Beat Happening – You Turn Me On / 1992

בהמשך לפוסטים על קלווין ג'ונסון וHoneybunch, בהם הזכרתי את הלהקה הזאת, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב עליהם בצורה מסודרת.

Beat Happening היו אחת מלהקות האינדי-פופ המינימליסטיות, החשובות והמשפיעות ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים באמריקה. גם כחלק מהסצנה המתפתחת של אולימפיה, וושינגטון (שהולידה בעיקר להקות בנות חשובות כמו ביקיני קיל, לויס, Sleater-Keaney וגם את קורטני לאב), וגם בזכות ההשפעה הסגנונית של הסאונד שלהם, והפרקטית של הלייבל K Records שהקים מנהיג הלהקה, קלווין ג'ונסון. אך למרות כל זאת, אני חייב להודות שלמרבית אלבומיהם אני לא מתחבר לחלוטין. ברובם יש משהו גולמי מדי, מחוספס מדי, אנטי-מלודי לפעמים. אך ככל שהם התפתחו הסאונד שלהם התעדן יותר, נהיה מתוק יותר, והתקרב יותר אל הTwee הבריטי ברובו. אבל דווקא באלבומם האחרון, You Turn Me On, הם הצליחו סוף סוף להגיע לשיאם ההלחנתי והאסתטי, בדמות אלבומם הנגיש ביותר, עם הכמות הגדולה ביותר של שירים מעולים, וכיום גם המוערך ביותר.

הסאונד הייחודי של הלהקה הוא הדבר הבולט ביותר בשמיעות ראשונות. המינימליזם של הסאונד שלה, שמורכב מגיטרות פשוטות, מלודיות פופיות, תיפוף פרימיטיבי (מעט פוסט-פאנקי ברוחו), היעדר בס והקולות המאוד ייחודיים של ג'ונסון ושל הצלע הנשית בלהקה הת'ר לואיס. אף אחד משלושת חברי הלהקה לא מופקד על כלי ספציפי, ושלושתם מתחלפים ביניהם, מה שמורגש בנגינה הבסיסית והלא מתאמצת, שאפשר אולי למצוא בה שילוב של רוח להקות הגאראז' של הסיקסטיז והלו-פיי של האייטיז. אך כל זה לא היה עובד בלי שירים מוצלחים, וזה מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה. הוא פותח עם Tiger Trap המדיטטיבי שהולם עם drones רפטטיביים של גיטרה והלימת תופים כמעט שבטית כשברקע קולו הצורמני של ג'ונסון מגיש את המלודיה המתוקה-מרירה. הבא בתור הוא Noise המלודי, שאולי מרמז על החוב של הלהקה לז'אנר הנויז-פופ, למרות שאצלם הדיסטורשנים אינם כה רועשים. השירה הגראנג'ית של לואיס וריף הגיטרה המעולה הקליט שמוביל את השיר מתחברים מצוין, כשהשיא הוא הפזמון. שני השירים הללו מאפיינים את שאר האלבום, שנע בין ההלימות הרפטטיביות של השירים שג'ונסון שר (Teenage Caveman הוא עוד דוגמה מוצלחת) ובין השירים המתוקים יותר ששרה לואיס (Sleepy Head המקסים שנשמע כמעט כמו שיר ילדים ו Godsend הרומנטי שנמתח לאורך 9 דקות הם ההיילייטים). האלבום נסגר בצורה מושלמת עם Bury the Hammer הכמעט המנוני, שהוא סוג של דואט בין שני הזמרים, ומאזן את הרוח הסגנונית של שניהם.

זהו אלבום שמורכב משילוב בין חיספוס, גולמיות, ומלודיות ושירה נאיביים, קצת רטרואיים ברוחם וכמעט תמיד מתוקים-מרירים. זהו אחד התוצרים המוצלחים ביותר של האינדי-פופ האמריקאי, שנעשה פחות או יותר במקום ובתקופה שבה הגראנג' שלט בכל, אך הראה כיצד ניתן לקחת את הרוח הבסיסית שלו ולעקם אותה קצת עבור אלו שמחפשים משהו יותר עדין ומתוק במוזיקת הגיטרות הרועשת שלהם.

Beat Happening – You Turn Me On / 1992 / Label: K

מודעות פרסומת

R. Stevie Moore – Phonography / 1976

הנה יוצר שנחשפתי אליו רק בשבועות האחרונים, בעודי מחפש עוד להקות-של-איש-אחד כמו The Bevis Frond, ונתקלתי בדמות הייחודית הזאת, שהוא מסתבר מאבות הז'אנר, והאלבום הזה, שהוא פנינה של ממש והתפוצצות מרהיבה של כישרון.

בדומה לביג סטאר, גם הוא היה נפש אנגלופילית שלא התאימה למדינה דרומית כמו טנסי (הם מממפיס, הוא מנאשוויל) ובמקום להשתלב בעולם מוזיקת הקאנטרי, הוא השתמש בקשריו המשפחתיים (דודו היה מנהל לייבל הגדול שבו הוא הוציא את אלבומיו הראשונים, לאחר מכן הוא יוציא את אלבומיו בלייבל הפרטי שלו) כדי להוציא לראשונה אלבום מסודר שיאגד את כל הרעיונות המוזיקליים שהסתובבו בראשו, לאחר שנים של הקלטת קלטות ביתיות ותקליטונים שהופצו בצורה מחתרתית. לאחר שנתיים הושלם האלבום הזה, והשאר אמנם לא היסטוריה, אבל זה היה צריך להיות כך (והוא עבר לניו ג'רזי).

אפשר להגדיר את המוזיקה שהוא עושה כשילוב בין הפאוור-פופ האנגלופילי של ביג סטאר, הרוקנרול-סול הלבן של טוד ראנדגרן, והשילוב בין אידיוסינקרטיות מקוטעת וגאונות פופ של תקופת We're Only In It For the Money של זאפה.

מוּר לוקח את כל ההשפעות האלה, מערבב אותן ביחד עם מנה הגונה של השפעות בריטיות (פסיכדליה, פרוג, פולק, רוקנרול) ויוצר משהו שבו זמנית נשמע מאוד ברוח התקופה, אבל מצד שני מקדים בעשור לפחות את כל אמני האינדי והלו-פיי שיצרו אלבומי קונספט מורכבים בחדר השינה שלהם. הכישרון העיקרי שלו הוא לקחת הוקים וריפים ממכרים, קליטים ומדויקים, שנשמעים כמו מיליון דברים אחרים אבל עם טוויסט שהופך אותן לשלו, ולהכניס כמה מהן לתוך שיר אחד, קצר וקולע, שנשמע כמו המנון רוק נוירוטי וסכיזופרני, שבו כל פראזה קליטה מובילה לאחרת מוצלחת לא פחות, כשהן מסתלסלות ביניהן והופכות מה שהיה יכול להיות שיר פופ\רוק פשוט להרבה יותר. בין לבין הוא מתבל את האלבום ברוח זאפאית של קטעי קישור לא קוהרנטיים ומקושקשים שמחברים בין הרצועות, בהם הוא משחק מנהל לייבל שדוחה אותו, יועץ השקעות בריטי יבש ועוד דמויות כיד הדמיון הטובה עליו (לרוב במבטא בריטי).

בהאזנות ראשונות קשה לתפוס את האלבום בשלמותו, מכיוון שהוא כל כך אקלקטי, מגוון וחסר מנוחה. לעתים זה כמעט מעצבן שהוא לא מוכן להניח למלודיה אחת נפלאה פשוט לחזור על עצמה, אבל כשנותנים לאלבום לשקוע במקומו, הכל נשמע הגיוני, וקליט לא פחות. שימו לב למשל ל California Rhythm ו You and Me, שני שירים פשוט ממכרים, שמתחילים עם ריפים שנשמעים כמעט קלישאתיים, אבל לוקחים פניות והתפתחויות שהופכים אותם לייחודיים, אבל בלי לוותר על הדיוק והגאונות של המלודיות, עד כדי כך שבכל פעם שאני מגיע אליהם באלבום אני חייב להתעכב עליהם לכמה השמעות חוזרות.

עוד פנינים הן Wayne, Wayne Go Away שנשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו קווין איירס (גם מבחינת השירה וגם מבחינת הלחן), או Hobbies Galore, בלדה לגיטרה וחליל לא בדיוק מכוון, שנותנת הצצה גם לצד המלנכולי יותר שלו. בכלל, יהיה זה מיותר לציין כאן שירים ספציפיים, כי למרות שהאלבום לעתים קצת מתפזר, ויש בו אולי קצת יותר מדי קטעים (25), אחרי כל שיר בינוני תבוא מיד הברקה גאונית, שתשתלב לתוך קטע קישור מופרע, וחוזר חלילה. עדיף להתייחס אליו כאל חוויה הומוגנית, למרות שבאמת יש כאן כמה שירים שפשוט מתחננים שיגלו אותם לכמה שיותר אנשים, ומהר. במקור, אגב, האלבום יצא רק ב100 עותקים, אם צריך להדגיש את גודל הפספוס.

מומלץ לכל חובב של דמויות רוק אקצנטריות, פאוור פופ אנגלופילי (לקורא שי נובלמן – אם אתה לא מכיר את האלבום הזה עדיין, אתה חייב לשמוע אותו), ומוזיקה שלא נדרשת להכריע בין מורכבות, עניין, חופש יצירתי מוגזם אך גם מלודיה, נגישות וSongcraft. ואם צריך להזכיר, הוא מנגן ושר הכל בעצמו.

בחיי שזה האלבום שהכי התחשק לי עד עכשיו להמליץ עליו כאן, גם בגלל הנידחות שלו, וגם בגלל התגלית שבליפול פתאום על יוצר כזה ואלבום כזה, לגמרי אאוט אוף דה בלו, וממש עכשיו, כשאני עדיין נסער מהגילוי. כרגע אני יותר מכל סקרן לדעת מה הוא עשה בהמשך, אני מבטיח לעדכן אם אני אמצא משהו שמשתווה לזה. ואם מישהו מכם כבר מכיר אותו, זרקו כמה מילים וספרו קצת, יהיה נחמד לדעת שיש עוד אנשים שמוקירים את פועלו.

R. Stevie Moore – Phonography / 1976 / Label: HP Music

Calvin Johnson – What Was Me / 2002

אחת ההופעות מחו"ל שהכי נהניתי מהן בארץ הייתה דווקא של זמר פשוט, לא הכי מוכר, שהופיע לבדו בפטיפון (ז"ל) עם גיטרה אקוסטית, ובכמה מהקטעים אפילו בלעדיה. זה היה קלווין ג'ונסון, אחת הדמויות המוזיקליות המרכזיות שיצאו מסצנת המוזיקה של אולימפיה, וושינגטון, ואיש רב פעלים שזה היה אלבום הסולו הראשון שלו לאחר 20 שנה של פעילות מוזיקלית ענפה.

לאחר כתיבה בפנזין Sub\Pop שיהפוך ללייבל הסיאטלי הנחשב סאב פופ, ג'ונסון הקים לייבל משל עצמו – K Records, בו הוחתמו במהלך השנים אמנים ולהקות כמו בק, קימייה דוסון, Modest Mouse, Built To Spill ורבים אחרים (וטובים יותר) מאושיות האינדי פופ האמריקאי. מלבד היותו חבר קרוב של אגדות מוושינגטון כמו הזוג קורט קוביין וקורטני לאב, ג'ונסון היווה השפעה חשובה, גם כמוזיקאי וגם כמנהל לייבל, על התפתחות האינדי האמריקאי. בין הלהקות שהוא היה חבר בהן נמנות Beat Happening שעשתה אינדי פופ גולמי, פרימיטיבי אבל מלודי ונאיבי מאוד (חפשו את אלבומם הנפלא You Turn Me On); דאב נרקוטיק סאונד סיסטם, שעשו funk מחוספס וגולמי ברוח האינדי, בדומה ל-Jon Spencer Blues Explosion (איתם הם אף הקליטו אלבום משותף); ו-The Halo Benders, פרויקט צדדי עם Doug Martsch מ-Built to Spill.

ועדיין, רק ב-2002 החליט ג'ונסון לעשות לראשונה אלבום סולו, שיהיה מורכב אך ורק משירים אקוסטיים שהוא מבצע עם הגיטרה שלו (ולפעמים גם בלעדיה) בתוספת קטנה של זמרת ליווי בכמה קטעים. ואכן, הנכס הגדול ביותר של ג'ונסון, גם בלהקותיו הקודמות, היה הקול הבריטוני, העמוק, הצורמני (באוזניות או בווליום גבוה הוא יכול ממש להכאיב לאוזניים) והכל כך מזוהה שלו. הקול הזה הוא מה שעוזר כל כך לאלבום האינטימי והחשוף הזה לגעת ולהרגיש כאילו מישהו יוצא דופן אומר לנו משהו משמעותי כאן, גם אם רוב השירים עוסקים בנושאים פשוטים כמו אהבה בלתי ממומשת ונאיבית, זכרונות מרירים מן העבר וסיכום ביניים מריק-מתוק של חיים שהגיעו לנקודת האמצע שלהם.

מה ששבה אותי כל כך באותה הופעה היא בדיוק אותה תחושה של אינטימיות ומיידיות, שעוברת גם באלבום, גם אם בהצלחה מעטה יותר. הסיבה לכישלון החלקי הזה היא העובדה שלא כל השירים שווים באיכותם, וקטעי האקפלה יכולים קצת לעלות על העצבים. אבל השירים שעובדים כאן, כמו Can We Kiss?, What Was Me ו Love'll Come Back Again הם יפהפיים, פשוטים ומרגשים. בכלל, קשה עדיין להאמין שזמר לבד עם גיטרה (ומחוץ לז'אנרים שדורשים זאת כמו פולק או בלוז) עוד יכול להביא משהו חדש ומעניין בתקופה מוזיקלית כל כך רווייה, שבה נדמה שכבר הכל נעשה, ולכן הנס הזה שג'ונסון מחלל במוזיקה שלו מרשים פי כמה.

מוקדש לכל מי שמזמזם שירים מאולתרים בחדרו, אפילו ללא ליווי מוזיקלי, ותוהה האם יצא מזה פעם משהו. הנה דוגמה אחת של מישהו שעשה עם זה משהו.

Calvin Johnson – What Was Me / 2002 / Label: K

Guided by Voices – Alien Lanes / 1995

אם אתמול דיברתי על לו-פיי כאאוטלט לא קונבציונלי לשירי פופ שבעולם מקביל היו זוכים להפקה מלוטשת והצלחה מסחררת, אז הדוגמה הבולטת ביותר היא חבורת הפראים של רוברט פולארד מאוהיו. אם השם Guided by Voices אומר לכם משהו אתם בטח כבר מכירים ומוקירים את האלבום הנערץ הזה (בגלל זה קצת התלבטתי אם לשים אותו), אבל אם לא, אז הגיע הזמן. יותר מאמני לו-פיי מוכרים יותר כמו פייבמנט, המגנטיק פילדס או דניאל ג'ונסטון, גיידד הצליחו, לפחות באלבום הזה וזה שבא לפניו (Bee Thousand) למצוא את הנוסחה המושלמת ליצירת לו-פיי פופי, רטרואי, מלודי, קליט ומרגש.

לאחר עשור של יצירת אלבומים מחתרתיים ולא משויפים, הלהקה הוחתמה ב-94 בלייבל האינדי הנחשב מטאדור, והוציאה את אלבום הפריצה הנפלא שלה Bee Thousand, שהצליח למזג בין הנטיה החופשית שלהם לזרוק כל רעיון מוזיקלי שעולה להם לראש בלי יותר מדי הקפדה על מבנה או איכות הקלטה, לבין לחנים שבאמת מבדילים אותה מכל חבורת מוזיקאים מתוסכלים אחרים שמנגנים במוסך להנאתם. ההשפעות שלהם הן במידה שווה הביטלס והרוק הבריטי של שנות השישים והשבעים, וגם האינדי האמריקאי המחוספס של שנות השמונים והתשעים, עם drones של גיטרות דיסטורשניות ומלודיות שמוסתרות מאחורי מסך עבה של רעש (שאצלם נובע לפעמים פשוט מאיכות ההקלטה הנמוכה).

מה שבעיקר מעורר פליאה היא היכולת של פולארד וחבריו לקחת ריף גיטרה או בס פשוט ולבנות סביבו שיר שעובד, בלי להתחשב במבנים של בית-פזמון-סולו, או באורך קונבנציונלי של שיר פופ\רוק. מסקיצות קטנות ומקושקשות של שלושים שניות ועד לבלדות לו-פיי שוברות לב של שתיים וחצי דקות (אף אחד מ-28 השירים באלבום לא אורך יותר משלוש דקות). יש כאן פשוט חבורה של מוזיקאים שעושים מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, אבל בלי להיסחף ליותר מדי self-indulgence (יש לביטוי הזה מקבילה טובה בעברית?), כשהם נמצאים בדיוק ברגע הקצר והחולף הזה בקריירה של כל להקה טובה בה כל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב.

כמובן, לא כל השירים שווים באיכותם, והייאוש שבלברור את השירים הטובים מבין הררי הקטעים המיותרים הוא מה שמכריע רבים מאלבומי הלהקה, אבל כאן יש מספיק מהסוג הראשון בשביל לסלוח על האחרים ולשמור על האזנה רציפה מהנה של האלבום כולו (למרות שהשירים שתופסים במיוחד עושים חשק להעביר ישר אליהם ולפסוח בדרך על האחרים).

יותר מכל דבר אחר, האלבום הזה הוא תקווה אדירה לכל מי שמקשקש כמה אקורדים על הגיטרה בבית עם חברים, ולא בדיוק יודע איך להרכיב את הרעיונות שלו לתוך שיר, או מאיפה הוא ימצא דרך להפיק ולהקליט אותם כמו שצריך. כמו שאפשר לשמוע כאן, אולי כל הדברים האלה הם משניים, ובניגוד למה שתמיד אומרים לנו, לפעמים כל מה שצריך זה רק כישרון. טוב, וגם התמדה.

Guided by Voices – Alien Lanes / 1995 / Label: Matador

The Bevis Frond – Triptych / 1988

אין הרבה מוזיקאים שמלחינים, שרים, מנגנים על כל הכלים וגם מוציאים את המוזיקה שלהם בלייבל של עצמם. אלה שעוד מצליחים לעשות מוזיקה טובה ככה הם מעטים עוד יותר.

ניק סאלומאן הבריטי הוא אחד מהם. תחת השם The Bevis Frond הוא מוציא מאז אמצע שנות השמונים ועד ימינו אלבומים ביתיים (יותר ופחות) שלמרות איכות ההקלטה הלא גבוהה והמחתרתיות שבאופיים, ניכר שהם נעשו באהבה ובהקפדה, ובעיקר בחופש יצירתי גדול.

המוזיקה שסאלומאן עושה היא מצד אחד ניאו-פסיכדליה עשירה בסולואי גיטרה ארוכים ואווירתיים, ג'אמים שלו עם עצמו, וסקיצות שנדמה שלא הושלמו עד הסוף; אך מצד שני גם פניני אינדי-פופ\רוק נפלאים שנדמה שהיו יכולים להפוך ללהיטים קטנים בביצוע והפקה אחרת. לא בכל האלבומים שלו נשמר האיזון בין שני הקטבים האלה שהוא נע ביניהם (לעתים הוא פוזל יותר מדי לכיוון הפסיכדליה חסרת המיקוד, שפחות מוצאת חן בעיני), אך כאן ישנו הטוב שבשני העולמות.

יש כאן גם קטעים כמו Into the Cryptic Mist הפותח, שמזכיר לי את האלבומים המוקדמים של Felt, עם גיטרה שמייללת ומתפתלת סביב עצמה כשברקע קלידים הזייתיים, או Tangerine Infringement Beak, עשרים דקות של לו-פיי מעושן, עמוס גיטרות ואפקטים, שנשמע כמו שילוב בין גראנג' לפסיכדליה. אך גם הרבה מאוד שירים קצרים וקליטים, שלוקחים את אסתטיקת הניאו-פסיכדליה הלו-פיית שלו לכיוונים נגישים יותר ומלבישים אותה על לחנים ששווים זהב: Hurt Goes On ההמנוני, שלא נמאס גם אחרי אינספור השמעות חוזרות (לפחות למלודיפיל כמוני) למרות שאין בו בית או פזמון של ממש, Lights Are Changing הפופי-רטרואי באופיו, או Old Man Blank שמערב לחן והרמוניות סיקסטיזיות עם אורגן זול ומלנכולי ברקע.

טוב, אני אפסיק לנסות לתאר במילים את המוזיקה, כי זה פשוט מיותר.

מיועד למי שאוהב את הפופ שלו מלוכלך, מוקלט בחובבנות ועמוס גיטרות, או את הפסיכדליה שלו משנות השמונים, רועשת ומלאה בדיסטורשנים וקלידים. שווה לחקור כמה מן האלבומים האחרים שלו מן התקופה גם אם נתפסים לחלק קטן מהשירים, כי בכל אחד מהם יש עוד ממה שיש כאן.

The Bevis Frond – Triptych / 1988 / Label: Reckless