Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982

מצטער שבשבוע האחרון זה הפך לאלבום כל יומיים, בערך, אבל הייתי קצת עסוק וגם הותשתי קצת, ואני קצת מרגיש שאני מתחיל לחזור על עצמי.

מי ידע ש-Dexy's Midnight Runners, שאחראים לאחד מהלהיטים הממכרים ביותר של האייטיז, Come On Eileen (שבניגוד לרובם מצליח עדיין לא להימאס), הם לא סתם להקת One Hit Wonder טיפוסית, אלא בכלל הרכב נורת'רן סול מלודי, מיוחד ונפלא שכל קשר בינו ובין פופ ניו-ווייבי מתקתק הוא רק צירוף מקרים תקופתי.

בדומה ל-Proclaimers, עוד להקה שמזוהה בחוסר צדק משווע עם להיט אחד, הם מערבבים השפעות קלטיות, פולקיות-בריטיות יחד עם רגישות גבוהה לפופ וחוש מלודי מדבק. המנטליות הHoedownית שלהם קצת מזכירה את הקומיטמנטס מהסרט באותו השם, אבל במקום קאברים מתאמצים מדי לקלאסיקות סול ורוקנרול, הם עושים שירים נהדרים וממכרים בתחושה של פאן טהור וחוסר מאמץ.
הלהקה היא למעשה Kevin Rowland, הזמר וכותב השירים העיקרי, יחד עם הרכב הנגנים המשתנה סביבו (מההרכב של אלבומם הקודם Searching for the Young Soul Rebels המוצלח גם הוא מ1980, נשאר רק הטרומבוניסט כאן). הקול הבריטי מאוד, מלא החיות שלו, הוא הדבר הראשון שמזהים בלהקה, יחד עם הנטיה שלו למשוך את ההברות, להשתמש במבטא בריטי כבד במיוחד, ולהשתמש בשברי הברות חסרות פשר (כמו שמדגים שם האלבום).

למרות שCome On Eileen שחותם את האלבום הוא בכל זאת השיר החזק ביותר בו, 9 השירים שבאים לפניו מוכיחים שהיה להם עוד הרבה מה להציע. החל מהפותח The Celtic Soul Brothers שנשמע כמו שיר קאנטרי סוחף בניחוח אירי, Let's Make This Precious שנשמע קצת כמו סקא בזכות כלי הנשיפה הדומיננטיים (אך הכוכב האמיתי בו הוא הכינור), או Plan B הפוסט-פאנקי ברוחו, ועד שירים גוספלים ושחורים יותר ברוחם כמו Liars A To E או All in All. כך האלבום דוהר משיר סוחף אחד לאחר עד שמגיעים ללהיט הסוגר, שהוא באמת שיר פופ מושלם, כבר כמעט בחוסר נשימה. שימו לב גם לקטעי הבונוס שכוללים גירסאות חיות לכמה מהשירים הבולטים (7 דקות של Come On Eileen למשל), קאברים (Respect, The Sound of Philadelphia) ושירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום.

זהו אלבום עם אנרגיות של פאנק, ליריות של פולק ורוק צעיר ומלודי, ושמחת חיים פולקית. חגיגה של קטעים מלודיים, אנרגטיים ומדבקים שלא יוצאים מהאוזן, בדיוק כמו אותו להיט שמשום מה נשאר הירושה הרוחנית היחידה שלהם בעולם הפופ, בהחלט שלא בצדק.

Dexy's Midnight Runners – Too-Rye-Ay / 1982 / Label: Mercury 

Earth & Fire – Atlantis / 1973

מכל המקומות בעולם, דווקא אחת המדינות עם סצנת הפרוג הפעילה ביותר, מלבד המדינות האירופאיות המרכזיות (בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה) היתה הולנד. להקות כמו פוקוס הידועים, Supersister הקאנטרבריים, או Finch האינסטרומנטליים, היו נציגים גאים של ארצות השפלה בעולם הפרוג הקונטיננטלי.

אך Earth & Fire היו לדעתי המוצלחים ביותר, ובמידה מסוימת (אולי בתחרות עם פוקוס) גם המצליחים ביותר, בעיקר בזכות השילוב שלהם של פרוג ופופ מתקתק, כמעט אירוויזיוני ברוחו, שזיכה אותם בלהיטים רבים (כאן בארץ הידוע ביותר בזמנו היה Memories שיש עכשיו איזה שדרן ב88 שכל הזמן משמיע אותו).

הלהקה, שהוקמה אגב ב1968, שנה לפני אלה הידועים יותר עם הWind באמצע (אז אל תחשבו שיש כאן איזה ניסיון לרכוב על ההצלחה שלהם), הוציאה בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פרוג קלאסיים, שנחשבים היום לפנינים בקרב חובבי הפרוג האירופאי. הראשון הוא Song of the Marching Children מ1971, והאלבום הזה, שיצא לאחריו. שניהם דומים מאד במבנה שלהם – צד אחד של התקליט מוקדש ליצירת הנושא המורכבת ורבת החלקים, והצד האחר לשירים קצרים יותר, פרוגיים גם באופיים, שנעים בין יצירות אינסטרומנטליות, חזרה על קטעים מיצירת הנושא ושירי פופ של ממש.

לכן, אם האלבום הזה מוצא חן בעיניכם, נסו גם את הקודם, כיוון שהוא מוצלח כשלעצמו. אך בחרתי באלבום הזה קודם כל בגלל שיצירת הנושא שלו היא הדבר המרשים ביותר שהלהקה עשתה. יצירה בת 16 דקות, שכרגיל בפרוג מורכבת מקונספט מד"בי על גבול האינפנטילי – שקיעתם של תושבי אטלנטיס במקרה הזה – אך מצליחה להעביר תחושה של הרפתקאה וחורבן בצורה כמעט קולנועית. זוהי יצירה דינמית מאוד במצבי הרוח שלה, שמתחילה עם מוטיב קלאסי-רוקי של גיטרה חשמלית, עוברת לשיר פופ שמשלב בין אווירה של פסטורליה ומלנכוליה, מתפתחת לאינטרלוד אינסטרומנטלי שמסתיים עם המוטיב הפותח, ואז עוברת לתת-חלק שונה לחלוטין, אגרסיבי ומאיים כמעט, שהכלי המרכזי בו הוא אורגן צ'יזי קצת, שאמור לתאר את תחילת האפוקליפסה של היבשת השוקעת, או משהו כזה. כך היצירה מתקדמת בין חזרה לשיר הבסיסי שמופיע בתחילתה, המוטיבים המלודיים המרכזיים שחוזרים גם הם, ווריאציות ותתי-חלקים שונים שמחברים ביניהם ומוסיפים עניין והתפתחות. השילוב שנוצר בין מורכבות הלחנתית ובין כמעט נאיביות מלודית, ואווירה שהיא בו בעת מכשפת ומינורית, מצליח לאזן בין הפומפוזיות הבסיסית של הפרוג לבין אווירה יותר מהורהרת ולילית.

הצד השני של האלבום הוא כבר סיפור מעט אחר. הוא נפתח עם Maybe Tomorrow, Maybe Tonight שנע בין מארש מקצבי רועם ובין פופ סימפוני סוחף שלפעמים עובר את גבול הקיטשיות אך עדיין נשאר קליט וממכר. שני הקטעים הבאים הם יותר פרוגיים ברוחם, הראשון אינטרלוד אינסטרומנטלי מיוחד, והשני יצירת פרוג של שש דקות העונה לשם Fanfare וגם נשמעת קצת כמו המנון מלחמה לעיתים, ולוקה מדי בחוסר מלודיות לטעמי. עוד אינטרלוד בדמות חזרה על המוטיב המרכזי של יצירת הנושא מוביל לשיר האחרון באלבום Love, Please Close the Door, שמתחילה כבלדה אקוסטית מקסימה שמושפעת ממוזיקת ימי ביניים פסטורלית ומתפתחת בהדרגה לשיר רוק.

הקלף החזק של Earth & Fire לדעתי הוא בחוש ההלחנה המאוד מזוהה שלהם, המאוד ייחודי, שלא צריך לשמוע יותר מכמה שניות בשביל לזהות שזה הם. כאן הם משתמשים בו בצורה אידיאלית, ומשלבים בין אווירה של ליריות אווירתית שנעה בין המאיים לפסטורלי, ועיבודים תזמורתיים ורוקיים עשירים וסוחפים, יחד עם רגישות פופית גבוהה שהופכת אותם לנגישים יותר ממרבית הרכבי הפרוג ההולנדיים (ובכלל).

מומלץ למי שאין לו רתיעה אינסטינקטיבית ממעט שמאלץ, או מהפומפוזיות של הפרוג, אבל נראה לי שהם מאזנים אחד השני די טוב בשביל שגם מי שלא סובל את אחד מהם יוכל להנות מהאלמנט המנוגד לו. זו מוזיקה מורכבת ונעימה באותה מידה, ובעיקר נוסטלגית מאד ברוחה, כיוון שכבר באמת מזמן לא עושים דברים כאלה.

Earth & Fire – Atlantis / 1973 / Label: Polydor

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969

תודה לדניאל עוז על שהכיר לי את הלהקה המיוחדת הזאת, שבאמת אין שום דבר שנשמע דומה לה.

לפעמים חלוציות ואוונגרדיות לא נובעת משום דבר מלבד חוסר ניסיון (או יש היאמרו, כישרון) מוחלט. כמו אמנים אאוטסיידרים, ציירים נאיבים או אמנים אוטיסטים, The Shaggs המציאו מחדש את הכללים של האמנות שלהם כנראה פשוט משום שהן מעולם לא ידעו אותן. זה נשמע ביזארי, מוזר, לא מכוון, לא בקצב, לא כמו שום דבר שמתקרב למוזיקה מסודרת, אבל אם מצליחים לראות טיפה מעבר לפני הקרקע המלוכלכות והמקושקשות, ניתן לגלות מלודיות נפלאות, יכולת כתיבת שירים שנושקת לגאונית ואפילו חוש קצב שעושה איזשהו היגיון אחרי כמה האזנות. אם צריך להמציא ז'אנר בשביל לתאר את המוזיקה הזאת, זה יהיה משהו כמו אוונט-באבלגאם.

למען האמת, אף פעם לא הבנתי בדיוק את הסיפור של השאגס, להקת בנות שמורכבת כולה מאחיות של משפחה עניה במיוחד ממסצ'וסטס שניגנו פחות או יותר בגראז' של המשפחה ונוהלו ע"י אביהן, שמשום מה האמין שיש לו זהב ביד. האם הן סבלו מאיזו דפיקה מוחית או פשוט היו אאוטסיידריות לחלוטין לכל כלל של מוזיקה? לא ברור, ואולי גם כדאי לא לברר, כדי לא להרוס את הקסם.

אם ניתן לדבר על השפעות, המוזיקה שלהן נשמעת כמו פופ נאיבי, מתוק במלודיות שלו, שנשמע קצת כמו הבאבלגאם ולהקות הבנות של התקופה, שנלקח ומפורק לחלוטין, כמו ציור קוביסטי, לאלמנטים שבמקום להתחבר בהרמוניה מתנגשים אחד בשני בחוסר סדר מוחלט. קצת כמו מה שקפטן ביפהארט יעשה מעט אחר כך, אבל עם הרגישות הפופית שתמיד היתה חסרה לו. לעתים המלודיות פשוטות כמו שירי ילדים, לעתים ישנו ריף גיטרה רוקי שמוביל את הכל ונשמע כמו להקת גראז' פסיכדלית שמנגנת על צעצועים, אבל הסאונד הכללי שמוביל את האלבום הוא הלימת תופים שלעתים רחוקות מסתנכרנת עם שאר הכלים, גיטרה לא מכוונת שמובילה את המוטיב המרכזי ומעל הקול המתוק של אחת או שתיים מן האחיות ששרות גם כן לרוב מחוץ לסולם. 

ואיכשהו, הכל עובד ביחד. בעיקר בגלל שנדמה שלמרות חוסר המקצועיות או הידע באיך לקחת כמה כלים ולגרום להם לעבוד ביחד, היה להן חוש מאוד מדויק של הלחנת שירים, שכשלעצמו הוא שלהן לחלוטין, ויחד עם האסתטיקה הדיסוננטית (שלא בכוונה, כנראה) הופך את המוזיקה למרתקת ואוונגרדית לחלוטין אך עדיין קליטה ונעימה לאוזן (ברגע שמתגברים על ההלם הראשוני). נסו למשל להקשיב לשיר הנושא הפותח את האלבום, Who Are Parents (שבועט בכל מוסכמת רוק כשהוא מהלל את ההורים כאלה שבאמת אכפת להם), Sweet Thing האכן מתוק, או We Have a Savior (תתעלמו מהמילים הנוצריות) ולא להיכנע לחלוטין למתיקות והמלודיות של הלחנים הנפלאים הללו.

למעשה, אפילו במבנה של השירים נדמה שהן לא מוכנות להיכנע לבית-פזמון בסיסי ועובדות יותר בשיטה שתזוהה עם הרוק האלטרנטיבי של עשור לאחר מכן. כך שגם ההשוואות לפופ בסיסי של שלוש דקות נוסח התקופה לא עושות איתן צדק מוחלט. אגב, החשק שעולה לשמוע את השירים האלה בגירסאות "נורמליות" יותר הוא הגיוני, אבל כנראה חלק מהקסם הוא לשמוע אותם ככה. אלבום מחווה מתחכם מדי שיצא לפני כמה שנים וניסה לבצע את השירים האלה בכל מיני כיוונים אחרים כשל לחלוטין בלהבין מה עושה את השירים האלה נהדרים.

זה אלבום שיותר מכל דבר אחר מעלה בשמיעה ראשונה את הקריאה "מה זה החרא הזה?", אבל לא בכדי הוא צבר מעריצים מושבעים מפראנק זאפה ועד קורט קוביין. תנסו לשמוע מעבר למוזרות ההתחלתית, אני מבטיח שתתוגמלו בהתאם.

The Shaggs – Philosophy of the World / 1969 / Label: RCA