Honeybunch – Time Trials / 1987-1995

רוב להקות האינדי פופ הרטרואיות, המתוקות, והמלודיות ביותר באו מבריטניה, היכן שתת הז'אנר Twee (שאני אצטרך להרחיב עליו בצורה מסודרת מתישהו) שיגשג ופרח, מהלייבל שרה רקורדס ועד בל וסבסטיאן. האמריקאים משום מה תמיד היו מחוספסים יותר, רוקיים יותר, לפעמים גם בסיסיים ומינימליסטיים יותר באסתטיקה שלהם. כך שגם כשהם עשו אינדי פופ שמגובה בהרמוניות ומלודיות, זה היה בצורה גולמית, כמעט גראנג'ית, כפי שאמני הלייבל K Records, ובראשם להקתו של מייסד הלייבל קלווין ג'ונסון, Beat Happening, הוכיחו.

לכן כשגיליתי שהאניבאנץ', להקה עלומת שם שהגעתי לאלבום שלה כנראה דרך הפניות מאמנים אחרים שאהבתי שנטען שהיא דומה להם, היא אמריקאית, די הופתעתי. כאילו הם באו הישר מתנועת הC-86 של שנות השמונים המאוחרות באנגליה, הם עושים אינדי פופ עדין, קליט ורטרואי מאוד, שנשמע מאוד מושפע מלהקות מרכזיות בז'אנר כמו הפסטלס או פריימל סקרים המוקדמים, אך עדיין שומרים על גיוון וייחוד משלהם. הסיבה העיקרית שהם נותרו עלומי שם היא מכיוון שהם מעולם לא הוציאו אלבום מסודר, אלא רק Eps וסינגלים לאורך שנים, שאוגדו באלבום הזה לאחר שהתפרקו.

הקלף החזק שלהם הוא ההרמוניות והמלודיות הנפלאות, הסוחפות כל כך, שנשמעות כאילו הן מתכתבות עם אלו של שנות השישים ממקום מפוכח יותר. קחו למשל את Mine Your Own Business הממכר (שכבר שבועות אני לא מצליח להפסיק לשמוע) ותבינו כיצד ניתן לעשות שיר פופ מושלם של 2 דקות בעזרת לחן שנשמע נאיבי על גבול המגוחך, הרמוניות שכבר לא באופנה, ועבודת גיטרות מודרנית וצעירה. מכיוון שמדובר באוסף של כמה סינגלים לאורך כמה שנים, יש גם גיוון רב באלבום, ששומר על עניין גם אם זה אומר שאיכות השירים היא לא אחידה במיוחד. מצד שני, לא צריך להרגיש אשמים לקחת את השירים הטובים ולהתעלם מהרעים, בכל זאת מדובר כאן באוסף ולא באלבום שנועד להישמע ברצף. המומלצים העיקריים הם The Great Divide עמוס האורגנים והמלודי, Count Your Blessings האמריקאי-סלאקרי, I Won't Stand in Your Way הסיקסטיזי בלחן שלו, וכל ששת השירים הפותחים, שמייצגים את תחילת הדרך של הלהקה, כשהם עוד היו רעננים ומלאי כישרון.

במידה מסוימת זהו אלבום אינדי פופ למי שכבר מתמצא קצת בז'אנר ויודע מה הוא הולך לקבל, כיוון שאין כאן יותר מדי הפתעות. אבל גם עבור כל השאר, יש כאן מספיק שירים נהדרים שיענגו את אזניכם, וזה מה שחשוב, לא?

Honeybunch – Time Trials: 1987-1995 / 1996 / Label: Summershine

מודעות פרסומת

The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988

The Go-Betweens היו לדעתי הלהקה האוסטרלית הגדולה ביותר של שנות השמונים (והיו לה לא מעט מתחרים). הלהקה שהחלה את דרכה בסוף שנות השבעים ב Brisbane, עשתה באלבומיה הראשונים פוסט פאנק ניו-וויבי אפלולי ואווירתי, והתפתחו יותר ויותר לכדי סאונד ג'אנגל פופי מלוטש וקצבי (אלבומה האחרון נקרא That Striped Sunlight Sound כפי שהם נהגו לתאר את המוזיקה שלהם). עיקר הלהקה הוא שני זמרים וכותבי שירים מחוננים – רוברט פורסטר וגרנט מקלנן. הראשון אחראי לשירים הפופיים והמאז'וריים יותר, והשני היה הנפש הרגישה והמלנכולית יותר, שהתמחה בכתיבת שירי אהבה מוחמצת מרירים-מתוקים, המשיך לקריירת סולו מוצלחת (מומלץ בעיקר Horsebreaker Star שלו) ונפטר בטרגיות לפני שלוש שנים מהתקף לב (בועז כהן כתב עליו יפה כאן).

האלבום הזה, שנחשב לפסגה שלהם לאחר עשר שנות יצירה (ולאחריו הם מיד התפרקו, וחזרו לפעילות מוצלחת ב1999 עד מותו של מקלנן), הוא אחת מהיצירות המרגשות והצובטות ביותר שאני מכיר. שירים על אהבות שהלכו, צלילות אל תוך הזיכרון, לבבות שקטים ומופנמים של אהובות, שיטוטים ברחובות ובעיקר כמיהה בלתי נגמרת לאהבה (חצי מהם עוסקים בנושא כבר בכותרת שלהם). אך כמו העטלפים מאתמול, הם עושים זאת בצורה בלתי צפויה, ע"י שירים מהירים, פופיים, מופקים לעילא (לעתים קצת יותר מדי, בשמיעות ראשונות אפשר לחשוב שככה יו 2 היו נשמעים לו היה להם לב), וקליטים. הצד המלנכולי במוזיקה נמצא בשירה האנדרסטייטמנטית, כלי הנשיפה והמיתר שמעטרים את השירים והמילים הרגישות. האווירה המתוקה-מרירה שמתקבלת היא פסקול מושלם לאנשים מוכי אהבה, מערכות יחסים שנגמרו, או התבוססות בשילוב של רחמים עצמיים והתעלות רוח.

שימו לב למשל לI'm All Right עם המילים שמתארות התפכחות שלווה ויציבה ממערכת יחסים שנגמרה, עם פזמון שטוען It's okay, I'm all right אבל מיד לאחריו בסון (נדמה לי) שמעורר סוג של עצב חתום פנים. או לYou Can't Say No Forever הקצבי שנשמע לעתים כמו הפוסט פאנק האווירתי שהם עשו בתחילת דרכם ולעתים כמו שיר פופ אינטיליגנטי עם טוויסט חמוץ. אבל לתאר את השירים ספציפית יהיה מיותר, כיוון שפחות או יותר כל אחד מ10 השירים שמרכיבים את האלבום הוא מצוין כשלעצמו, ובכל אחד מהם יש את השילוב של קצביות או מאז'וריות (אם הוא אקוסטי) ושל עדינות שקטה ורומנטית שמרמזת על תשוקה ועל שיברון לב באותה מידה.

האלבום יצא לאחר מכן בתוספת אלבום בונוס, שאני מצרף כאן גם מכיוון שהוא מוצלח כמעט כמו האלבום המקורי. הוא אקוסטי יותר ברוחו (ונותן אפילו מקום מרכזי יותר לכינור, שמופיע בכמה מהשירים היפים ביותר באלבום המרכזי). אל תפספסו בו את Running the Risk of Losing You הממכר, You Won't Find it Again האקוסטי והמינורי, ואת הקאבר הנפלא ועמוס הכינורות לYou're a Big Girl Now של דילן. אפשר להתייחס אליו כמעין אלבום אח למקורי, כיוון שהוא די שונה בסאונד שלו ואין בו את השילוב המאוד ספציפי ההוא של מלנכוליה וקצביות פופית, אבל כדאי לשמוע אותו אפילו בנפרד, כיוון שהוא עומד בפני עצמו.

שניהם ביחד מספקים חוויה שצובטת את הלב באותה מידה שהיא מעוררת השראה, ואם לא רק בגלל השירים, אזי גם בגלל אובדנו של מקלנן, שרוחו מתמצית הכי טוב בQuiet Heart (השיר הכי טוב שתרם לאלבום). כולו מבטא את התשוקה של נפש סוערת ללב שקט, מרגיע ומנחם, ומהווה הצצה מייצגת לדעתי ללבו הרגיש והשליו של מקלנן, שנדם לפתע בשנתו, והוא בן 48 בלבד.

The Go-Betweens – 16 Lovers Lane / 1988 / Label: Capitol

Bonus Disc

The Bats – Daddy's Highway / 1987

זוכרים שפעם באולמיוזיק (לפני שנים, בעיצוב הישן והטוב) היו אלבומים מומלצים לפי כל ז'אנר? אמנם אלה תמיד היו בערך אותם חמישה אלבומים (נגיד באלבומי פרוג תמיד היו שמים את Two Sides of Peter Banks או משהו של Can), אבל ככה לפחות זה היה מכריח אותך לשים לב לאותם אלבומים. ככה התוודעתי לאלבום הזה, ואיזה מזל היה לי.

העטלפים הן אחת הלהקות החשובות והמצוינות ביותר שיצאו מניו זילנד. אחת מהמייצגות של הז'אנר הידוע כקיווי פופ (הכינוי לאינדי פופ ניו זילנדי), ואחד מהרכבי הג'אנגל פופ היחידים שידעו לשלב מלנכוליות וליריות בתוך מקצבים מהירים ועמוסי גיטרות.

הלהקה היא קודם כל, ואחרי הכל, רוברט סקוט. הסולן וכותב השירים העיקרי שהיה לפני כן ב-The Clean, אחת מלהקות האינדי פופ המיתולוגיות של ניו זילנד (שעשתה מוזיקה הרבה יותר פרימיטיבית אבל חלוצית וחשובה בהתחשב בכך שהחלו לפעול בסוף שנות השבעים), הוא הרוח החיה מאחורי הלהקה. הוא מגיש את השירים בשילוב של נאיביות כמעט נערית ושלווה שקטה, רומנטית ומלאת תקווה כמו שהיא מינורית.

אך כאמור, ההישג הגדול של הלהקה הוא בהיותה להקת גיטרות פופית, מלודית ונעימה אך באותה עת גם מלנכולית בצורה שקטה ולא מתבכיינת. היכולת שלהם לערב את צלצולי הגיטרות והקצביוּת האופייניית לג'אנגל פופ בלחנים מינוריים ומילים שטופות רומנטיקה מאוכזבת, מזכירות קצת את הסמית'ס, או יותר מכך את שכניהם ליבשת The Go-Betweens. המקרים המייצגים ביותר לשילוב הזה הם 4 שירים שהם לדעתי העוגנים המרכזיים של האלבום – Treason, Sir Queen, Tragedy ו Block of Wood. כל אחד מהם – אחד בגלל הפזמון, אחד בגלל מהלך אקורדים אחד מתוך כל השיר, אחד בזכות סולו הגיטרה החוזר – מצליח להמם אותי כל פעם מחדש במלודיות הכובשת שלהם וביכולת שלהם ליצור מצב רוח שמיימי מתוך שילוב של עצבות ותקווה עם לחן מלא פאתוס שגורם לך להרגיש שאיכשהו הכל יהיה בסדר.

אלה רק ההיילייטים, אבל באלבום העמוס לעייפה הזה (17 שירים) יש עוד רגעים רבים של אושר. מקטעים אופטימיים וקצביים כמו Round and Down ו Mad on You ועד לבלדות נוסטלגיות וצובטות כמו Miss These Things ו Some Peace Tonight.

זה סוג של אלבום שמח לאנשים שבורי לב, או להפך, תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה, יש כאן מספיק שירים טובים כדי להאפיל על אלה שלא עובדים, ולכן כדאי לנסות להאזין גם אם בהתחלה שום דבר לא תופס את אוזניכם, בסוף אני מבטיח שזה יקרה. וכל פעם עם שיר אחר. ככה זה עם אלבומים גדולים.


The Bats – Daddy's Highway / 1987 / Label: Flying Nun

The Pastels – Truckload of Trouble / 1986-1993

הפסטלס הם אולי ה-להקה של האינדי פופ הסקוטי, זו שלא ניתן לדמיין בלעדיה את המתיקות שהסתתרה מאחורי חומת הרעש של Jesus and the Mary Chain, את מקורות הC-86 של BMX Bandits (ששתיהן גם הוחתמו בלייבל של מנהיג הלהקה 53rd and 3rd), את הרטרואיות של פריימל סקרים המוקדמים או אפילו את ה-Twee הרומנטי והנאיבי של בל וסבסטיאן. הם היו שם לפני כולן, אבל גם עם כולן, וכפי שהשנים של האוסף הזה מעידות, היא הגיעה לבשלות בדיוק כשכל אותן להקות (טוב, חוץ מהאחרונה) פרצו גם הן, וסקוטלנד הפכה פתאום למעצמת אינדי.

הלהקה הוקמה ב-1982 בגלזגו ע"י סטיבן פסטל, המנהיג, הסולן ונותן השם של הלהקה. לאחר כמה שנים של הוצאה איטית ולא רצופה של סינגלים בלייבלים חשובים כמו Creation ו Whaam, הם הוציאו את אלבומם הראשון ב-1987. אך גם לאחר מכן, הפסטלס, במיטב מסורת האינדי, המשיכו להוציא סינגלים ו Eps שלהם הם נתנו את אותה חשיבות כמו לאריכי הנגן שלהם, כשהם עומדים בפני עצמם כמיניאטורות שלמות ומרהיבות. למעשה, אף אחד מאלבומי האולפן המסודרים של הלהקה לא הצליח להעמיד שורה של שירים מוצלחים וחזקים באותה רמה שהאוסף הזה מציג, כשהוא מלקט את מיטב החומר שהלהקה הוציאה כסינגלים בין השנים 1986-1993 שהיוו את תקופת השיא של הלהקה (ובמידה מסוימת גם של הז'אנר כולו).

המתיקות הסקוטית פורצת מכמעט כל שיר באוסף הזה, למרות שהם לא השתייכו בצורה רשמית לז'אנר הTwee ולא היו עדינים או מתחנחנים במופגן. השירה מלאת הלב של פסטל שמאנפף ומיילל ובאופן כללי מגיש את השירים בצורה מאוד ייחודית, תורמים גם להרגשה הזאת.

המוזיקה היא סוג של ג'אנגל פופ עמוס בגיטרות, כשלעיתים כלים מפתיעים כמו חצוצרה או קסילופון מעטרים את המלודיה ברקע, והסגנון נע בין רוק קצבי שנשמע כמעט כמו פאוור פופ לבין קטעים רכים יותר, רטרואיים קצת ברוחם.

מלבד כמה שירים בודדים שמנסים להרכיב מעין גרוב רוקנרולי רפטטיבי וחלש במלודיה (אלו גם הקטעים החלשים באלבומיהם הארוכים) כמעט כל שיר כאן הוא מוצלח. החל מ- Thank You For Being You המקסים, דרך ב-Kitted Out האינסטרומנטלי והממכר במלודיות שלו, וכלה ב-Nothing to Be Done ההמנוני שפותח את אלבומם הראשון בסערה (וכאן נמצא משום מה באמצע).

אם אתם מחפשים אינדי פופ מלודי, עדין אך קצבי, עם גיטרות שעושות כל הזמן משהו מעניין ברקע וסולן שאי אפשר לא לנסות לחקות אותו, או אם אתם סתם חובבים של רוק סקוטי, האלבום הזה בשבילכם.

The Pastels – Truckload of Trouble (1986-1993) / 1993 / Label: Seed

The Windmills – Sunlight / 2001

לא זוכר איך הגעתי לאלבום הזה, אני לא יודע כמעט כלום על הלהקה (וגם מבירור קצר באולמיוזיק אף אחד משמות החברים בה לא אמר לי כלום), אבל בחיי שזה אלבום מוצלח.

The Windmills שהוקמו בסוף שנות השמונים, התפרקו, חזרו לפעילות בסוף שנות התשעים והוציאו מאז שלושה אלבומים (זה השני), נשמעים כמו משהו מן העבר, מזכרת לימי האינדי פופ והג'אנגל פופ של סוף השמונים, אך באותו זמן גם יש משהו בהפקה המלוטשת, הכמעט פופית, שבכל זאת מזכיר שהם מהתקופה הנוכחית.

משהו בסאונד שלהם מזכיר קצת את לויד קול, The Go-Betweens או Edwyn Collins בשילוב שלהם בין ג'אנגל פופ אינדיי ברוחו לבין פופ מעט מהוקצע יותר, לא להיטי או מאז'ורי מדי, אבל גם בהחלט לא מלנכולי או אווירתי.
זהו אלבום קצר, 10 שירים, כמו פעם. נפתח עם הריף המעגלי והממכר של Unkiss, ממשיך עם הסאונד החורפי אך קצבי של Pounds, Shillings & Pence וממשיך עם עוד הרבה שירים מלודיים, קליטים, רוקיים-פופיים, ובעיקר מאוד מאוד בריטיים.

נראה לי שהשחיקה של לכתוב פוסט כל יום מתחילה לתת קצת את אותותייה ביכולת הגיוון שלי בכתיבה על מוזיקה, אז נראה לי שאני אפסיק כאן ופשוט אתן לכם לשמוע בעצמכם.

The Windmills – Sunlight / 2001 / Label: Matinee

The June Brides – For Better or Worse / 1983-1986

אמצע שנות השמונים. השמש מתחילה לזרוח על האינדי הבריטי. מתוך אפלת הפוסט-פאנק הגותי והניו-וויב האלקטרוני מתחילות לצמוח להקות שמחזירות עטרה לגיטרות החשמליות והמקצבים המהירים של הפאנק (ולפניו), אך בניגוד לפאנק, עם דגש על מלודיה וכתיבת שירים מהוקצעת יותר. תתי ז'אנרים חדשים מתחילים לפרוח: Jangle Pop, College Rock, Twee Pop, C-86 ועוד. כולם מתקבצים תחת המטריה הענפה של האינדי-פופ, ז'אנר שרק מתחיל להתגבש אבל יהווה את הקרקע או את ההשראה לאינספור להקות חשובות שיצאו מבריטניה בעשרים השנים הבאות. נושאי הדגל שמוכרים לקהל הרחב מאז הם הסמית'ס (ולאחר מכן בל וסבסטיאן), אך גם להקות כמו Orange Juice ו The Pastels הסקוטיים, The Go-Betweens ו Crowded House האוסטרליים, Beat Happening ו The Magnetic Fields באמריקה, והלייבלים Creation ו Sarah באנגליה. כל זה רק כדי לסבר את האוזן, כמובן שזה נושא רחב יותר שכדאי לצלול אליו בצורה מסודרת יותר.

ולשם מה כל ההקדמה הזאת? כיוון שמרבית הלהקות שציינתי עדיין זכורות כיום, לפחות אצל מרבית חובבי הז'אנר, אך The June Brides זכו להכרה מועטת הרבה יותר. אמנם הם לא אלמוניים לחלוטין (לפחות ככל שאני מתרשם, אין לי מושג מה המעמד שלהם בבריטניה, אולי ביפן יש להם עשרות קבוצות מעריצים?), אבל הם עדיין לא בין השמות שיזרקו כשמונים את חלוצי הז'אנר. יש להניח שזה מכיוון שהם מעולם לא הוציאו LP של ממש (רק אלבום קצר בן 8 שירים וכמה EP פה ושם) בקריירה הקצרה שלהם, שכמשתמע משם האלבום, ארכה 3 שנים בלבד.

זה חבל, כיוון שכשרון ההלחנה של פיל וילסון, מנהיג הלהקה (שהקליט אחר כך כמה EPs בCreation) אינו מבוטל וגם סגנון השירה המאוד טיפוסי לז'אנר שלו (מעין אפאטיות משולבת בליריות, בדומה למוזיקה) שובה את האוזן. המוזיקה היא אינדי-פופ קצבי אבל מלודי מאוד, מגובה בריפים של גיטרות גבוהות ומצלצלות, כינורות או חצוצרות (אחד מתווי ההיכר של הלהקה), שלא יוצאים מהאוזן. כמו כל הלהקות ששייכות למשפחה הזאת, אי אפשר שלא לתהות האם בעולם מקביל טוב יותר הם לא היו נהפכים למובילי מצעדים מהשורה, שכן המוזיקה כאמור היא קליטה להפליא.

האלבום שמוגש כאן מאגד את כל החומר שהלהקה הוציאה באופן מסודר בשנות פעילותה הקצרות, ולמרות שישנו אוסף מוצלח יותר בשם Every Conversation: The Story of June Brides and Phil Wilson שכולל 40 שירים (בערך כל חומר מוקלט של הלהקה והסולן שניתן להשיג), נראה לי שזה מקום טוב להתחיל בו.

אל תישברו מהר, שמונת השירים הראשונים הם המעט בוסריים יותר, ורק אחר כך מתחילים הקטעים המדבקים באמת. תנו לזה כמה האזנות בכל מקרה אם יש לכם איזושהי קרבה לז'אנר, לא תצטערו.

The June Brides – For Better or Worse (1983-1986) / 1995 / Label: Overground

נ.ב.: לפני 3 שנים יצא אלבום מחווה ללהקה תחת השם ההולם Still Unravished שבו בין מחלקי הכבוד היו המאניק סטריט פריצ'רז, The Jasmine Minks ו Television Personalities. כך שלפחות כיום ניתן לומר שמכירים בתרומתם.