Momus – Circus Maximus / 1986

מומוס. אל הלעג היווני, או לחילופין Nick Currie, מוסיקאי סקוטי מוכשר במיוחד שעולם הדימויים שלו שאוב מסיפורים תנ"כיים, רומא העתיקה ובעיקר לגלוג עיקש וארסי על עולם הנצרות בו הוא גדל.

קודם כל, אל תאזינו לאלבום הזה ביום, זהו אלבום לילי אם אי פעם נוצר אחד. מומוס הוא טרובדור פולקי-ימי ביניימי, מעין לאונרד כהן בלבוש פוסט פאנק בריטי של שנות השמונים. הרקע הוא תמיד גיטרה אקוסטית שמפרקת את האקורדים ברקע, אך עליה מולבשים כלים כמו בסון, צ'מבלו, כלי הקשה ואפילו מקהלה פה ושם. הכל ביחד יוצר מעין אווירה שנעה בין קרקס ימי ביניימי עליז ומסויט ובין וידוי בכנסיה בידי האינקוויזיציה. הכל מאוזן ע"י קולו הרך, הנערי והנעים, אך בו בעת הממזרי ורב ההבעה של קארי, שיורה את שורותיו באקספרסיביות של נביא זעם אך גם במתיקות ושעשוע של ליצן חצר.

לא כל השירים פוגעים, אך אלה שעושים זאת ראויים לשבח – Lucky Like St. Sebastian פותח את האלבום באווירה המכשפת המתאימה ועם לחן קליט מספיק בשביל לשאוב אותך אל תוך האלבום ולרצות לשמוע עוד; King Solomon's Song and Mine מתובל בכלי נשיפה יוצאי דופן באלבום; Little Lord Obedience הוא בלדה פשוטה אך זוויתית שבנויה בצורה כל כך מדויקת שצריך ללמד אותה בקורסים על בניית שירים; The Day the Circus Came to Town כצפוי משתמש במנגינה קרקסית ועליזה ונותן לה טוויסט לילי מיוחד; The Rape of Lucretia הוא בלדה ימי-ביניימית מעולה ומסויטת; ו Paper Wraps Rock הוא המנגינה המלודית ביותר באלבום, שנותנת קצת מנוחה מהכבדות של קודמיו. יודעים מה, במחשבה שניה רוב השירים כאן דווקא כן פוגעים, ועוד בדיוק בין העיניים. ברצועות הבונוס שנוספו להוצאת הדיסק ניתן למצוא שלושה קאברים לז'אק ברל, כשהמוצלח ביניהם הוא Nicky, חידוש לLa Chanson de Jacky שיותר ידוע בזכות ביצועו של סקוט ווקר Jackie.

זהו אלבום הבכורה של מומוס, שיפתח קריירה ארוכה ומפותלת שבה הוא יעבור בין הלייבלים החשובים ביותר של האינדי הבריטי (El, Cherry Red, Creation), בהם הוא תמיד נשמע מעט זר בין כל הרכבי האינדי פופ המתוקים והחשמליים, וישנה את סגנונו, שינוע בהדרגה לכיוון סינת'-פופ. אך כאן ניתן למצוא אותו כשהוא עוד טרי, חד ומלא השראה. כדאי להמשיך עם אלבומיו הבאים אם נשבים בקסמיו (במיוחד מומלצים הסינגלים שהוא הקליט בCreation), אך קודם כל להתוודע לפנינה המיוחדת הזאת, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שעשו באותה תקופה.

Momus – Circus Maximus / 1986 / Label: él

אהוד בנאי – קרוב / 1989

הרגע ראיתי (שוב) את הסרט הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, "חייב לזוז" בבימויו של אבידע לבני, וזה עשה לי חשק לכתוב דווקא על אלבומו השני. אז קודם כל, תשתדלו לשים עין על הסרט, שאמנם כבר לא מוקרן בצורה סדירה בסינמטק, אבל נראה לי שעדיין אפשר לתפוס אותו בהקרנות פה ושם, והוא בטח גם יהיה בטלוויזיה מתישהו. אחד מהסרטים הדוקומנטריים הכי טובים שנעשו על מוזיקה עברית, ותרבות ישראלית בכלל. אהוד בנאי גם מתגלה שם כמרואיין מעולה בעל חוש הומור יבש מבריק למדי.

אז הנה, למרות שהסרט עוסק באלבום הראשון של בנאי, שהיווה התפוצצות יצירתית של כישרון וחזון מצד בנאי ואלפנט (והלהקה המצוינת שהיתה סביבם), אני מה לעשות, פחות אוהב אותו. השירים טובים, הגיטרות מעולות והאנרגיה אכן מתפרצת, אבל הסאונד נשמע לי מאוד מיושן, מאוד אייטיזי, יותר מדי ניו ווייבי, יותר מדי כבד ומגושם. בסרט בנאי מספר שאת האלבום השני שלו הוא ידע שהוא יצטרך לעשות לבד, בלי אלפנט, ואת המבט החוצה של האלבום הקודם הוא רצה להמיר במבט פנימה. ואכן, האלבום השקט, הפולקי יותר ברוחו הזה, הוא מסע פנימה לנפש הסינגר/סונגרייטר של בנאי, בלי להקה עוצמתית וסאונד בומבסטי מאחוריו. גם עשיית האלבום הזה אגב לוותה בתיעוד קולנועי, כפרק מסדרה תיעודית של אשר טללים בשם "כל האנשים הבודדים" שתיעדה את מסע ההופעות שנלווה לאלבום.

זהו אלבום שורשי, אקזוטי בשילוב שלו של מזרח ומערב, שמשלב השפעות ערביות, מזרחיות והודיות (הסיטאר שעליו מנגן בנאי, "ג'מלי פורוש"). אך הצליל המאוד מזוהה של בנאי, שעם השנים נהיה קצת בסיסי מדי, קצת מדכא מדי בשבילי בישראליות המאוד יומיומית שלו, נמצא כאן בשיאו ומצליח לרגש. הלהיט הגדול מהדיסק, "כולם יודעים", הוא הדוגמה המושלמת, עם לחן כמעט עממי ומזרחי ברוחו וסולואי סיטאר אווירתיים נפלאים, שנותנים הרגשה של שיגרה הלומת שמש במזרח התיכון עם קורטוב של ליריות. "הכנאפה מתוקה", השיר שאני הכי אוהב באלבום, כבר שונה מעט. אמנם הטקסט מדבר על שוק וכנאפה, אך הלחן הפולקי-מערבי, המלודי מאוד, מזכיר שבכל זאת השיר מתרחש בחוץ לארץ. "רחוב האגס 1", כנראה השיר הזכור ביותר (והמבוצע ביותר) היום מהאלבום, הוא כבר מעין צלילה מדיטטיבית לתוך העולם המוזיקלי הייחודי שמשלב גיטרות חשמליות, פריטה אקוסטית מהירה והשירה מלאת הנשמה, הכמעט תפילתית, של בנאי. יש גם רגעים קצביים יותר, כמו "רוחות הצפון" הנהדר שפותח את האלבום ובו דווקא המפוחית של בנאי משחקת תפקיד ראשי.

זהו אלבום שנע בין אווירה לילית, מהורהרת ואפלה, לבין שמש ים תיכונית צורבת. הוא מוצא את בנאי בשיאו כמלחין ומבצע, ועם סאונד שהולם יותר את שיריו הצנועים לרוב. לאחר מכן הוא יהפוך לתופעה הכל-ישראלית שהוא היום, ובדרך יאבד (עבורי, לפחות) הרבה מהעניין שבו. אך זה אלבום אחד שגם היום לא מאבד כלום מהקסם הבלתי רגיל שהוא מהלך על המאזין, ומזכיר איך היו נשמעים פעם יוצרים ישראליים אישיים גם בלב המיינסטרים הישראלי.

מצטער שאין לינק להורדה הפעם, אבל בכל זאת, אלבום ישראלי. אני גם לא רוצה להתחיל להסתבך עם אקו"ם כאן, וגם נראה לי שהפעם זה מצדיק קריאה לקנות את האלבום (או לפחות לחפש להוריד אותו במקום אחר).

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992

משמיעה שטחית של האלבומים של ביג סטאר קשה לדעת כמה מוכשר היה כריס בל בצמד הכותבים העיקרי של הלהקה שכלל אותו ואת אלכס צ'ילטון. לאחר אלבום הבכורה, שחציו הראשון מושלם וחציו השני מאכזב, בל התחיל להתנתק מהלהקה, ולמרות שתרם מעט לאלבומה השני והמעולה Radio City, הוא ברובו הוקלט והולחן בלעדיו. כשביג סטאר הגיעו לאלבומם השלישי, המדהים אך הכושל וההרסני, צ'ילטון כבר נשאר פחות או יותר לבד (עם המתופף ג'ודי סטיבנס), ולאחר מכן פרש לקריירת סולו שלא התקרבה לגבהים של להקתו הקודמת.

בל, לעומת זאת, הוכיח הבטחה הרבה יותר גדולה דווקא כאמן סולו. אך הקריירה שלו נגדעה באופן טרגי כשמצא את מותו בתאונת דרכים בממפיס ב-1978, כשהוא בגיל שבו כל גיבורי הרוק מתים, 27.

לאחר 14 שנה, נאספו חומריו לכדי אלבום האוסף הנפלא הזה, שצ'ילטון גם מתארח בו בכמה קטעים. כיום מוכרים מתוכו בעיקר שיר הנושא ו You and Your Sister, שבוצעו מחדש על ידי This Mortal Coil (שגם הכירו לדור חדש של מאזינים את הקלאסיקות של ביג סטאר Kangaroo ו Holocaust). אך למרות שכנראה מדובר בשני הקטעים החזקים ביותר באלבום – I Am the Cosmos הוא פשוט אחד השירים הנוגעים והמלודיים ביותר שאני מכיר, כשהוא מצליח להעביר מלנכוליה וחידלון בתוך מקצב רוקי יציב וכמעט אנרגטי, ו You and Your Sister הוא בלדה מינורית ויפהפיה, ובאלבום מצורפות גם גרסאות נוספות שלהם כבונוס – יש לבל עוד הרבה מה להציע.

הוא לוקח את נטיות הפאוור-פופ של ביג סטאר, האובססיה להשפעות בריטיות סיקסטיזיות אך גם חיבה עמוקה לרוקנרול ובלוז, ורוקח שירים שמולחנים בצורה מדויקת ומורכבת, שלעתים לא מסתפקת בבית ופזמון סטנדרטיים אלא מציעה פניות ווריאציות מעניינות בנוסף להם. יש גם מספיק קטעים, מינוריים, מרגשים וכמעט פסיכדליים באווירה החלומית שלהם כמו Look Up או There Was a Light, וגם קטעי רוק קצביים עם הוקים מעולים כמו Get Away או Better Save Yourself.

הקול של בל מזכיר מאוד את צ'ילטון. לשניהם יש את התמימות הנערית, הנואשת בתחינה שלהם לאיזשהו בדל של רגש, שמצליחה לגעת ולהיות עוגן של רוך ועדינות גם בקטעים רוקיים וגם בבלדות. המילים של בל גם הן מצליחות לרגש בחיפוש שלהן אחר משמעות, אהבה או זיכרונות, ומהוות מעין מסע פנימי לתוך נפש צעירה ומיוחדת.

לאחר האלבום השלישי הממוטט של ביג סטאר, צ'ילטון והלהקה (שתתאחד בתחילת שנות האלפיים ותוציא אלבום פושר יחסית) מעולם לא חזרו לאותם רגעים חשופים של רגש ומלנכוליה, ויעדיפו להתמקד בעיקר ברוקנרול. אך התגלית הזאת של אלבום של חבר נשכח מהלהקה, ששיריו הוצאו יותר מעשור לאחר מותו, היא לפחות סוג של נחמה לכל מי שמאוהב בלהקה המדהימה הזאת (שלדעתי יחד עם טלויז'ן הן שתי הלהקות האמריקאיות הגדולות ביותר של שנות השבעים), ורוצה לקבל עוד קצת מהם.

Chris Bell – I Am the Cosmos / 1992 / Label: Rykodisc

R. Stevie Moore – Phonography / 1976

הנה יוצר שנחשפתי אליו רק בשבועות האחרונים, בעודי מחפש עוד להקות-של-איש-אחד כמו The Bevis Frond, ונתקלתי בדמות הייחודית הזאת, שהוא מסתבר מאבות הז'אנר, והאלבום הזה, שהוא פנינה של ממש והתפוצצות מרהיבה של כישרון.

בדומה לביג סטאר, גם הוא היה נפש אנגלופילית שלא התאימה למדינה דרומית כמו טנסי (הם מממפיס, הוא מנאשוויל) ובמקום להשתלב בעולם מוזיקת הקאנטרי, הוא השתמש בקשריו המשפחתיים (דודו היה מנהל לייבל הגדול שבו הוא הוציא את אלבומיו הראשונים, לאחר מכן הוא יוציא את אלבומיו בלייבל הפרטי שלו) כדי להוציא לראשונה אלבום מסודר שיאגד את כל הרעיונות המוזיקליים שהסתובבו בראשו, לאחר שנים של הקלטת קלטות ביתיות ותקליטונים שהופצו בצורה מחתרתית. לאחר שנתיים הושלם האלבום הזה, והשאר אמנם לא היסטוריה, אבל זה היה צריך להיות כך (והוא עבר לניו ג'רזי).

אפשר להגדיר את המוזיקה שהוא עושה כשילוב בין הפאוור-פופ האנגלופילי של ביג סטאר, הרוקנרול-סול הלבן של טוד ראנדגרן, והשילוב בין אידיוסינקרטיות מקוטעת וגאונות פופ של תקופת We're Only In It For the Money של זאפה.

מוּר לוקח את כל ההשפעות האלה, מערבב אותן ביחד עם מנה הגונה של השפעות בריטיות (פסיכדליה, פרוג, פולק, רוקנרול) ויוצר משהו שבו זמנית נשמע מאוד ברוח התקופה, אבל מצד שני מקדים בעשור לפחות את כל אמני האינדי והלו-פיי שיצרו אלבומי קונספט מורכבים בחדר השינה שלהם. הכישרון העיקרי שלו הוא לקחת הוקים וריפים ממכרים, קליטים ומדויקים, שנשמעים כמו מיליון דברים אחרים אבל עם טוויסט שהופך אותן לשלו, ולהכניס כמה מהן לתוך שיר אחד, קצר וקולע, שנשמע כמו המנון רוק נוירוטי וסכיזופרני, שבו כל פראזה קליטה מובילה לאחרת מוצלחת לא פחות, כשהן מסתלסלות ביניהן והופכות מה שהיה יכול להיות שיר פופ\רוק פשוט להרבה יותר. בין לבין הוא מתבל את האלבום ברוח זאפאית של קטעי קישור לא קוהרנטיים ומקושקשים שמחברים בין הרצועות, בהם הוא משחק מנהל לייבל שדוחה אותו, יועץ השקעות בריטי יבש ועוד דמויות כיד הדמיון הטובה עליו (לרוב במבטא בריטי).

בהאזנות ראשונות קשה לתפוס את האלבום בשלמותו, מכיוון שהוא כל כך אקלקטי, מגוון וחסר מנוחה. לעתים זה כמעט מעצבן שהוא לא מוכן להניח למלודיה אחת נפלאה פשוט לחזור על עצמה, אבל כשנותנים לאלבום לשקוע במקומו, הכל נשמע הגיוני, וקליט לא פחות. שימו לב למשל ל California Rhythm ו You and Me, שני שירים פשוט ממכרים, שמתחילים עם ריפים שנשמעים כמעט קלישאתיים, אבל לוקחים פניות והתפתחויות שהופכים אותם לייחודיים, אבל בלי לוותר על הדיוק והגאונות של המלודיות, עד כדי כך שבכל פעם שאני מגיע אליהם באלבום אני חייב להתעכב עליהם לכמה השמעות חוזרות.

עוד פנינים הן Wayne, Wayne Go Away שנשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו קווין איירס (גם מבחינת השירה וגם מבחינת הלחן), או Hobbies Galore, בלדה לגיטרה וחליל לא בדיוק מכוון, שנותנת הצצה גם לצד המלנכולי יותר שלו. בכלל, יהיה זה מיותר לציין כאן שירים ספציפיים, כי למרות שהאלבום לעתים קצת מתפזר, ויש בו אולי קצת יותר מדי קטעים (25), אחרי כל שיר בינוני תבוא מיד הברקה גאונית, שתשתלב לתוך קטע קישור מופרע, וחוזר חלילה. עדיף להתייחס אליו כאל חוויה הומוגנית, למרות שבאמת יש כאן כמה שירים שפשוט מתחננים שיגלו אותם לכמה שיותר אנשים, ומהר. במקור, אגב, האלבום יצא רק ב100 עותקים, אם צריך להדגיש את גודל הפספוס.

מומלץ לכל חובב של דמויות רוק אקצנטריות, פאוור פופ אנגלופילי (לקורא שי נובלמן – אם אתה לא מכיר את האלבום הזה עדיין, אתה חייב לשמוע אותו), ומוזיקה שלא נדרשת להכריע בין מורכבות, עניין, חופש יצירתי מוגזם אך גם מלודיה, נגישות וSongcraft. ואם צריך להזכיר, הוא מנגן ושר הכל בעצמו.

בחיי שזה האלבום שהכי התחשק לי עד עכשיו להמליץ עליו כאן, גם בגלל הנידחות שלו, וגם בגלל התגלית שבליפול פתאום על יוצר כזה ואלבום כזה, לגמרי אאוט אוף דה בלו, וממש עכשיו, כשאני עדיין נסער מהגילוי. כרגע אני יותר מכל סקרן לדעת מה הוא עשה בהמשך, אני מבטיח לעדכן אם אני אמצא משהו שמשתווה לזה. ואם מישהו מכם כבר מכיר אותו, זרקו כמה מילים וספרו קצת, יהיה נחמד לדעת שיש עוד אנשים שמוקירים את פועלו.

R. Stevie Moore – Phonography / 1976 / Label: HP Music

Calvin Johnson – What Was Me / 2002

אחת ההופעות מחו"ל שהכי נהניתי מהן בארץ הייתה דווקא של זמר פשוט, לא הכי מוכר, שהופיע לבדו בפטיפון (ז"ל) עם גיטרה אקוסטית, ובכמה מהקטעים אפילו בלעדיה. זה היה קלווין ג'ונסון, אחת הדמויות המוזיקליות המרכזיות שיצאו מסצנת המוזיקה של אולימפיה, וושינגטון, ואיש רב פעלים שזה היה אלבום הסולו הראשון שלו לאחר 20 שנה של פעילות מוזיקלית ענפה.

לאחר כתיבה בפנזין Sub\Pop שיהפוך ללייבל הסיאטלי הנחשב סאב פופ, ג'ונסון הקים לייבל משל עצמו – K Records, בו הוחתמו במהלך השנים אמנים ולהקות כמו בק, קימייה דוסון, Modest Mouse, Built To Spill ורבים אחרים (וטובים יותר) מאושיות האינדי פופ האמריקאי. מלבד היותו חבר קרוב של אגדות מוושינגטון כמו הזוג קורט קוביין וקורטני לאב, ג'ונסון היווה השפעה חשובה, גם כמוזיקאי וגם כמנהל לייבל, על התפתחות האינדי האמריקאי. בין הלהקות שהוא היה חבר בהן נמנות Beat Happening שעשתה אינדי פופ גולמי, פרימיטיבי אבל מלודי ונאיבי מאוד (חפשו את אלבומם הנפלא You Turn Me On); דאב נרקוטיק סאונד סיסטם, שעשו funk מחוספס וגולמי ברוח האינדי, בדומה ל-Jon Spencer Blues Explosion (איתם הם אף הקליטו אלבום משותף); ו-The Halo Benders, פרויקט צדדי עם Doug Martsch מ-Built to Spill.

ועדיין, רק ב-2002 החליט ג'ונסון לעשות לראשונה אלבום סולו, שיהיה מורכב אך ורק משירים אקוסטיים שהוא מבצע עם הגיטרה שלו (ולפעמים גם בלעדיה) בתוספת קטנה של זמרת ליווי בכמה קטעים. ואכן, הנכס הגדול ביותר של ג'ונסון, גם בלהקותיו הקודמות, היה הקול הבריטוני, העמוק, הצורמני (באוזניות או בווליום גבוה הוא יכול ממש להכאיב לאוזניים) והכל כך מזוהה שלו. הקול הזה הוא מה שעוזר כל כך לאלבום האינטימי והחשוף הזה לגעת ולהרגיש כאילו מישהו יוצא דופן אומר לנו משהו משמעותי כאן, גם אם רוב השירים עוסקים בנושאים פשוטים כמו אהבה בלתי ממומשת ונאיבית, זכרונות מרירים מן העבר וסיכום ביניים מריק-מתוק של חיים שהגיעו לנקודת האמצע שלהם.

מה ששבה אותי כל כך באותה הופעה היא בדיוק אותה תחושה של אינטימיות ומיידיות, שעוברת גם באלבום, גם אם בהצלחה מעטה יותר. הסיבה לכישלון החלקי הזה היא העובדה שלא כל השירים שווים באיכותם, וקטעי האקפלה יכולים קצת לעלות על העצבים. אבל השירים שעובדים כאן, כמו Can We Kiss?, What Was Me ו Love'll Come Back Again הם יפהפיים, פשוטים ומרגשים. בכלל, קשה עדיין להאמין שזמר לבד עם גיטרה (ומחוץ לז'אנרים שדורשים זאת כמו פולק או בלוז) עוד יכול להביא משהו חדש ומעניין בתקופה מוזיקלית כל כך רווייה, שבה נדמה שכבר הכל נעשה, ולכן הנס הזה שג'ונסון מחלל במוזיקה שלו מרשים פי כמה.

מוקדש לכל מי שמזמזם שירים מאולתרים בחדרו, אפילו ללא ליווי מוזיקלי, ותוהה האם יצא מזה פעם משהו. הנה דוגמה אחת של מישהו שעשה עם זה משהו.

Calvin Johnson – What Was Me / 2002 / Label: K

Shalom – שלום חנוך / 1971

אני לא מרגיש בנוח לפרסם כאן אלבומים ישראליים, אבל אני מניח שלכבוד יום העצמאות צריך לשים איזה משהו עברי, אז זו נראתה לי כמו פשרה הולמת. גם מכיוון שהאלבום אף פעם לא יצא בדיסק.

באמצע 1970, לאחר אלבום נפלא עם השלושרים, הלחנה לכמה מהזמרים המרכזיים ביותר בישראל ושלושה אלבומי מופת עם אריק איינשטיין וחבורת לול, שלום חנוך הרגיש שישראל קטנה עליו והחליט לעשות את זה בגדול בבריטניה.

אבל אולי אפשר להוציא את הנער מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהנער. ויותר מכל דבר אחר היה זה המבטא הישראלי הכבד, החצצי, הקיבוצי כל כך של חנוך שכנראה הכריע את הקריירה הבינלאומית שלו והפך את האלבום הזה לכישלון חרוץ, החזיר אותו הביתה לתמיד, ואפילו לא יצא על דיסק עד עצם היום הזה (כמו שכותב בועז כהן כאן).

עבור המאזין הישראלי מדובר באכזבה כפולה, כיוון שיותר ממחצית השירים הם עיבודים לועזיים לשירים שכבר הוקלטו בעברית (או יוקלטו בעתיד), והם מאבדים הרבה במעבר לאנגלית. מלבד Maya, שכנרמז משמו לא שונה הרבה, וגם הלחן הפשוט והמינורי שלו לא יכול להיהרס יותר מדי, מרבית החידושים מעוררים געגועים למקור. Here and Now הוא גירסה פושרת מאוד ל"אבשלום" (שתמיד חשבתי שהולחן ע"י שמוליק קראוס, כי הוא מופיע תחת השם "יום אחד" באלבומו "מדינת ישראל נגד קראוס שמואל"), ובלי העיבוד התזמורתי הסוחף של נועם שריף והקול עז ההבעה של איינשטיין זה פשוט לא אותו השיר. גם End of the Road שפותח את האלבום הוא גירסה רוקנרולית מושרת לנעימת הנושא האינסטרומנטלית של "פלסטלינה" שאינה מוסיפה שום דבר מעניין.

ואכן, השירים המקוריים הם הצד החזק יותר של האלבום, ובמיוחד אלה שבהם הוא נוטש את הרוקנ'רול לטובת הצד הלירי והפסיכדלי\פולקי יותר שלו. Never Kissed the Sun הוא בלדה קטנה ויפה שזוכה לליווי של מיתרים חלומיים ומפוחית מערבונית שמוסיפים לה אווירה מיוחדת. Lihi's Song מזכיר את אלבומו המאוחר יותר מ-1977, שיר אקוסטי מהורהר ורומנטי ששוב מזכיר שחנוך נמצא בשיא כוחו ככותב ומבצע רגיש ומינורי מאשר כרוקר צועק ונוהם. וגולת הכותרת היא Under Tropical Moonlight, השיר המוכר ביותר מן האלבום (שנדמה לי שגם הוקלט אחר כך בעברית), סוויטת רוק פסיכדלית סוחפת, מורכבת ומלודית מאוד (נראה לי שאת הריף שמנגן האורגן גנב מתי כספי אחר כך ב"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ) שמזווגת בצורה המוצלחת ביותר בין ההפקה הבריטית העשירה ברוח התקופה ובין הקול והלחן של חנוך, טוב, אם מצליחים להתעלם מהמבטא.

בסופו של דבר מדובר באלבום לא רע, גם אם לכל מי שמכיר את חנוך הוא ישמע פושר לחלוטין לעומת כל מה שהוא עשה באותה תקופה. עדיין קשה שלא לנסות לדמיין מה היה קורה אם הוא אכן היה נשאר באנגליה, והאם היינו מאבדים אייקון רוק ישראלי, אך מרוויחים יוצר בקנה מידה בינלאומי. ניתן רק לתהות, ולייחל שמתישהו לפחות יוציאו את האלבום על גבי דיסק (לפני שגם הפורמט הזה מת), כי הוא ראוי לפחות לזה.

Shalom Hanoch – Shalom / 1971 / Label: DJM

Jonathan Richman – Jonathan Goes Country / 1990

טוב, בשביל שלא יצא הרושם שאני הולך לכתוב רק על אינדי פופ, הנה שינוי כיוון קל.

ג'ונתן ריצ'מן הוא אחת הדמויות המלבבות ביותר בעולם היוצרים\מבצעים האמריקאי. לאחר שנכנס להיסטוריה עם The Modern Lovers שבישרו על הפאנק באמצע שנות השבעים, הוא הפך את הלהקה להרכב הליווי שלו ופצח בקריירת סולו משגשגת וארוכה, שנשענת על האישיות רבת הקסם שמשתקפת מהמילים שלו, ומסגנון ההלחנה הפשוט והמלודי שלו, שמושפע במידה שווה מרוקנ'רול ישן, פולק וסינגר\סונגרייטר אמריקאי. הבעיה עם האלבומים שלו היא שקשה להבדיל ביניהם, גם מכיוון שריצ'מן עושה את מה שהוא טוב בו כבר לא מעט זמן, ולא מנסה להמציא את עצמו מחדש, וגם מכיוון שהוא נוהג להשאיל שירים מוצלחים במיוחד מאלבום לאלבום, כנראה כי באמת חבל לוותר עליהם.

אבל פעם בכמה זמן הוא אוהב גם לגוון באיזו יציאה מהטריטוריה המוכרת שלו, כמו אלבום שלם בספרדית, או הלחנת הפסקול ל"משתגעים על מרי" (כולל הופעות אורח בסרט עצמו, בו כזכור יורים בו בסוף). אחד מהפרויקטים האלה הוא האלבום הזה, שבו כמשתמע משמו, ריצ'מן לוקח את הנטיות הטרובדריות שלו למקום הטבעי ביותר שלהם, מוזיקת הקאנטרי. 

אך אל חשש, גם מי שלא אוהב מוזיקת קאנטרי לא צריך להירתע מהאלבום, כיוון שקודם כל זה אלבום של ג'ונתן ריצ'מן. בדומה לאמני האלטרנטיב קאנטרי, גם ריצ'מן לוקח את האסתטיקה של הז'אנר, יחד עם המקצבים המהירים והגיטרות המערבוניות, ומלביש אותם על לחנים מלודיים שבנויים יותר כמו שירי רוק\פופ מאשר קטעי קאנטרי קלאסיים. השילוב הזה רק מעשיר את המוזיקה הנפלאה של ריצ'מן, מה שבולט במיוחד בביצועים הקאנטריים שלו לשירים מאלבומים קודמים שלו. גם הקאברים שהוא בוחר לבצע (בעיקר 3 השירים החותמים את האלבום) מרגישים במקום וניתן לחשוב שריצ'מן עצמו הוא זה שהלחין אותם.

אמנם לא מדובר באלבום אחיד לחלוטין ברמתו, וכל הקטעים השורשיים יותר, שנשמעים ממש כמו רוקנ'רול\קאנטרי ישן וטוב הם מיותרים לחלוטין מבחינתי (וכאלה אפשר למצוא בכל אלבום של ריצ'מן), אבל שווה לדלג עליהם בשביל להגיע לפנינים האמיתיות.

אל תוותרו אם יש לכם שמץ הכי קטן של חיבה ליוצר המיוחד הזה.

Jonathan Richman – Jonathan Goes Country / 1990 / Label: Rounder