McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971

ב-1970, לאחר הקלטת האלבום הראשון והמיתולוגי של קינג קרימזון ומסע הופעות ממושך שבו החלו לעבוד על חומרי האלבום השני, עזבו אותה שניים מחברי הלהקה המשמעותיים ביותר (אחרי רוברט פריפ, כמובן) – איאן מקדונלד, המולטי-אינסטרומנטליסט של הלהקה (גיטרות, חלילים, פסנתר, מלוטרון) והמלחין העיקרי בה אחרי פריפ, ומייקל גיילס, המתופף הנהדר וחסר הרסן של הלהקה (שעוד היה חלק מגלגולה הקודם, יחד עם אחיו, בהרכב שנקרא Giles, Giles & Fripp) בשביל להקים הרכב נפרד משלהם, שיקליט אלבום אחד ויתפרק. קרימזון תמשיך לעבור גלגולים רבים ומשונים לאורך שנות השבעים, ומלבד האלבום השני (ובמידה חלקית גם השלישי) לא תחזור יותר אל אותו סאונד ייחודי של תחילת דרכם. לכן זוהי הזדמנות מעניינת עבור כל מעריץ של אותו אלבום לשמוע עוד אלבום באותה הרוח ועם חלק מאותם אנשים.

אך מי שיצפה לעוד In the Court of the Crimson King עשוי להתאכזב קשות, כי בניגוד לאותו אלבום מורכב, עשיר ואפי, כאן מדובר ביצירה נינוחה, משוחררת והרבה פחות יומרנית. הכיוון הוא פרוג יותר ג'אזי, אפילו מעט פולקי לעתים, עם לחנים פשוטים יותר, שנשענים על המסורת הבריטית ומשלבים אותה באסתטיקה המורכבת ורבת-החלקים של הפרוג.

האלבום מתחיל ונסגר עם שתי יצירות ארוכות ושאפתניות יחסית. הראשון, Suite in C, הוא פסיפס של קטעי רוק שנעים בין הבלוזי לתזמורתי, לאינטרלודים אינסטרומנטליים מורכבים וחוזר חלילה. השני, Birdman, הוא כבר יצירה מורכבת יותר, בת 20 דקות, שמתחילה עם אוברטורה מקהלתית מג'סטית, עוברת לשיר שנשמע כמעט כמו שיר ילדים, עוברת להתפרעות אינסטרומנטלית שיותר ממזכירה פיוז'ן או ג'אז רוק קליל של תחילת שנות השבעים, ומתקדמת לעבר תתי-פרקים נוספים שנעים בין הבלוזי והג'אזי למינורי והמהורהר יותר, ומסתיימת כנהוג בז'אנר בפאתוס תזמורתי מרומם.

באמצע ישנם שלושה שירים פשוטים יותר, שמזכירים שלא במקרה כמה מהקטעים מאותו אלבום של קינג קרימזון, ומדגימים את יכולת ההלחנה של מקדונלד. Flight of the Ibis הוא המוצלח ביניהם, שיר פרוג פופי-פולקי עם אווירת ימי ביניים (בעיקר בזכות הצ'מבלו) ולחן מלודי (שימו לב לסולו הנהדר לקראת סוף השיר). Is She Waiting הוא בלדה אקוסטית לא רעה, ו Tomorrow's People מזכיר את היצירות הארוכות יותר, עם שילוב בין לחן בלוזי פשוט ואילתורים ג'אזיים שנותנים לו עומק, והוא גם מתברך בפזמון מלודי במיוחד.

אמנם מקדונלד הוא הצלע העיקרית בצמד, מכיוון שהוא אחראי על מרבית הכלים והלחנים, אך תרומתו של גיילס כמתופף היא הגבוהה ביותר שמתופף מסוגל להעניק. כבר בימיו בקינג קרימזון הוא התבלט כמתופף יצירתי, חסר שליטה ומלהיב במיוחד. הוא לא מסתפק בלהישאר ברקע ולתת בסיס לשאר הכלים, אלא מאלתר וכמעט מלחין כשלעצמו את התפקידים שלו, ככה שהם לעתים תופסים את תשומת הלב כמעט כמו הכלים המלודיים. בעיני חלק זה עלול להיתפס כחוסר מקצועיות או התלהבות-יתר, מה גם שהתפקידים שלו הם מאוד אינטואיטיביים, ולא סופר-מורכבים מבחינה משקלית כמו מתופפי פרוג אחרים, אך בעיני (כמתופף) זה תמיד היה מעורר השראה מאוד. הוא פשוט עושה חשק לקום ולנגן כמוהו, והוא נותן הרגשה שזה לא בלתי אפשרי.

זהו אלבום אווירתי בחלקו, מלודי בחלקו, שמוצלח גם כהאזנת רקע נעימה לנסיעות מלאות נופים פסטורליים (שזו הדרך שתמיד חשבתי שהכי טוב לצרוך את הז'אנר הזה), וגם לחקירה מרוכזת של המוטיבים ותתי-החלקים הרבים שבו. במידה מסוימת הוא פחות מעורר השתאות ממרבית אלבומי הפרוג, אך הוא גם צנוע יותר, ויתכן שיקסום גם לאלו שבד"כ היומרנות הזאת מרתיעה אותם.

McDonald & Giles – McDonald & Giles / 1971 / Label: Island

מודעות פרסומת

Earth & Fire – Atlantis / 1973

מכל המקומות בעולם, דווקא אחת המדינות עם סצנת הפרוג הפעילה ביותר, מלבד המדינות האירופאיות המרכזיות (בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה) היתה הולנד. להקות כמו פוקוס הידועים, Supersister הקאנטרבריים, או Finch האינסטרומנטליים, היו נציגים גאים של ארצות השפלה בעולם הפרוג הקונטיננטלי.

אך Earth & Fire היו לדעתי המוצלחים ביותר, ובמידה מסוימת (אולי בתחרות עם פוקוס) גם המצליחים ביותר, בעיקר בזכות השילוב שלהם של פרוג ופופ מתקתק, כמעט אירוויזיוני ברוחו, שזיכה אותם בלהיטים רבים (כאן בארץ הידוע ביותר בזמנו היה Memories שיש עכשיו איזה שדרן ב88 שכל הזמן משמיע אותו).

הלהקה, שהוקמה אגב ב1968, שנה לפני אלה הידועים יותר עם הWind באמצע (אז אל תחשבו שיש כאן איזה ניסיון לרכוב על ההצלחה שלהם), הוציאה בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פרוג קלאסיים, שנחשבים היום לפנינים בקרב חובבי הפרוג האירופאי. הראשון הוא Song of the Marching Children מ1971, והאלבום הזה, שיצא לאחריו. שניהם דומים מאד במבנה שלהם – צד אחד של התקליט מוקדש ליצירת הנושא המורכבת ורבת החלקים, והצד האחר לשירים קצרים יותר, פרוגיים גם באופיים, שנעים בין יצירות אינסטרומנטליות, חזרה על קטעים מיצירת הנושא ושירי פופ של ממש.

לכן, אם האלבום הזה מוצא חן בעיניכם, נסו גם את הקודם, כיוון שהוא מוצלח כשלעצמו. אך בחרתי באלבום הזה קודם כל בגלל שיצירת הנושא שלו היא הדבר המרשים ביותר שהלהקה עשתה. יצירה בת 16 דקות, שכרגיל בפרוג מורכבת מקונספט מד"בי על גבול האינפנטילי – שקיעתם של תושבי אטלנטיס במקרה הזה – אך מצליחה להעביר תחושה של הרפתקאה וחורבן בצורה כמעט קולנועית. זוהי יצירה דינמית מאוד במצבי הרוח שלה, שמתחילה עם מוטיב קלאסי-רוקי של גיטרה חשמלית, עוברת לשיר פופ שמשלב בין אווירה של פסטורליה ומלנכוליה, מתפתחת לאינטרלוד אינסטרומנטלי שמסתיים עם המוטיב הפותח, ואז עוברת לתת-חלק שונה לחלוטין, אגרסיבי ומאיים כמעט, שהכלי המרכזי בו הוא אורגן צ'יזי קצת, שאמור לתאר את תחילת האפוקליפסה של היבשת השוקעת, או משהו כזה. כך היצירה מתקדמת בין חזרה לשיר הבסיסי שמופיע בתחילתה, המוטיבים המלודיים המרכזיים שחוזרים גם הם, ווריאציות ותתי-חלקים שונים שמחברים ביניהם ומוסיפים עניין והתפתחות. השילוב שנוצר בין מורכבות הלחנתית ובין כמעט נאיביות מלודית, ואווירה שהיא בו בעת מכשפת ומינורית, מצליח לאזן בין הפומפוזיות הבסיסית של הפרוג לבין אווירה יותר מהורהרת ולילית.

הצד השני של האלבום הוא כבר סיפור מעט אחר. הוא נפתח עם Maybe Tomorrow, Maybe Tonight שנע בין מארש מקצבי רועם ובין פופ סימפוני סוחף שלפעמים עובר את גבול הקיטשיות אך עדיין נשאר קליט וממכר. שני הקטעים הבאים הם יותר פרוגיים ברוחם, הראשון אינטרלוד אינסטרומנטלי מיוחד, והשני יצירת פרוג של שש דקות העונה לשם Fanfare וגם נשמעת קצת כמו המנון מלחמה לעיתים, ולוקה מדי בחוסר מלודיות לטעמי. עוד אינטרלוד בדמות חזרה על המוטיב המרכזי של יצירת הנושא מוביל לשיר האחרון באלבום Love, Please Close the Door, שמתחילה כבלדה אקוסטית מקסימה שמושפעת ממוזיקת ימי ביניים פסטורלית ומתפתחת בהדרגה לשיר רוק.

הקלף החזק של Earth & Fire לדעתי הוא בחוש ההלחנה המאוד מזוהה שלהם, המאוד ייחודי, שלא צריך לשמוע יותר מכמה שניות בשביל לזהות שזה הם. כאן הם משתמשים בו בצורה אידיאלית, ומשלבים בין אווירה של ליריות אווירתית שנעה בין המאיים לפסטורלי, ועיבודים תזמורתיים ורוקיים עשירים וסוחפים, יחד עם רגישות פופית גבוהה שהופכת אותם לנגישים יותר ממרבית הרכבי הפרוג ההולנדיים (ובכלל).

מומלץ למי שאין לו רתיעה אינסטינקטיבית ממעט שמאלץ, או מהפומפוזיות של הפרוג, אבל נראה לי שהם מאזנים אחד השני די טוב בשביל שגם מי שלא סובל את אחד מהם יוכל להנות מהאלמנט המנוגד לו. זו מוזיקה מורכבת ונעימה באותה מידה, ובעיקר נוסטלגית מאד ברוחה, כיוון שכבר באמת מזמן לא עושים דברים כאלה.

Earth & Fire – Atlantis / 1973 / Label: Polydor

Mellow Candle – Swaddling Songs / 1972

בקרב חובבי פולק\פרוג מושבעים, האלבום הזה של Mellow Candle, להקה אירית שהוציאה אלבום אחד בתחילת שנות השבעים והתפרקה, הוא קלאסיקה בלתי מעורערת. אבל מכיוון שהלהקה נשארה יחסית אלמונית, הוא גם פנינה חבויה שתמיד מתחשק לספר עליה שוב ושוב למי שעוד לא יצא לו להיתקל בה.

בדומה ללהקות כמו רנסאנס, Illusion, פיירפורט קונבנשן ופנטנגל, הם מונהגים בידי זמרת בעלת קול מלאכי ומלטף, סאונד שנראה שהפך לתו התקן של הפולק רוק הבריטי. כאן לשם האיזון היא מלווה גם בזמרת נוספת, בעלת קול לא פחות מרשים. הן מלוות בגיטרות חשמליות מורכבות ופסנתר בניחוח קלאסי, שמאזנים את הנטיות הפולקיות והרוקיות של הראשון עם הקלאסיות הפרוגית של השני. למרות המוצא האירי, הפולק שהם שואבים ממנו הוא בריטי מסורתי לרוב, לכן אל תצפו לריקודי עם אפופי חלילים וכינורות. בדומה לאותן להקות שהזכרתי, הלחנים שלהם מאזנים בין בניה פולקית-מסורתית ברוחה ובין מלודיות ואנרגיות שמושפעות מרוק (ולעתים קצת ג'אז), כשהממד הפרוגי הוא במורכבות של הקטעים, שמלאים במעברים אינסטרומנטליים מעניינים, תפקידי גיטרות וסולואים מפותלים והשפעות קלאסיות מגוונות.

אך אל תטעו, מדובר בעיקרו באלבום פולק רוק רך, מעודן ונעים, שנע בין קטעים אנרגטיים כמו Vile Excesses או Break Your Token שניתן לרקוע ברגליים (במקצבים א-סימטריים) איתם, לקטעים אווירתיים כמו Heaven Heath, Sheep Season או Messenger Birds היפהפה, שמעלים בראש תמונות והרגשה של נופים בריטיים מוריקים ושלווים.

זהו אלבום מצוין לצהרי יום שישי, אך יש בו מספיק עניין בשביל להיות הרבה יותר מרק מוזיקת רקע, וחובה לכל חובב פולק רוק שלא יצא לו להיתקל באלבום הזה עדיין.

Mellow Candle – Swaddling Songs / 1972 / Label: See for Miles

Magma – Kobaia / 1970

אין הרבה להקות שהמציאו שפה משלהם, תת-ז'אנר שלם שקרוי על שם מילה שהם המציאו (Zeuhl), מיתולוגיה שלמה שמספרת על קרב בכוכבים מרוחקים עם גזעים אחרים, ובאופן כללי סאונד כמעט חוצני שהוא עירבוב ייחודי ומוזר של השפעות שונות ומשונות.

אלה הם מאגמה. פרי מוחו הקודח של המתופף הצרפתי הגאון כריסטיאן ואנדר, שהוא הצלע הקבועה היחידה בלהקה שמשתתפיה מתחלפים כל הזמן והיא פעילה (ואפילו מוציאה אלבומים מוצלחים) עד היום. המוזיקה שלהם נמצאת על התפר שבין אוונט-פרוג לפיוז'ן או ג'אז רוק, אבל גם עם הרבה השפעות של מוזיקה קלאסית, מודרנית ואופרה. השירים כולם מושרים בשפה שואנדר המציא – Kobaian, שנשמעת כמו גרמנית מעוותת ותקיפה במיוחד, ומעלה תחושה של אימה מעולם אחר, שלא לדבר על אסוציאציות למשטר הנאצי. אם זה לא מספיק, גם ברבים מן המקרים היא מושרת במקהלה רועמת ומאיימת שנותנת אפילו כוח יותר גדול לסאונד הלא אנושי שלה.

זהו אלבום הבכורה של הלהקה, אבל כבר בו ניתן למצוא את הסאונד הייחודי שלהם, שמונע כל הזמן ע"י יחידת הקצב (כיאה ללהקה שמלחינה העיקרי הוא מתופף) אך גם נותן מקום לאילתורים ג'אזיים ויצירות רב-נושאיות מורכבות ברוח הפרוג. עם זאת, היתרון הגדול של האלבום הזה על פני אלה שיבואו לאחריו, שיראו הקצנה של הסאונד הגולמי והמדיטטיבי של מאגמה, הוא שכאן עדיין ניתן לזהות יותר בבירור את ההשפעות הג'אזיות והקלאסיות, והיצירות הדינמיות שבאלבום לא פעם עוברות לקטעי ביניים שמובלים ע"י כלי נשיפה רכים ומינוריים. קטע הפתיחה הנושא את שם האלבום הוא תמצות מדויק של רוח הלהקה ולדעתי גם הקטע החזק באלבום. הוא מתחיל עם גרוב מהפנט ומלא אנרגיה (תמיד אני מדמיין אותו כפתיחה חזקה לסרט), עובר לבית והפזמון (בערך) המרכזיים של השיר, נעצר לחלוטין באמצעו לאינטרלוד איטי ומאיים בו הסולן נוהם בשפה הנאצית שלהם, רק כדי להיקטע באמצע ע"י באסון (נדמה לי) שקט ולירי, שמוביל לקטע השלישי שמתפתח לאט עד שהוא מגיע להתפוצצות בסיום. זה אולי נשמע כמו מבנה פרוגי קלאסי, אבל הוא חופשי הרבה יותר מרוב הלהקות בז'אנר, ולא שומר על שום כלל של המשכיות או נוקשות הלחנתית. 

שאר הקטעים באלבום נעים בין יצירות פרוגיות רבות חלקים לקטעים ג'אזיים יותר (כמה מתחילים ממש כמו סטנדרטי ג'אז לכל דבר), עם מקום נרחב לכלי נשיפה וגיטרות סבנטיזיות. יש כאן הרבה נטיות פיוז'ניות למקצבים נוירוטיים וא-סימטריים שתופסים את תשומת הלב, אך גם המון לחנים ומוטיבים מוזיקליים מרתקים שמשתלבים אחד בשני בצורה לא שגרתית. כל הזמן יש מתח בין דיסוננסיות אנטי-הרמונית ובין השפעות קלאסיות מלודיות ונעימות לאוזן, מה שיוצר עניין והנאה בלתי שגרתית ממוזיקה שנשמעת בהתחלה קצת כמו עינוי סאדיסטי במיוחד. ואם ממש נשאבים לתוך המוזיקה אפשר אפילו לנסות לחפש את התרגום למילים ולהבין על מה לעזאזל הם שרים שם (אני לא טרחתי, האמת).

זוהי אחת הלהקות הכי אנרגטיות שאני מכיר, ואחת היחידות שפונות קודם כל לחוש הקצב שלי לפני הלחן או הכלים המלודיים. מצוין גם כמוזיקת אווירה משלהבת חושים ומטרידה (לפעמים מתחשק לי להקים פאב רק בשביל לשים אותם ברקע באופן קבוע), אך קודם כל להאזנה בתשומת לב רבה, כיוון שיש כל כך הרבה לגלות כאן. מי שהמוזיקה תדבר אליו כמובן מוזמן להמשיך את המסע עם הלהקה, שתוציא לאורך כל שנות השבעים אלבומים נהדרים (ולאחרונה אף הוציאה סוג של אלבום קאמבק מעולה בשם K.A), כשבהם האנרגיות רק הולכות וגוברות לכדי אופרות מסויטות ומהפנטות של מקצבים בלתי אפשריים שאי אפשר להישאר אדיש למולם (מומלץ במיוחד אלבום ההופעה הידוע שלהם Hhai שתופס אותם בשיאם מהבחינה הזאת). רק אל תיבהלו ממה שאתם שומעים בהתחלה, לוקח זמן להיכנס לזה, וזה עוד אלבום עדין יחסית אליהם.  

Magma – Kobaia / 1970 / Label: Philips

Arti E Mestieri – Tilt / 1974

לפני כמה שנים, כשעוד הייתי בעיצומה של קדחת הפרוג שתוקפת כל בן נוער בעל סקרנות טבעית למוזיקה, משום מה נתפסתי חזק על פרוג איטלקי. מתישהו אני אצטרך לעשות איזה ספיישל מסודר כאן שיציג כמה אלבומים מוצלחים מן העשרות שמשום מה חשבתי שיהיה מעניין לשמוע באותה תקופה. אבל כרגע ארצה להתמקד דווקא בבן חורג של הפרוג האיטלקי, והוא הפיוז'ן\פרוג האיטלקי.

הפרוג האיטלקי של שנות השבעים מתחלק בעיקרו לשלושה תתי ז'אנרים: הסימפוני, קרי, הפרוג הסטנדרטי, שמושפע מענקי הז'אנר ומיוצג ע"י להקות כמו PFM, Banco del Mutuo Soccorso ו Le Orme הוא העיקרי; הזרם האוונגרדי יותר, שמושפע מתנועת ה Rock In Opposition ומלחינים מודרניים ומיוצג ע"י להקות כמו Stormy Six (שהופיעו בערב המיתולוגי שחנך את אותו זרם שכיום מוכר פשוט כRIO); והז'אנר שבו עסקינן היום – הפיוז'ן\פרוג האיטלקי, שהלהקה המוכרת ביותר שמייצגת אותו היא Area, אך האלבום הנידון כאן הוא לדעתי שיאו של הז'אנר.

המאפיינים העיקריים של הז'אנר, שמבדילים אותו מפיוז'ן סטנדרטי נוסח Mahavishnu Orchestra או Weather Report (למרות שגם אצלם ניתן לזהות מאפיינים פרוגים בקלות), הם השילוב המובהק לפרוג של השפעות קלאסיות והלחנה רב-נושאית מורכבת לעומת הנטיה הפיוז'נית למוטיבים רוקיים שזוכים לוריאציות ג'אזיות; והשימוש הרב בכלי נשיפה קלאסיים, כינורות ומלוטרון, שנותנים הרגשה פרוגית למהדרין, בשילוב עם הריפים הרוקיים-קלאסיים ברוחם. אך יש כאן גם מספיק ג'אז-רוק משוחרר, שיכול לקסום גם למי שמוטרד מאנאליות היתר של הפרוג, מה שמתבטא יותר מכל בתיפוף המופרע והנוירוטי של Furio Chirico. בדומה למייקל גיילס (המתופף של הגלגול הראשון של קינג קרימזון) או מתופפי פיוז'ן אנרגטיים במיוחד, הוא לא ממש מסתפק בלשרת את שאר הכלים ולתת להם בסיס, אלא הולך קדימה ועובר להתפרעויות ספונטניות ומעברים-בתוך-מקצבים שיכולים אולי להישמע כחוסר ריסון חובבני אצל מתופפים מתחילים ונלהבים, אך אצלו הופכים למשהו מסעיר ומעורר השראה.

באופן כללי מה שמבדיל את האלבום הזה יותר מכל מפיוז'ן רגיל הוא חוזקם המלודי של הלחנים. אמנם רוב הקטעים הם אינסטורמנטליים, אך ישנו יותר מקום להלחנה מאשר לאלתור, והם מרגישים יותר כמו חלק מיצירה שלמה וכתובה היטב מאשר משהו חופשי וממוקד פחות. גולת הכותרת של האלבום הם חמשת הקטעים הראשונים (או פשוט צד א' של תקליט הויניל), שמתמזגים אחד לשני ומהווים מעין יצירה רב-נושאית נהדרת של 20 דקות. דווקא הקטע השמיני, שהוא באמת באורך ובמבנה של יצירה פרוגית בת 14 דקות, הוא חלש יותר, ולא מצליח להתרומם לגבהים של הקטעים הקודמים, שנתפסים יותר באוזן.

זהו אלבום אנרגטי, מלהיב, אך גם מולחן לעילא ומיועד בעיקר לאלו שמחפשים בפיוז'ן או בפרוג את הצדדים התוכניים יותר מאשר את האווירה והfeel, אך גם מבלי לוותר על אלה.

 
Arti E Mestieri – Tilt / 1974 / Label: Cramps