The Replacements – Tim / 1985

 אני מרגיש קצת לא בנוח להמליץ על אלבום שגיליתי דרך אותה רשימה של 500 האלבומים הטובים ביותר, אבל נו, אם השלמתי לעוד מישהו אחד את החור הזה בהשכלה, דיינו.

הריפלייסמנטס היו אחת מהלהקות החשובות ביותר של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי של שנות השמונים, אבל בניגוד לרבות מהן, שידעו בעיקר להיות קצביות ורועשות, הם גם ידעו לכתוב שירי פופ/רוק טובים. לאחר שהתחילו כלהקת פאנק רועשת בתחילת שנות השמונים, הם התעדנו באלבומם השלישי והמצוין Let It Be (מוצלח כמעט כמו המקור, לדעתי) וכאן, באלבום שיצא מיד לאחריו, הם הגיעו לשיאם. הם שילבו אנרגיות של פאנק, השפעות רטרואיות של רוקבילי ופופ סיקסטיזי של ז'אנר הפאוור פופ (הם היו מעריצים גדולים של ביג סטאר ואף לאחד משיריהם באלבומם הבא קוראים Alex Chilton), וסאונד אמריקאי עצל ו-laidback טיפוסי שמקדים את הגראנג' ויהווה השפעה משמעותית עליו.

אבל מעבר לסאונד החלוצי והמזוהה מאוד שלהם, האלבום הזה הוא פשוט אסופת שירים מצוינת. פול ווסטרברג, הסולן והמלחין הכמעט בלעדי של הלהקה, שימשיך גם לקריירת סולו מוצלחת לאחר מכן, ניחן בחוש מלודי יוצא דופן ויכולת ליצוק לתוך הסאונד הרוקי והבועט של הלהקה (שאמנם התעדן עד האלבום הזה, שהוא הראשון שלהם בלייבל גדול וגם מופק בצורה נקיה ומלוטשת יותר) ליריות ומנגינות כובשות.  מ-Hold My Life הפותח את האלבום בשילוב גראנג'י של אדישות ואנרגיה שמחפשת פורקן, ועד לבלדה האקוסטית Here Comes A Regular שסוגרת את האלבום במלנכוליות, ישנם מספיק שירים שביכולתם לגרום לכם לזמזם אותם שבועות אחר כך, כמו Kiss Me On the Bus המקסים, Swinging Party הנוגה (שמצליח להעביר בדיוק את ההרגשה המוכרת כשנתקעים במסיבות שכאלה), או Waitress in the Sky הביץ' בויזי ברוחו. 

זה נכון שבמידה מסוימת יש כאן התברגנות של להקה שהחלה את דרכה כחבורה של נערים רועשים ומחורעים, אבל יש כאן בדיוק את אותו הדבר שתמיד חסר במוזיקה שעיקר האפיל שלה הוא האנרגיה שלה – מרוקנרול ישן, דרך פאנק ועד גראנג' – והוא היכולת באמת לגעת, ואת זה האלבום הזה עושה בצורה מושלמת, תוך כדי שמירה על רמה מספקת של אנרגיה (כשהוא דינמי מספיק גם להוריד את המתח פה ושם לשירים יותר רגועים). כנראה בגלל זה הוא הפך לקלאסיקה.

The Replacements – Tim / 1985 / Label: Sire

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992

משמיעה שטחית של האלבומים של ביג סטאר קשה לדעת כמה מוכשר היה כריס בל בצמד הכותבים העיקרי של הלהקה שכלל אותו ואת אלכס צ'ילטון. לאחר אלבום הבכורה, שחציו הראשון מושלם וחציו השני מאכזב, בל התחיל להתנתק מהלהקה, ולמרות שתרם מעט לאלבומה השני והמעולה Radio City, הוא ברובו הוקלט והולחן בלעדיו. כשביג סטאר הגיעו לאלבומם השלישי, המדהים אך הכושל וההרסני, צ'ילטון כבר נשאר פחות או יותר לבד (עם המתופף ג'ודי סטיבנס), ולאחר מכן פרש לקריירת סולו שלא התקרבה לגבהים של להקתו הקודמת.

בל, לעומת זאת, הוכיח הבטחה הרבה יותר גדולה דווקא כאמן סולו. אך הקריירה שלו נגדעה באופן טרגי כשמצא את מותו בתאונת דרכים בממפיס ב-1978, כשהוא בגיל שבו כל גיבורי הרוק מתים, 27.

לאחר 14 שנה, נאספו חומריו לכדי אלבום האוסף הנפלא הזה, שצ'ילטון גם מתארח בו בכמה קטעים. כיום מוכרים מתוכו בעיקר שיר הנושא ו You and Your Sister, שבוצעו מחדש על ידי This Mortal Coil (שגם הכירו לדור חדש של מאזינים את הקלאסיקות של ביג סטאר Kangaroo ו Holocaust). אך למרות שכנראה מדובר בשני הקטעים החזקים ביותר באלבום – I Am the Cosmos הוא פשוט אחד השירים הנוגעים והמלודיים ביותר שאני מכיר, כשהוא מצליח להעביר מלנכוליה וחידלון בתוך מקצב רוקי יציב וכמעט אנרגטי, ו You and Your Sister הוא בלדה מינורית ויפהפיה, ובאלבום מצורפות גם גרסאות נוספות שלהם כבונוס – יש לבל עוד הרבה מה להציע.

הוא לוקח את נטיות הפאוור-פופ של ביג סטאר, האובססיה להשפעות בריטיות סיקסטיזיות אך גם חיבה עמוקה לרוקנרול ובלוז, ורוקח שירים שמולחנים בצורה מדויקת ומורכבת, שלעתים לא מסתפקת בבית ופזמון סטנדרטיים אלא מציעה פניות ווריאציות מעניינות בנוסף להם. יש גם מספיק קטעים, מינוריים, מרגשים וכמעט פסיכדליים באווירה החלומית שלהם כמו Look Up או There Was a Light, וגם קטעי רוק קצביים עם הוקים מעולים כמו Get Away או Better Save Yourself.

הקול של בל מזכיר מאוד את צ'ילטון. לשניהם יש את התמימות הנערית, הנואשת בתחינה שלהם לאיזשהו בדל של רגש, שמצליחה לגעת ולהיות עוגן של רוך ועדינות גם בקטעים רוקיים וגם בבלדות. המילים של בל גם הן מצליחות לרגש בחיפוש שלהן אחר משמעות, אהבה או זיכרונות, ומהוות מעין מסע פנימי לתוך נפש צעירה ומיוחדת.

לאחר האלבום השלישי הממוטט של ביג סטאר, צ'ילטון והלהקה (שתתאחד בתחילת שנות האלפיים ותוציא אלבום פושר יחסית) מעולם לא חזרו לאותם רגעים חשופים של רגש ומלנכוליה, ויעדיפו להתמקד בעיקר ברוקנרול. אך התגלית הזאת של אלבום של חבר נשכח מהלהקה, ששיריו הוצאו יותר מעשור לאחר מותו, היא לפחות סוג של נחמה לכל מי שמאוהב בלהקה המדהימה הזאת (שלדעתי יחד עם טלויז'ן הן שתי הלהקות האמריקאיות הגדולות ביותר של שנות השבעים), ורוצה לקבל עוד קצת מהם.

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992 / Label: Rykodisc

R. Stevie Moore – Phonography / 1976

הנה יוצר שנחשפתי אליו רק בשבועות האחרונים, בעודי מחפש עוד להקות-של-איש-אחד כמו The Bevis Frond, ונתקלתי בדמות הייחודית הזאת, שהוא מסתבר מאבות הז'אנר, והאלבום הזה, שהוא פנינה של ממש והתפוצצות מרהיבה של כישרון.

בדומה לביג סטאר, גם הוא היה נפש אנגלופילית שלא התאימה למדינה דרומית כמו טנסי (הם מממפיס, הוא מנאשוויל) ובמקום להשתלב בעולם מוזיקת הקאנטרי, הוא השתמש בקשריו המשפחתיים (דודו היה מנהל לייבל הגדול שבו הוא הוציא את אלבומיו הראשונים, לאחר מכן הוא יוציא את אלבומיו בלייבל הפרטי שלו) כדי להוציא לראשונה אלבום מסודר שיאגד את כל הרעיונות המוזיקליים שהסתובבו בראשו, לאחר שנים של הקלטת קלטות ביתיות ותקליטונים שהופצו בצורה מחתרתית. לאחר שנתיים הושלם האלבום הזה, והשאר אמנם לא היסטוריה, אבל זה היה צריך להיות כך (והוא עבר לניו ג'רזי).

אפשר להגדיר את המוזיקה שהוא עושה כשילוב בין הפאוור-פופ האנגלופילי של ביג סטאר, הרוקנרול-סול הלבן של טוד ראנדגרן, והשילוב בין אידיוסינקרטיות מקוטעת וגאונות פופ של תקופת We're Only In It For the Money של זאפה.

מוּר לוקח את כל ההשפעות האלה, מערבב אותן ביחד עם מנה הגונה של השפעות בריטיות (פסיכדליה, פרוג, פולק, רוקנרול) ויוצר משהו שבו זמנית נשמע מאוד ברוח התקופה, אבל מצד שני מקדים בעשור לפחות את כל אמני האינדי והלו-פיי שיצרו אלבומי קונספט מורכבים בחדר השינה שלהם. הכישרון העיקרי שלו הוא לקחת הוקים וריפים ממכרים, קליטים ומדויקים, שנשמעים כמו מיליון דברים אחרים אבל עם טוויסט שהופך אותן לשלו, ולהכניס כמה מהן לתוך שיר אחד, קצר וקולע, שנשמע כמו המנון רוק נוירוטי וסכיזופרני, שבו כל פראזה קליטה מובילה לאחרת מוצלחת לא פחות, כשהן מסתלסלות ביניהן והופכות מה שהיה יכול להיות שיר פופ\רוק פשוט להרבה יותר. בין לבין הוא מתבל את האלבום ברוח זאפאית של קטעי קישור לא קוהרנטיים ומקושקשים שמחברים בין הרצועות, בהם הוא משחק מנהל לייבל שדוחה אותו, יועץ השקעות בריטי יבש ועוד דמויות כיד הדמיון הטובה עליו (לרוב במבטא בריטי).

בהאזנות ראשונות קשה לתפוס את האלבום בשלמותו, מכיוון שהוא כל כך אקלקטי, מגוון וחסר מנוחה. לעתים זה כמעט מעצבן שהוא לא מוכן להניח למלודיה אחת נפלאה פשוט לחזור על עצמה, אבל כשנותנים לאלבום לשקוע במקומו, הכל נשמע הגיוני, וקליט לא פחות. שימו לב למשל ל California Rhythm ו You and Me, שני שירים פשוט ממכרים, שמתחילים עם ריפים שנשמעים כמעט קלישאתיים, אבל לוקחים פניות והתפתחויות שהופכים אותם לייחודיים, אבל בלי לוותר על הדיוק והגאונות של המלודיות, עד כדי כך שבכל פעם שאני מגיע אליהם באלבום אני חייב להתעכב עליהם לכמה השמעות חוזרות.

עוד פנינים הן Wayne, Wayne Go Away שנשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו קווין איירס (גם מבחינת השירה וגם מבחינת הלחן), או Hobbies Galore, בלדה לגיטרה וחליל לא בדיוק מכוון, שנותנת הצצה גם לצד המלנכולי יותר שלו. בכלל, יהיה זה מיותר לציין כאן שירים ספציפיים, כי למרות שהאלבום לעתים קצת מתפזר, ויש בו אולי קצת יותר מדי קטעים (25), אחרי כל שיר בינוני תבוא מיד הברקה גאונית, שתשתלב לתוך קטע קישור מופרע, וחוזר חלילה. עדיף להתייחס אליו כאל חוויה הומוגנית, למרות שבאמת יש כאן כמה שירים שפשוט מתחננים שיגלו אותם לכמה שיותר אנשים, ומהר. במקור, אגב, האלבום יצא רק ב100 עותקים, אם צריך להדגיש את גודל הפספוס.

מומלץ לכל חובב של דמויות רוק אקצנטריות, פאוור פופ אנגלופילי (לקורא שי נובלמן – אם אתה לא מכיר את האלבום הזה עדיין, אתה חייב לשמוע אותו), ומוזיקה שלא נדרשת להכריע בין מורכבות, עניין, חופש יצירתי מוגזם אך גם מלודיה, נגישות וSongcraft. ואם צריך להזכיר, הוא מנגן ושר הכל בעצמו.

בחיי שזה האלבום שהכי התחשק לי עד עכשיו להמליץ עליו כאן, גם בגלל הנידחות שלו, וגם בגלל התגלית שבליפול פתאום על יוצר כזה ואלבום כזה, לגמרי אאוט אוף דה בלו, וממש עכשיו, כשאני עדיין נסער מהגילוי. כרגע אני יותר מכל סקרן לדעת מה הוא עשה בהמשך, אני מבטיח לעדכן אם אני אמצא משהו שמשתווה לזה. ואם מישהו מכם כבר מכיר אותו, זרקו כמה מילים וספרו קצת, יהיה נחמד לדעת שיש עוד אנשים שמוקירים את פועלו.

R. Stevie Moore – Phonography / 1976 / Label: HP Music