לא הצליחה לשחזר בהרכבים המאוחרים שלה.

גם האלבום הקודם של הלהקה לא משתווה לו לחלוטין, ו-Beach Party הוא המעט פחות מוצלח מבין השניים באסופה הזאת, אבל עדיין דומה למדי בסאונד שלו לשני, ונשמע כמו המשך הגיוני של האלבום, עם מספיק פנינים משלו. זהו כאמור האלבום הראשון של הלהקה, וכפי שנרמז מהשם, הסגנון נוטה יותר לסרף, מוזיקת חוף ורטרו סיקסטיזי. אך הכל מועבר דרך אותו פילטר של מינימליזם שמורכב מגיטרות (ובס מאוד דומיננטי) ומיעוט ביחידת קצב. למעשה מבין השניים זהו האלבום המוזר יותר, כיוון שיש בו שילוב פרדוקסלי של מוזיקה כמעט שמחה וקצבית, עם דגש יותר חזק על קולות גבוהים ונאיביים ומלודיות נעריות, אבל בהגשה עירומה עם סאונד שנשמע מאוד ריק. בערך כמו מסיבת חוף באמצע הלילה אחרי שכולם כבר עזבו.

זוהי מוזיקה שיכולה לקסום גם לחובבי Twee עם ההרמוניות המתוקות והלחנים המלודיים, אבל גם לחובבי פוסט-פאנק אפל יותר ומינמיליסטי, או לחובבי להקות גיטרות-ושום-דבר-אחר. דווקא הפרימיטיביות של הסאונד שלהן מנעו ממנו להתיישן, וזה נשמע שונה, מוזר ומיוחד באותה מידה גם היום.

Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983 / Label: Cherry Red

The Softies – It's Love / 1995

אחת הלהקות המקסימות ביותר שיצאו מ-K Records ומה-Twee האמריקאי הן הצמד האקוסטי The Softies. כמשתמע משמן, צמד הזמרות-גיטריסטיות עושות מוזיקה ענוגה, רכה, מינורית, שנעה מאהבה נאיבית וחולמנית למלנכוליה שקטה ומהורהרת. דווקא בז'אנר כמו ה-Twee, שמאוכלס ברובו ע"י נערים מוכי רומנטיקה וחלומות, נחמד לראות כאן כיצד זה משתקף מהצד הנשי.

החצי הדומיננטי בצמד היא Rose Melberg, שהיתה שותפה קודם לכן להרכב האינדי פופ הפאנקיסטי הנשי Tiger Trap, שהוציא אלבום אחד נהדר והתפרק, בהשפעת הרכבים מונהגי-נשים מהז'אנר כדוגמת Heavenly, Talulah Gosh, The Siddeleys הבריטיים ו Cub, Lois ו All Girl Summer Fun Band האמריקאיות. צריך להיזהר לא לשייך אותן לתנועת ה-Riot Grrl שחלקה קווים מקבילים רבים עם הלהקות והסאונד שלהן, אך היו הרבה יותר כסאחיסטיות בסאונד שלהן ומיליטנטיות בפוליטיקה שלהן.

כאן כאמור מדובר בצד הרך והחולמני יותר של הרוק הנשי, ובסופטיז מלברג לוקחת את האסתטיקה של להקתה הקודמת ומפשיטה אותה מכל האנרגיות והרעש לכדי שירים אקוסטיים פשוטים, שמנוגנים ע"י שתי גיטרות, זמרת והרמוניות רקע נעימות של החצי השני בהרכב, Jen Sbragia.

הקול הילדותי והעדין של מלברג מלטף, משתעשע ומהמהם לסירוגין, ועבודת הגיטרות נעה בין פריטה איטית ואווירתית לצלצול מהיר וגבוה של גיטרה חשמלית נטולת דיסטורשן. הדבר היפה באלבום הזה, שהוא אגב הראשון שלהן, הוא שלמרות שבשמיעות ראשונות נדמה שאין הרבה הבדל בין השירים, מרביתם מולחנים בכישרון ומצליחים לשמור על גיוון מינימלי בכל זאת ביניהם, וחלקם מלודי בצורה שתופסת את האוזן ועושה חשק בלתי נשלט לזמזום איתן.

זהו אלבום אידיאלי להאזנה שלווה, מהורהרת ושקטה, והוא מסוגל ללוות מצבי רוח מינוריים על סף הדיכאוניים כמו גם של עליצות צנועה. חבל שאין מספיק נשים שמעיזות לשיר ככה, במקום להיתפס למניירות מצ'ואיסטיות של כוח נשי וכל הקישקוש הזה. מה רע לפעמים בקצת רכות?

The Softies – It's Love / 1995 / Label: K Records

Calvin Johnson – What Was Me / 2002

אחת ההופעות מחו"ל שהכי נהניתי מהן בארץ הייתה דווקא של זמר פשוט, לא הכי מוכר, שהופיע לבדו בפטיפון (ז"ל) עם גיטרה אקוסטית, ובכמה מהקטעים אפילו בלעדיה. זה היה קלווין ג'ונסון, אחת הדמויות המוזיקליות המרכזיות שיצאו מסצנת המוזיקה של אולימפיה, וושינגטון, ואיש רב פעלים שזה היה אלבום הסולו הראשון שלו לאחר 20 שנה של פעילות מוזיקלית ענפה.

לאחר כתיבה בפנזין Sub\Pop שיהפוך ללייבל הסיאטלי הנחשב סאב פופ, ג'ונסון הקים לייבל משל עצמו – K Records, בו הוחתמו במהלך השנים אמנים ולהקות כמו בק, קימייה דוסון, Modest Mouse, Built To Spill ורבים אחרים (וטובים יותר) מאושיות האינדי פופ האמריקאי. מלבד היותו חבר קרוב של אגדות מוושינגטון כמו הזוג קורט קוביין וקורטני לאב, ג'ונסון היווה השפעה חשובה, גם כמוזיקאי וגם כמנהל לייבל, על התפתחות האינדי האמריקאי. בין הלהקות שהוא היה חבר בהן נמנות Beat Happening שעשתה אינדי פופ גולמי, פרימיטיבי אבל מלודי ונאיבי מאוד (חפשו את אלבומם הנפלא You Turn Me On); דאב נרקוטיק סאונד סיסטם, שעשו funk מחוספס וגולמי ברוח האינדי, בדומה ל-Jon Spencer Blues Explosion (איתם הם אף הקליטו אלבום משותף); ו-The Halo Benders, פרויקט צדדי עם Doug Martsch מ-Built to Spill.

ועדיין, רק ב-2002 החליט ג'ונסון לעשות לראשונה אלבום סולו, שיהיה מורכב אך ורק משירים אקוסטיים שהוא מבצע עם הגיטרה שלו (ולפעמים גם בלעדיה) בתוספת קטנה של זמרת ליווי בכמה קטעים. ואכן, הנכס הגדול ביותר של ג'ונסון, גם בלהקותיו הקודמות, היה הקול הבריטוני, העמוק, הצורמני (באוזניות או בווליום גבוה הוא יכול ממש להכאיב לאוזניים) והכל כך מזוהה שלו. הקול הזה הוא מה שעוזר כל כך לאלבום האינטימי והחשוף הזה לגעת ולהרגיש כאילו מישהו יוצא דופן אומר לנו משהו משמעותי כאן, גם אם רוב השירים עוסקים בנושאים פשוטים כמו אהבה בלתי ממומשת ונאיבית, זכרונות מרירים מן העבר וסיכום ביניים מריק-מתוק של חיים שהגיעו לנקודת האמצע שלהם.

מה ששבה אותי כל כך באותה הופעה היא בדיוק אותה תחושה של אינטימיות ומיידיות, שעוברת גם באלבום, גם אם בהצלחה מעטה יותר. הסיבה לכישלון החלקי הזה היא העובדה שלא כל השירים שווים באיכותם, וקטעי האקפלה יכולים קצת לעלות על העצבים. אבל השירים שעובדים כאן, כמו Can We Kiss?, What Was Me ו Love'll Come Back Again הם יפהפיים, פשוטים ומרגשים. בכלל, קשה עדיין להאמין שזמר לבד עם גיטרה (ומחוץ לז'אנרים שדורשים זאת כמו פולק או בלוז) עוד יכול להביא משהו חדש ומעניין בתקופה מוזיקלית כל כך רווייה, שבה נדמה שכבר הכל נעשה, ולכן הנס הזה שג'ונסון מחלל במוזיקה שלו מרשים פי כמה.

מוקדש לכל מי שמזמזם שירים מאולתרים בחדרו, אפילו ללא ליווי מוזיקלי, ותוהה האם יצא מזה פעם משהו. הנה דוגמה אחת של מישהו שעשה עם זה משהו.

Calvin Johnson – What Was Me / 2002 / Label: K