תפילה ישראלית

מה זאת תפילה? אם הכוונה היא למצב שבו האדם מתייחד עם עצמו בשביל לגעת במשהו שגדול ממנו, שמוביל אותו להתרוממות רוח וזיכוך הנפש, אז אני יכול לומר שבשבילי, ואני מניח שעבור רובנו, להאזין למוזיקה מעביר בדיוק את אותה חוויה. וההנחה שבשיר סטנדרטי של 3-4 דקות אפשר לחוות את מה שאנו מזהים עם חוויה דתית, היא מה שאני רוצה להעביר באוסף הזה. אז הרכבתי שעה של שירים ישראליים, שמשתמשים במוזיקה – בלחן, במילים, בעיבוד, בהגשה ובשילוב שביניהם – בשביל ליצור חוויה דתית חילונית לחלוטין, שלא נזקקת לדת או לישות טרנצנדנטית כלשהי. בניגוד לטרנד העכשווי של המוזיקה הישראלית שחוזרת למקורות אמוניים ויהודיים, אלו שירים חילוניים לחלוטין. חלקם שירי אהבה, חלקם תפילות לחמלה ולגאולה, חלקם תיאור של מצב מתמשך אך נשגב ופלאי שצריך לחגוג אותו. חלקם מכילים התפתחות מוזיקלית שמסתיימת בקתרזיס, חלקם מונוטוניים יותר ומעבירים חוויה מתמשכת של התעלות. אך כולם מעבירים אותי למצב נפשי אחר כל פעם שאני מאזין להם, כולם הופכים אותים לרך יותר, או גורמים לי להתבונן על העולם כמקום יפה יותר, וכולם מעוררים בי התעלות נפש, שלא פחותה מזאת שאני מוצא גם במוזיקה לועזית, אך בדיוק כמותה יש רק במוזיקה ישראלית. כולי תקווה שמשהו מהרגשות שעולים בי כשאני מאזין לשירים האלה יתעורר גם בכם, והם יספקו לכם קורטוב של נחמה או השראה כשתזדקקו לה.

להורדה כמיקסטייפ לחצו כאן, לשמיעה ברצף לחצו על פליי.

אריק לביא – בבוסתנים (אריה לביא שר, 1980)

כמה אהבה יש בשירה של אריק לביא. אהבה למאזין. לביא עוטף אותך בדרך שבה הוא מלטף ומותח את ההברות, כאילו הוא שר שיר ערש למבוגרים. הלחן של יגאל חרד והויברפון החלומי שברקע עושים בדיוק אותו דבר כלביא (שכתב את המילים), והתוצאה היא אחד השירים היפים ביותר שלו, שיר אהבה ענוג ועצל, עם סוג הרומנטיקה הנונשלנטית אך תיאטרלית שלביא כה היטיב ליצור.

אסתר עופרים – התרגעות (הופעה בהיכל התרבות, 1973)

יש כמה וכמה גירסאות לשיר הזה, שהוא לחן עממי יהודי-ספרדי במקור – ראשונה היתה ברכה צפירה, שפנתה ליהודה קרני שיכתוב לו מילים, ומאוחר יותר של סוזן ופרן, הפרברים וחוה אלברשטיין. אבל זוהי בעיני היפה ביותר, ולא בגלל שיש לי איזושהי חיבה מיוחדת לאסתר עופרים. הגירסה שלה, מתוך הופעה בהיכל התרבות, תופסת בצורה היפה ביותר את הליריות והדרמה שבשיר הזה, בעוד שאחרות לעתים מבליטות דווקא יותר את הפסטורליה והשלווה שבו. שלמה גרוניך עיבד את שירי ההופעה הזאת, והשילוב של כלי המיתר והחליל עושה גם הוא חסד עם הלחן הפשוט, אך הכל כך יפה הזה.

החלונות הגבוהים – כמה נעים (החלונות הגבוהים, 1967)

הפתיחה של השיר הזה תמיד מזכירה לי ישר את לי הייזלווד, וג'וזי כץ את ננסי סינטרה, אבל אולי זה רק אני. את השיר הלחין שמוליק קראוס עבור החלונות הגבוהים כשהם ניסו לפרוץ בבריטניה, שם גם הוקלט הפלייבק, במקור למילים באנגלית. לאחר שהתייאשו וחזרו לארץ, אריק איינשטיין כתב מילים בעברית שהושרו על אותו פלייבק בדיוק, והתוצאה היא אחת הפנינים היפות ביותר של התקופה, שכיום ניתן למצוא ברצועות הבונוס לאלבומם פורץ הדרך. איינשטיין תפס במילים שלו בדיוק את מה שהמלודיה מעבירה והעיבוד התזמורתי מחזק – את אותה התעלות נפש של שלווה, את אותו זיכוך שאפשר למצוא דווקא בשירי פופ של שלוש דקות, כשהם מולחנים ומתוזמרים נכון. יותר מהכל, עבורי זהו שיר הלל למלודיוּת.

יוסי בנאי – פרצוף של צועני (פרצוף של צועני, 1972)

כמו רוב שיריו של יוסי בנאי מאותה תקופה, גם זה תרגום (במקרה הזה של ניסים אלוני) למילים ולחן של שאנסונר צרפתי, הפעם זהו היהודי ז'ורז' מוסטקי (שהלחין בין היתר גם את גרסאות המקור ל"את חירותי" ו"הגבירה בחום"), מתוך אלבום של גירסאות לא פחות יפות לשנסונים אחרים שנושא את שם השיר. זה עוד מקרה שבו התרגום תופס את רוח הלחן, שגם אם לא היו בו המילים "ונעשה מכל יום חול/שבת של אהבה בלי גבול" היה ניתן לחוש בהן. בנאי, כמו לביא, יודע להשתמש בתיאטרליות שלו בשביל להציף את המאזין בדבש שניגר משפתיו ועוטף אותו באהבה – לאישה שהוא שר לה, לשיר שהוא שר ולחיים בכלל.

שלמה ארצי – את אינך יודעת (גבר הולך לאיבוד, 1978)

ב-1978 שלמה ארצי היה כבר אחרי כמעט עשור של קריירת סולו וכמה אלבומים כושלים ברצף, והחליט שזה יהיה אלבומו האחרון. קשה לדעת מה היה קורה אילו כך היה המצב – אני מניח שהיינו זוכים בשקט מכמה להיטי רדיו מעיקים ונוכחות מעיקה לא פחות של ארצי כסמל הבורגנות הארצישראלית, וגם מפספסים כמה אלבומים לא רעים בכלל שבאו מיד אחריו – אבל את ההצלחה שלו (שבעקבותיה ארצי חזר בו מפרישתו) האלבום הזה הרוויח ביושר. כמעט כל אחד משמונת שיריו הוא נהדר, וזהו הלירי היותר מביניהם. אמנם הוא נשמע כמו בלדה ארצישראלית סטנדרטית מבחינת מעברי האקורדים וגם מעובד בהתאם, אך ההגשה השקטה והיפה של ארצי התמים עדיין, והלחן הנפלא שמלווה את מילות האהבה של טשרניחובסקי, הופכים אותו לשיר שמצטרף למה שהיום ניתן לכנות (לעתים בנוסטלגיה מוגזמת) שירי ארצישראל הישנה והטובה.

חוה אלברשטיין – השכם השכם בבוקר (כמו צמח בר, 1975)

קל להבין איך הפך "כמו צמח בר" לאחד מאלבומיה האהובים של אלברשטיין ובמוזיקה הישראלית בכלל. הוא עמוס בקלאסיקות יפהפיות כמו "אדבר אתך", "ימי בנימינה", ושיר הנושא, שמאזנות בין מבט נוסטלגי על ישראל של פעם ובין הסתכלות כנה ואישית יותר כפי שמודגם בשיר הנושא. אך הוא גם כולל את מה שבעיני הוא אחד מלחניו היפים ביותר של סשה ארגוב, והוא השיר הזה. יש בו את המורכבות הארגובית, שלעולם לא מסתפקת במבנה סטנדרטי או מהלכי אקורדים צפויים, ומאייר בצורה מושלמת את המילים של רחל שפירא שמדברות על חמלה ופיוס בין בני אדם אבודים. הוא מתחיל במלנכוליה ארצישראלית של הבית, ואז עובר לזיכוך האופטימי של מה שקשה להגדיר אפילו כפזמון, שנשמע כמו שמים אפורים שמתבהרים לפתע עם שמש חמה ומנחמת. העיבוד של מתי כספי גם הוא חיוני לחוויה הכוללת, לכן קצת חבל שביוטיוב מצאתי רק גירסה מהופעה חיה, במיקסטייפ הכללתי את גירסת האלבום המוצלחת יותר.

נורית גלרון – כשצלצלת רעד קולך (שירים באמצע הלילה, 1981)

זהו עוד שיר שמשלב בין ארצישראליות (במבנה האקורדים הפותחים) ופיכחון, באלבום שמורכב כולו משירי נתן זך (גלרון תקליט עוד כמה כאלה בשנים שלאחר מכן). זה אלבום נפלא, ויכולתי לבחור מתוכו עוד כמה שירים שהיו מתאימים לכאן, כמו "ועוד לא אמרתי הכל", "שיר באמצע הלילה" או "כולנו זקוקים לחסד". מי שרוצה לעמוד על חשיבותו של המבצע, ועל כיצד הוא יכול להתעלות גם על הזמר/מלחין המקורי, מוזמן לשמוע את הגירסה שחנן יובל, מלחין השיר, הקליט לו. יובל מבצע אותו בדיוק ופאתוס ייצוגיים, גלרון שרה אותו כמו תפילה פרטית. אולי זו אחת הסיבות ששיתוף הפעולה בינה לבין זך עבד כל כך טוב.

יעל לוי – גשם הקשב לנשים (יעל לוי, 1982)

אני מרגיש שאני עושה קצת עוול ליצחק קלפטר, שאחראי לכמה מהלחנים היפים ביותר באלבום הבכורה הנפלא של יעל לוי. אבל מכיוון שמדובר בקטעים מוכרים למדי – "תמונה", "בלדה לנאיבית" ו"אי ירוק בים", העדפתי את השיר הזה, שהוא אולי הלחן היפה ביותר של נפתלי אלטר, שגם הפליא בעיבוד. אלטר משרת בנאמנות את המילים המדויקות של תרצה אתר, ומקדם את השיר בין פתיחה מלנכולית ושגרתית כמעט, אל עבר התפתחות קצבית ושיא רגשי עוצמתי בסיומו. כמו כל דבר מהאייטיז, הוא קצת התיישן, אבל יש גם חן מסוים בהפקה שנושאת את רוח התקופה שלו.

אריק סיני – רכה כמו משי (עכשיו, 1987)

גם השיר הזה סובל קצת מרוח התקופה ולקוח מאלבום חלש יותר של סיני, אבל הוא מצליח להתעלות מעליהם, ולראיה – מאיר בנאי, שכתב והלחין אותו, ביצע אותו בעצמו שנים לאחר מכן. ובאמת היה לי קשה להחליט בין הביצוע היפה, האינטימי והמדויק יותר של בנאי לבין זה המופק והרגשני יותר של סיני, אך לבסוף הרגשתי שמשהו בעיבוד הרומנטי הזה מתאים יותר לכאן. לכאורה, מדובר בשיר פשוט לחלוטין – ארבעה אקורדים במהלך סטנדרטי למדי, ומילים ישירות ונטולות תיחכום. השם של השיר כבר אומר הכל, והשיר פשוט מקיים את ההבטחה, לא יותר ולא פחות. אבל כמה דיוק ורגש יש בפשטות הזאת, וכמה נדיר למצוא שיר שמצליח לתפוס רומנטיקה כזאת בלי לסלף או להגחיך אותה.

מיקי גבריאלוב וסמדר וימזר – זה היה סיפור של חורף (סיפור של חורף, 1990)

השיר של יהונתן גפן כבר זכה ללחן בסוף שנות השבעים של דוד קריבושי, אבל איזה הבדל בין השמאלציות של רותי נבון לבין הדואט היפה של וימזר וגבריאלוב, שאולי נשמע היום גם מעט קיטשי (לא מעט בגלל שנשחק בהשמעות רבות ברדיו), אבל אותי הוא עדיין מרגש. איכשהו גבריאלוב מצליח לתפוס הכל במילים של גפן – "כיוון שהלילה במילא קפא/עננים עטפו כוכבים קרים/והייתי יפה, כן, הייתי יפה", "כיוון שבמילא האור דעך/ולחשת – אני אוהב אותך" או "הנחתי ראשי על שדך הרך/נכנס חלום מסיפור אחר/העניין נגמר מהר", הכל נשמע בדיוק כך. החלק שאני הכי אוהב בשיר אגב, הוא המעברים של ה"דו-דו-דו-דו אההה". כשהמילים נגמרות הלחן ממריא בזכות עצמו.

מאיר אריאל – שיר גנוב (ירוקות, 1987)

טוב, אז צריך טקסט אחד מן המקורות באוסף כזה, והבחירה שלי הלכה לגירסה של מאיר אריאל לטקסט מתוך שיר השירים, שלוקח את הארוטיות התנ"כית המרומזת ומלביש אותה על מקצב רגאיי שמערסל את המילים בתוך לחן ממכר והגשה של שיר אהבה אישי. יש מעין סברה שהתרומה העיקרית של מאיר אריאל למוזיקה הישראלית היא הטקסטים שלו, ואני חושב שאין כמו השיר הזה להמחיש כמה היא מוטעית. אריאל היה מלחין ענק, שחיבר בפשטות אך בגאונות בין מנגינות ארצישראליות שורשיות ברוחן ובין מלודיות מתוקות וקליטות ששייכות לעולם הפופ והרוק. גם כאן הוא מבריק בלחן נהדר, ותורם לו לא פחות העיבוד של אלונה טוראל. באמת שאני יכול לשמוע את השיר הזה שעות.

אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה (קרוב, 1989)

שיר מופלא. כל ההוויה של האלבום השקט והאינטימי "קרוב", שבא לאחר האלבום השונה בתכלית עם הפליטים, מנוקזת לתוך השיר הזה. הוא אמנם פחות מוכר מ"רחוב האגס 1", "כולם יודעים" או "החזיון לפרנצ'סקו גויה", אבל הוא יפה לא פחות מהם. הנוסטלגיה המתוקה והעצלה למשהו שהוא לא בהכרח תקופה או אירועים חשובים, אלא אווירה, ריחות ומקומות, מועבר בצורה מושלמת גם בטקסט וגם בלחן ובעיבוד. מאוחר יותר בנאי ילך עמוק יותר לתוך הכיוון הרוחני והיהודי, אבל לגעת בתחושה נפשית על סף הרוחנית בצורה כזאת הוא לא יצליח, לפחות לתחושתי.

דידי ארז – כל מבט (כל מבט, 2007)

טוב, זה גילטי פלז'ר, אני יודע. השיר הזה היה להיט גלגל"צ בזמנו ונטחן עד דק, אבל אני גם היום לא יכול להפסיק לשמוע אותו. כל חלק בשיר הזה מולחן בול, ומצליח לרכב על הגל המלודי שתופס את האוזן מהשניה הראשונה של השיר. הדואט עם סיון שביט וכלי המיתר שברקע רק מוסיפים עוד יותר, ומוכיחים שלפעמים אפשר למצוא חוויות רוחניות גם בין תזמוני פקקים בצומת מסובים.

שלום גד – הכריש + בא להציל (אהבה, 2005)

יש לשלום גד לא מעט דברים שיכלו להיכנס לאוסף עם תמה כזאת – אלבום שלם של שירי אמונה חילוניים בשם "העבד", אלבום נוסף שהוא הוציא תחת הכינוי הזה, ושירים כמו "יבנה המקדש", "נס קטן" או "אני אשתחרר". למעשה, גם סגנון השירה המאנפף ומלא הפאתוס של גד, שיכול להרתיע מאזינים חדשים, נראה הרבה יותר הגיוני בקונטקסט של תפילה. ואכן, גד יוצר ממקום אישי ופרטי לחלוטין, ונותן למאזין לבחור האם ללכת איתו או לא. מכיוון שגד הוא דמות קאלט (ודאי עבורי, שאיכשהו אני מוצא את עצמי לא מחמיץ אף הופעה שלו, אפילו בלי להתכוון), נראה שיש היגיון בבחירה שלו. בסוף בחרתי בשני הקטעים האלה, שבאים בסוף אלבומו השלם ביותר בעיני, "אהבה" מ-2005 (שלאחריו באה שתיקה של 5 שנים). לא ממש יכולתי להפריד ביניהם, כי יש בהם משהו שמרגיש כמו מקשה אחת – הראשון הוא פיוט מדיטטיבי על רקע של גיטרה חשמלית וכינור, שהופך למעין שיר רוק קצבי בסופו. הוא מכין את הקרקע לקטע היציב יותר שבא אחריו, שיר אהבה מפוכח שעושה את מה שגד מצטיין בו – לשלב בין נאמנות חסרת פשרות למבט כנה וכמעט אכזרי על הארעיות והכשלונות שמלווים את חיינו, במעין רומנטיקה נטולת סנטימנטליות, וכל זה במסגרת של שיר רוק מלודי וקליט, שמגובה בגיטרה של אלי שאולי המופלא. כאמור, מי שלא מתחבר לגד כנראה לא יבין כל כך על מה המהומה, אבל עבור אלה שכן, אלה לא פחות מהמנונים דתיים.

סוזן ופרן – אבן טובה (סוזן ופרן, 1973)

רציתי לסיים את האוסף בצורה כרונולוגית פחות או יותר, אבל הייתי חייב את הקפיצה האחרונה הזאת בחזרה לשנות השבעים, כיוון שהשיר הזה (שמסיים גם את אלבומן היחיד והנהדר של סוזן ופרן) מסתיים בקתרזיס שלאחריו לא צריך לבוא שום דבר נוסף. סוזן ופרן היו המייצגות הכמעט יחידות של פולק בישראל של שנות השבעים, וביצעו בין השאר שירים של ג'וני מיטשל ומתי כספי, והלחינו בעצמן את מרבית שיריהם. הפולק הענוג והפסטורלי שלהן כמעט אוטומטית מעלה תמונה של נופים כפריים ודרכים רחבות ידיים, ולמרות שהן עלו מקנדה (והמבטא קצת מורגש בשירה), עדיין יש למוזיקה שלהן ניחוח ישראלי מובהק. יש המון שירים נפלאים באלבום הזה, ואני לא בטוח שזה הכי טוב מביניהם, אך יש משהו בהדר של העיבוד התזמורתי שחותם את השיר בתרועה ומהווה מעין שיא רגשי, שנראה לי הולם לסיום האוסף הזה.

מודעות פרסומת

3 Responses to תפילה ישראלית

  1. יואב says:

    פוסט נהדר, אבל אי-אפשר להוריד את המיקסטייפ בגלל זכויות יוצרים אצל mediafire. יש מצב לקישור חדש? תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: