Beat Happening – You Turn Me On / 1992

בהמשך לפוסטים על קלווין ג'ונסון וHoneybunch, בהם הזכרתי את הלהקה הזאת, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב עליהם בצורה מסודרת.

Beat Happening היו אחת מלהקות האינדי-פופ המינימליסטיות, החשובות והמשפיעות ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים באמריקה. גם כחלק מהסצנה המתפתחת של אולימפיה, וושינגטון (שהולידה בעיקר להקות בנות חשובות כמו ביקיני קיל, לויס, Sleater-Keaney וגם את קורטני לאב), וגם בזכות ההשפעה הסגנונית של הסאונד שלהם, והפרקטית של הלייבל K Records שהקים מנהיג הלהקה, קלווין ג'ונסון. אך למרות כל זאת, אני חייב להודות שלמרבית אלבומיהם אני לא מתחבר לחלוטין. ברובם יש משהו גולמי מדי, מחוספס מדי, אנטי-מלודי לפעמים. אך ככל שהם התפתחו הסאונד שלהם התעדן יותר, נהיה מתוק יותר, והתקרב יותר אל הTwee הבריטי ברובו. אבל דווקא באלבומם האחרון, You Turn Me On, הם הצליחו סוף סוף להגיע לשיאם ההלחנתי והאסתטי, בדמות אלבומם הנגיש ביותר, עם הכמות הגדולה ביותר של שירים מעולים, וכיום גם המוערך ביותר.

הסאונד הייחודי של הלהקה הוא הדבר הבולט ביותר בשמיעות ראשונות. המינימליזם של הסאונד שלה, שמורכב מגיטרות פשוטות, מלודיות פופיות, תיפוף פרימיטיבי (מעט פוסט-פאנקי ברוחו), היעדר בס והקולות המאוד ייחודיים של ג'ונסון ושל הצלע הנשית בלהקה הת'ר לואיס. אף אחד משלושת חברי הלהקה לא מופקד על כלי ספציפי, ושלושתם מתחלפים ביניהם, מה שמורגש בנגינה הבסיסית והלא מתאמצת, שאפשר אולי למצוא בה שילוב של רוח להקות הגאראז' של הסיקסטיז והלו-פיי של האייטיז. אך כל זה לא היה עובד בלי שירים מוצלחים, וזה מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה. הוא פותח עם Tiger Trap המדיטטיבי שהולם עם drones רפטטיביים של גיטרה והלימת תופים כמעט שבטית כשברקע קולו הצורמני של ג'ונסון מגיש את המלודיה המתוקה-מרירה. הבא בתור הוא Noise המלודי, שאולי מרמז על החוב של הלהקה לז'אנר הנויז-פופ, למרות שאצלם הדיסטורשנים אינם כה רועשים. השירה הגראנג'ית של לואיס וריף הגיטרה המעולה הקליט שמוביל את השיר מתחברים מצוין, כשהשיא הוא הפזמון. שני השירים הללו מאפיינים את שאר האלבום, שנע בין ההלימות הרפטטיביות של השירים שג'ונסון שר (Teenage Caveman הוא עוד דוגמה מוצלחת) ובין השירים המתוקים יותר ששרה לואיס (Sleepy Head המקסים שנשמע כמעט כמו שיר ילדים ו Godsend הרומנטי שנמתח לאורך 9 דקות הם ההיילייטים). האלבום נסגר בצורה מושלמת עם Bury the Hammer הכמעט המנוני, שהוא סוג של דואט בין שני הזמרים, ומאזן את הרוח הסגנונית של שניהם.

זהו אלבום שמורכב משילוב בין חיספוס, גולמיות, ומלודיות ושירה נאיביים, קצת רטרואיים ברוחם וכמעט תמיד מתוקים-מרירים. זהו אחד התוצרים המוצלחים ביותר של האינדי-פופ האמריקאי, שנעשה פחות או יותר במקום ובתקופה שבה הגראנג' שלט בכל, אך הראה כיצד ניתן לקחת את הרוח הבסיסית שלו ולעקם אותה קצת עבור אלו שמחפשים משהו יותר עדין ומתוק במוזיקת הגיטרות הרועשת שלהם.

Beat Happening – You Turn Me On / 1992 / Label: K

מודעות פרסומת

Honeybunch – Time Trials / 1987-1995

רוב להקות האינדי פופ הרטרואיות, המתוקות, והמלודיות ביותר באו מבריטניה, היכן שתת הז'אנר Twee (שאני אצטרך להרחיב עליו בצורה מסודרת מתישהו) שיגשג ופרח, מהלייבל שרה רקורדס ועד בל וסבסטיאן. האמריקאים משום מה תמיד היו מחוספסים יותר, רוקיים יותר, לפעמים גם בסיסיים ומינימליסטיים יותר באסתטיקה שלהם. כך שגם כשהם עשו אינדי פופ שמגובה בהרמוניות ומלודיות, זה היה בצורה גולמית, כמעט גראנג'ית, כפי שאמני הלייבל K Records, ובראשם להקתו של מייסד הלייבל קלווין ג'ונסון, Beat Happening, הוכיחו.

לכן כשגיליתי שהאניבאנץ', להקה עלומת שם שהגעתי לאלבום שלה כנראה דרך הפניות מאמנים אחרים שאהבתי שנטען שהיא דומה להם, היא אמריקאית, די הופתעתי. כאילו הם באו הישר מתנועת הC-86 של שנות השמונים המאוחרות באנגליה, הם עושים אינדי פופ עדין, קליט ורטרואי מאוד, שנשמע מאוד מושפע מלהקות מרכזיות בז'אנר כמו הפסטלס או פריימל סקרים המוקדמים, אך עדיין שומרים על גיוון וייחוד משלהם. הסיבה העיקרית שהם נותרו עלומי שם היא מכיוון שהם מעולם לא הוציאו אלבום מסודר, אלא רק Eps וסינגלים לאורך שנים, שאוגדו באלבום הזה לאחר שהתפרקו.

הקלף החזק שלהם הוא ההרמוניות והמלודיות הנפלאות, הסוחפות כל כך, שנשמעות כאילו הן מתכתבות עם אלו של שנות השישים ממקום מפוכח יותר. קחו למשל את Mine Your Own Business הממכר (שכבר שבועות אני לא מצליח להפסיק לשמוע) ותבינו כיצד ניתן לעשות שיר פופ מושלם של 2 דקות בעזרת לחן שנשמע נאיבי על גבול המגוחך, הרמוניות שכבר לא באופנה, ועבודת גיטרות מודרנית וצעירה. מכיוון שמדובר באוסף של כמה סינגלים לאורך כמה שנים, יש גם גיוון רב באלבום, ששומר על עניין גם אם זה אומר שאיכות השירים היא לא אחידה במיוחד. מצד שני, לא צריך להרגיש אשמים לקחת את השירים הטובים ולהתעלם מהרעים, בכל זאת מדובר כאן באוסף ולא באלבום שנועד להישמע ברצף. המומלצים העיקריים הם The Great Divide עמוס האורגנים והמלודי, Count Your Blessings האמריקאי-סלאקרי, I Won't Stand in Your Way הסיקסטיזי בלחן שלו, וכל ששת השירים הפותחים, שמייצגים את תחילת הדרך של הלהקה, כשהם עוד היו רעננים ומלאי כישרון.

במידה מסוימת זהו אלבום אינדי פופ למי שכבר מתמצא קצת בז'אנר ויודע מה הוא הולך לקבל, כיוון שאין כאן יותר מדי הפתעות. אבל גם עבור כל השאר, יש כאן מספיק שירים נהדרים שיענגו את אזניכם, וזה מה שחשוב, לא?

Honeybunch – Time Trials: 1987-1995 / 1996 / Label: Summershine

Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983

אחת מלהקות הנשים שאני הכי אוהב, והשפעה ישירה על להקות כמו הסופטיז שכתבתי עליהם שבוע שעבר, היא Marine Girls.

לפני שטרייסי ת'ורן זכתה להצלחה בינלאומית עם Everything But the Girl, היא עשתה רוק מינימליסטי, אקוסטי ברוחו, אינטימי ונינוח עד כדי עצלות, כמו ששם אחד האלבומים מרמז. גם הלחנים המיוחדים, עם הבלחות של השפעות ג'אז, בוסה נובה וסרף, שאפיינו את להקתה המוכרת יותר, נמצאים גם כאן בשלב החשוף והראשוני שלהם.

שני האלבומים היחידים של הלהקה נאספו ב-1997 לכדי דיסק אחד, והוא זה שמובא כאן. דווקא האלבום המאוחר יותר, Lazy Ways מ-83' הוא זה שמופיע ראשון, ובצדק, כיוון שהוא המוצלח יותר מבין השניים.
שירים קצרים, פרימיטיביים, בנויים סביב ריף או שניים, עם גיטרה חשמלית או אקוסטית מרכזית ויחידת קצב מינימלית ביותר. הקול הנונשלנטי, העצל, חתום ההבעה אך הנעים בו זמנית של ת'ורן הוא הליווי המושלם למלודיות הפשוטות (שאת רובן היא גם הלחינה), כשבכל שיר יש איזה טוויסט אחר שתופס את האוזן, כמו הבוסה-נובה המלודית של Second Sight, אווירת החוף הלילית של Don't Come Back, או הג'אזיות הקלה של That Fink, Jazz-Me-Blues Boy (דווקא על הקאבר התפל ל-Fever הייתי מוכן לוותר).
זהו אלבום פשוט אבל ממכר, שנראה שנעשה כמעט ללא מאמץ, אך עם גרוב ואווירה יוצאת דופן, שגם ת'ורן בעצמה לא הצליחה לשחזר בהרכבים המאוחרים שלה.

גם האלבום הקודם של הלהקה לא משתווה לו לחלוטין, ו-Beach Party הוא המעט פחות מוצלח מבין השניים באסופה הזאת, אבל עדיין דומה למדי בסאונד שלו לשני, ונשמע כמו המשך הגיוני של האלבום, עם מספיק פנינים משלו. זהו כאמור האלבום הראשון של הלהקה, וכפי שנרמז מהשם, הסגנון נוטה יותר לסרף, מוזיקת חוף ורטרו סיקסטיזי. אך הכל מועבר דרך אותו פילטר של מינימליזם שמורכב מגיטרות (ובס מאוד דומיננטי) ומיעוט ביחידת קצב. למעשה מבין השניים זהו האלבום המוזר יותר, כיוון שיש בו שילוב פרדוקסלי של מוזיקה כמעט שמחה וקצבית, עם דגש יותר חזק על קולות גבוהים ונאיביים ומלודיות נעריות, אבל בהגשה עירומה עם סאונד שנשמע מאוד ריק. בערך כמו מסיבת חוף באמצע הלילה אחרי שכולם כבר עזבו.

זוהי מוזיקה שיכולה לקסום גם לחובבי Twee עם ההרמוניות המתוקות והלחנים המלודיים, אבל גם לחובבי פוסט-פאנק אפל יותר ומינמיליסטי, או לחובבי להקות גיטרות-ושום-דבר-אחר. דווקא הפרימיטיביות של הסאונד שלהן מנעו ממנו להתיישן, וזה נשמע שונה, מוזר ומיוחד באותה מידה גם היום.

Marine Girls – Lazy Ways + Beach Party / 1981-1983 / Label: Cherry Red

The Softies – It's Love / 1995

אחת הלהקות המקסימות ביותר שיצאו מ-K Records ומה-Twee האמריקאי הן הצמד האקוסטי The Softies. כמשתמע משמן, צמד הזמרות-גיטריסטיות עושות מוזיקה ענוגה, רכה, מינורית, שנעה מאהבה נאיבית וחולמנית למלנכוליה שקטה ומהורהרת. דווקא בז'אנר כמו ה-Twee, שמאוכלס ברובו ע"י נערים מוכי רומנטיקה וחלומות, נחמד לראות כאן כיצד זה משתקף מהצד הנשי.

החצי הדומיננטי בצמד היא Rose Melberg, שהיתה שותפה קודם לכן להרכב האינדי פופ הפאנקיסטי הנשי Tiger Trap, שהוציא אלבום אחד נהדר והתפרק, בהשפעת הרכבים מונהגי-נשים מהז'אנר כדוגמת Heavenly, Talulah Gosh, The Siddeleys הבריטיים ו Cub, Lois ו All Girl Summer Fun Band האמריקאיות. צריך להיזהר לא לשייך אותן לתנועת ה-Riot Grrl שחלקה קווים מקבילים רבים עם הלהקות והסאונד שלהן, אך היו הרבה יותר כסאחיסטיות בסאונד שלהן ומיליטנטיות בפוליטיקה שלהן.

כאן כאמור מדובר בצד הרך והחולמני יותר של הרוק הנשי, ובסופטיז מלברג לוקחת את האסתטיקה של להקתה הקודמת ומפשיטה אותה מכל האנרגיות והרעש לכדי שירים אקוסטיים פשוטים, שמנוגנים ע"י שתי גיטרות, זמרת והרמוניות רקע נעימות של החצי השני בהרכב, Jen Sbragia.

הקול הילדותי והעדין של מלברג מלטף, משתעשע ומהמהם לסירוגין, ועבודת הגיטרות נעה בין פריטה איטית ואווירתית לצלצול מהיר וגבוה של גיטרה חשמלית נטולת דיסטורשן. הדבר היפה באלבום הזה, שהוא אגב הראשון שלהן, הוא שלמרות שבשמיעות ראשונות נדמה שאין הרבה הבדל בין השירים, מרביתם מולחנים בכישרון ומצליחים לשמור על גיוון מינימלי בכל זאת ביניהם, וחלקם מלודי בצורה שתופסת את האוזן ועושה חשק בלתי נשלט לזמזום איתן.

זהו אלבום אידיאלי להאזנה שלווה, מהורהרת ושקטה, והוא מסוגל ללוות מצבי רוח מינוריים על סף הדיכאוניים כמו גם של עליצות צנועה. חבל שאין מספיק נשים שמעיזות לשיר ככה, במקום להיתפס למניירות מצ'ואיסטיות של כוח נשי וכל הקישקוש הזה. מה רע לפעמים בקצת רכות?

The Softies – It's Love / 1995 / Label: K Records

BMX Bandits – C-86 Plus / 1992

בהמשך לאתמול, אם עסקינן בלהקות C-86 שלהקות יותר מפורסמות צמחו מהן, אזי BMX Bandits הם הדוגמה המושלמת.

למרות שהלהקה לא הצליחה להתקבל לאותו אוסף מיתולוגי (ומכאן השם האירוני של האלבום, למרות שהפלוס הוא רק משום שמדובר בהוצאה מחודשת ומורחבת של אלבומם הראשון מ-1990), הם מהמייצגים הבולטים והמוצלחים של הז'אנר, גם אם מהצד הנאיבי יותר והבועט פחות שלו. שירי אהבה נאיבים וחולמניים על נערות מתחנת האוטובוס או מהכיתה המקבילה, בליווי רוק בסיסי של כמה אקורדים ומנגינות שנשמעות כמעט כמו שירי ילדים, כשמעל הכל השירה הכמעט ילדותית אך מקסימה לחלוטין של מנהיג הלהקה והחבר הקבוע בה, דאגלס ט. סטוארט. סטוארט הסקוטי הוא מעין שילוב בין ג'ונתן ריצ'מן לדניאל ג'ונסטון, אך עם תמימות סקוטית טיפוסית.

למרות שקשה לי לקבוע אם מדובר באלבום הטוב ביותר של הלהקה, הוא וודאי האקלקטי ביותר; יש כאן פאוור פופ באדיבות נורמן בלייק (שלאחר מכן יהווה את אחד מהעוגנים של טינאייג' פנקלאב, ששורשיהם בלהקה הזאת), אינדי פופ עם הרמוניות מהסיקסטיז, קטע בוסה נובה קצר, שיר הנושא כהתרסה נשמע בכלל כמו ריקוד עם סקוטי/אירי ואפילו הקטע שפותח את האלבום הוא ביצוע של מישהו מחוץ ללהקה של שיר שמופיע אחר כך בגירסה מהוקצעת יותר.

באלבומיהם הבאים הפאוור פופ יתפוס נפח רב יותר ויותר, ככל שגם הסגנון יתפוס מרכזיות הולכת וגוברת בסקוטלנד, בזכות להקות שהקימו יוצאי הלהקה (Superstar, Eugenius ובעיקר טינאייג' פנקלאב, שיהפכו ובצדק להצלחה גם מחוץ לארצם). עדיין צריך לזכור שכאן במידה רבה הכל התחיל. הלהקה אגב, עדיין פעילה, בעיקר בזכות סטוארט, שנשאר החבר המקורי היחיד בהרכב, ועדיין עושה שירי אהבה חולמניים ונהדרים, גם אם בהפקה מלוטשת יותר ובלי רוח הנעורים שמנשבת באלבום המצוין גם אם מעט מקושקש הזה.

חובה לכל מי שמתעניין באינדי הסקוטי ורוצה להכיר עוד מהרוח המיוחדת, המתקתקה-מרירה של המוזיקה הנפלאה שיוצאת מהמדינה הזאת.

BMX Bandits – C-86 Plus / 1992 / Label: Vinyl Japan

ומי שרוצה לראות משהו שלהם מהעת האחרונה מוזמן לסור לכאן ולראות שיר נהדר מ-2006 שהם ביצעו יחד עם הזמרת הקוריאנית החמודה YeonGene.